מכירת יוסף ונשיאת בת שועה:
בראשית ל"ז כ"ו: "ויאמר יהודה אל אחיו, מה בצע כי נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו, לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו, כי אחינו בשרנו הוא, וישמעו אחיו."
על כך אומר יעקב בברכתו ליהודה:
בראשית מ"ט ט': "גור אריה יהודה מטרף בני עלית." רש"י ד"ה מטרף: "ממה שחשדתיך בטרוף טורף יוסף, חיה רעה אכלתהו, וזה יהודה שנמשל לאריה."
ד"ה בני עלית: "סלקת את עצמך ואמרת מה בצע…וכן בהריגת תמר שהודה שצדקה ממני, לפיכך כרע רבץ וכ"ו בימי שלמה."
כפי שבארנו, השיבוח שמשבח יעקב את יהודה (אע"פ שעצתו היא שמביאה למכירת יוסף.) הוא בכך, שיהודה מכיר שיוסף הוא אחיו, כלומר ישנה פה תחילת ההכרה בחשיבות המישור שיוסף מיצג, (מכוח היותו בן רחל.) ומתוך כך מגיע אי רצונו להרוג את בחינת יוסף. (זאת בניגוד לראובן שאמנם רצה להציל את יוסף, אולם מתוך מטרה "להחזירו לאביו", ולא מתוך הכרה בחשיבות בחינת יוסף מצד עצמו, מטרה שגורמת לכך שבחינת יוסף "תכנס לבור מלא נחשים ועקרבים", כפי שכבר הסברנו.)
אולם ברור שהכרה זאת אינה מלאה, שהרי בכל אופן נשארת עצתו למכור את יוסף לישמעאלים, המשאירה את בחינתו של יוסף בסופו של דבר בעבדות כלפי כוח המיצריות.
על כן נראה, שהמשך ההכרה הזאת מגיע מיד לאחר מכירת יוסף, וכן במעשה תמר.
כך אנו מוצאים שמיד לאחר מכירת יוסף, יורד יהודה מגדולתו:
בראשית פרק ל"ח א': "ויהי בעת ההיא, וירד יהודה מאת אחיו ויט עד איש עדולמי ושמו חירה". רש"י: "למה נסמכה פרשה זאת לכאן, והפסיק בפרשתו של יוסף, ללמד שהורידוהו אחיו מגדולתו, כשראו בצרת אביהם, אמרו, אתה אמרת למכרו, אלו אמרת להשיבו, היינו שומעים לך." (שמו"ר מ"ב ג')
ירידה זאת גורמת ליהודה: "ויט (מאת אחיו) עד איש אדולמי ושמו חירה, וירא שם יהודה בת איש כנעני (רש"י: תגרא) ושמו שוע ויקחה ויבא אליה."
לכאורה כל מעשה יהודה הוא תמוה. בזמן שאביו נמצא בשקו ותעניתו, וכל אחיו מצטערים על מכירת יוסף, הוא עוסק נשיאת אישה? כך גם מזכיר המדרש בבראשית רבה פ"ה סעיף א': "…שבטים היו עסוקיים במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ותעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ותעניתו ויעקב היה עסוק בשקו ותעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח אישה, והקב"ה היה עוסק, בורא אורו של מלך המשיח."
תמיהה זאת על מעשיו של יהודה, והמדרש אותו הזכרנו, נראה שמחייבים אותנו לומר, שגם אותם נישוואים, קשורים לצער המשפחה כולה על אובדן יוסף. באמת אם נתבונן על מעשה יהודה נראה, שמעשה זה שלו ליקח את בתו של "איש כנעני", נובע מרצונו של יהודה לתקן את מעשיו במכירת יוסף. כלומר יהודה מגיע להכרה מלאה בחשיבות כוח יוסף כמופיע אלוקות בעולם. על כן, הוא מנסה לבטא בעצמו את רובד ההופעה הזה דרכו, זאת ע"י הירידה מאחיו, שמבטאת מצד אחד, את הירידה מגדולתו, אולם גם את הירידה מאותו מישור רוחני פנימי שהיה הדומננטי באחיו, לרובד המציאות הטבעית החומרית. את הנסיון הזה לבטא את כוח יוסף דרכו, עושה יהודה ע"י נישואיו לבת "תיגרא", כשמשמעות המסחר מבטאת את הקימות בעולם המציאות החומרית. (כפי שראינו אצל אנשי שכם.)
אולם נראה שנסיונו זה של יהודה, הוא קיצוני מדי, כשההכרה שהכיר בחשיבות הרובד שמגלה יוסף, מביאה אותו להתבטלות עצמית יתרה כלפי הרובד הזה, וממילא למעשה טעות שלא מתאים לאופיו.
כך אנו רואים, שהתוצאה שיוצאת מתוך הנישוואים האלו אינה מבורכת, הן מצד התוצאה שקוראת בסופה – מות ער ואונן ואשתו של יהודה, והן מצד אופי הבנים והתנהגותם (המביאה את מיתתם.)
גם במדרש אנו רואים יחס של כשלון לנישוואין האלו של יהודה (כשהוא תולה אמנם כשלון זה במכירת יוסף, אולם ברור שלכשלון הזה ישנם מניעים עצמיים ולא רק סיבתיים.)
בראשית ל"ח ז': "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני יהוה, וימיתהו יהוה." רש"י ד"ה רע בעיני יהוה: "כרעתו של אונן, משחית זרעו, שנאמר באונן: וימת גם אותו, כמיתתו של ער מתתו של אונן, ולמה היה ער משחית זרעו, כדי שלא תתעבר ויכוחיש יופיה." (יבמות ל"ד ע"ב)
כלומר, אנו רואים אצל ער, נטית יתר כלפי המציאות החומרית חיצונית, עד כדי שלא רצה שתמר תתעבר, נטיה זאת היא המביאה למותו. אותו אופי מעוות אצל ער, היא תוצאה ישירה מדרכו ה"חדשה" של יהודה, לא כפי המתאים לו באמת.
גם אצל אונן, אנו מוצאים סממנים דומים של עיוות: פסוק ט': "וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע, והיה אם בא אל אשת אחיו, ושיחת ארצה לבלתי נתון זרע לאחיו."
אנו רואים שמצד אחד, הייתה לאונן הכרה ברורה שאותו בן שיצא ממנו, לא יחשב כבן שלו, למרות שאנו רואים בציווי התורה בעניין היבום בדברים כ"ה ו': "והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת". שהמציאות שקוראת מתוך היבום היא הפוכה: לא שהבן שנולד, לא מתיחס כלפי האח המיבם, אלא שכל בחינת האח המת מתיחסת כלפיו, מכוח היבום שעשה. כך גם מסביר רש"י במקום בד"ה "ויקום על שם אחיו המת: "זה שייבם את אשתו יטול נחלת המת בנכסי אביו". בכל אופן, אונן ראה בבן שיולד, בן שלא מתיחס כלפיו, דבר שמראה שאצל אונן באמת הייתה קימת בחינת יהודה המקורית, של הראיה הפנימית הרוחנית, שלא מתחשבת במציאות החיצונית, כשעל פי הבחינה הזאת באמת הבן מהוה את ההמשכיות של האח המת, אולם גם אצלו כל הבחינה הרוחנית הפנימית הזאת משועבדת לנטיה חומרנית מדי, שגורמת לו לסרב להביא לעולם בן שיתיחס כלפי אחיו, שהרי הרצון ליבם נובע מתוך מניעים כלליים יותר שנותנים חשיבות להמשך קיומיות זרע ישראל בידי מי שיכול לכך, אולם ראית אונן הייתה "אגואיסטית" מהבחינה הרוחנית של מעשה היבום, ובכך גם התנהגותו ביטאה את נטית היתר של יהודה כלפי רובד המציאות הגשמית שנבעה מתוך ניסיונו ל"היכנס" למצב שלא היה מתאים לו, אלא ליוסף.
אם כן אנו רואים, שמבחינת מעשהו של יהודה, הוא עושה מעשה טעות, אולם מבחינת מחשבתו וכונתו הוא משלים בכך את הכרתו בחשיבות גילוי האלוקות דרך המישור הטבעי שמגלה יוסף. מתוך כך ממשיכה ההשגחה העליונה ומכונת את יהודה כלפי הדרך הנכונה גם בלא רצונו וכונתו, ומוציאה לפועל את ההכרה הזאת בחשיבות המישור הטבעי החיצוני במעשה תמר.