כוח ההוראה שביהודה:
רש"י בהסבר נוסף לעניין אוסרי לגפן עירו: "ועוד תרגמו בפנים אחרים, גפן אלו צדיקים, בני אתונו עבדי אוריתא באולפן, על שם אתונות צחורות (שופטים ה' י')
ערובין נ"ד ע"ב: "תנא דבי רב ענן, מאי דכתיב "רוכבי אתונות צחורות יושבי על מדין" …רוכבי אתונות, אלו תלמידי חכמים, שמהלכים מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמד תורה. צחורות, שעושים אותה כצוהרים, יושבי על מדין, שדנין דין אמת לאמיתו…"
לכאורה גם בהסבר זה, לא מובן יחודו של יהודה, הרי את עניין ההוראה אנו מוצאים גם בלוי בדברים ל"ג י': "יורו משפטך ליעקב, ותורתך לישראל." על כך אומרת הגמרא ביומא כ"ו ע"א: "אמר רבא, לא משכוחת צורבא מדרבן דמורי, אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר, לוי דכתיב: יורו משפטך ליעקב, יששכר דכתיב: ובני יששכר יודעי בינה לעיתים, לדעת מה יעשה ישראל. ואימא יהודה נמי דכתיב: יהודה מחוקקי (תהילים ס')? אסוקי שמעתא אליבא דהילכתא קאמינא."
אם כן, יש להבין, מהו החילוק הזה שמביאה הגמרא בין יהודה ולוי, ואיך הוא מתאים להגדרת תכונותיהם, כפי שהסברנו עד כה.
כמו כן, לא מובן, איך הגמרא שואלת מיהודה מעניין ה"מחוקקים", שהרי אם נדייק היטב בעניין "החיקוק" המובא ביהודה, נראה שאין זה הוראת משפט רגילה:
בראשית מ"ט י': "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו." רש"י: "מדוד והלך, אלו ראשי גלויות שבבבל שרודים את העם בשבט, הממונים על פי המלכות (סנהדרין ה'). ד"ה ומחוקק מבין רגליו: "תלמידים, אלו נשיאי א"י." ד"ה עד כי יבא שלה: "מלך המשיח שהמלוכה שלו."
כך גם מובא בתהלים ס' ט': "לי גלעד ולי מנשה, ואפרים מעוז ראשי, יהודה מחוקקי." רש"י ד"ה מחוקקי: "שרים שלי, מחוקק לשון שררה, שמחוקק ושולח ספרים ומצוה כמו: לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו."
אם כן אנו רואים מהסברי רש"י, שהמחוקק של יהודה, מבטא יותר את צד השררה והשלטון על העם ולא את ההוראה הלימודית שבבית המדרש. אם כן ניתן היה להבין, שלוי ויששכר הם מורי ההוראה מצד הלימוד ופסיקת ההלכה בבית המדרש, ועל כן הם אלו שמפרשים את ה"שמועות", שהם הביטוי של העולם הרוחני המגיע אלינו מן הצד הנותן שאותו אנו "שומעים", כשיהודה הוא המישם את הלימוד ההלכתי הזה, מצד קיבועו במציאות ע"י חקיקה ושליחת ספרים וציווי מכוח המלכות שבו. אם כן, ניתן היה להבין, שאין ליהודה כל כוח לאסוקי שמעתא בכלל (ולא רק אליבא דהילכתא.), אלא רק לישם את מה שמגיע מלוי ויששכר, מכוח מלכותו?
עובדה נוספת המגבירה את התמיהה על הגמרא ביומא כ"ו הוא, שהיה ניתן בכל אופן להביא את השאלה מיהודה, אמנם לא מכוח ה"מחוקק" שבו, אולם מעניין דוד, כפי שמובא בערובין נ"ג ע"א: "רבינא אמר, בני יהודה דגלו מסכתא, נתקימה תורתן בידם, בני גליל דלא גלו מסכתא, לא נתקימה תורתן בידם. דוד גלי מסכתא, שאול לא גלי מסכתא, דוד דגלי מסכתא כתיב ביה יראיך יראוני וישמחו…" רש"י ד"ה דגלו מסכתא: "למדו לאחרים, כך שמעתי. ל"א מפרין שמועותיהן ומדקדקים בטעמו של דבר עד שמתישב על ליבן." ד"ה יראוני וישמחו: "לפי ששמועותיו מכוונות לאיסור איסור ולהיתר היתר." ד"ה דוד דגלי מסכתא: "דקאמר בברכות (דף ד') שהיה יגע בתורה ומורה הוראות, כדאמר: ידי מלוכלכות בדם ושפיר ושיליא, ואומר: מפי בושת רבי, יפה דנתי יפה זיכיתי וכ"ו."
אם כן אנו רואים, מדוד, שלא רק שיש בכוחו ללמד תורה, אלא אף תורתו היא אליבא דהלכתא. עובדה זו סותרת את מסקנת הגמרא ביומא כ"ו, שאומרת שאצל יהודה, אין לימודו אליבא דהילכתא?
אלא נראה להבין, שהגמרא ביומא הביאה דווקא את כוח ה"מחוקק" ע"מ להראות שגם ליהודה יש שיכות להוראת תורה בישראל, כיון שכוח זה, מבטא את מהות יהודה, כשהבנתה הייתה, שאע"פ שיש בכוח המחוקק את צד המלכות והשלטון, (כפי שמביע זאת רש"י בהסבריו.) אין כוח זה מוגבל רק לצד ההוצאה לפועל הסופית של שליחת ספרים וציווי, אלא הוא מבטא גם מעורבות בכוח לימוד התורה ופסיקת ההלכה, ומתוך זה גם מופיע אצלו כוח הציווי. אם כן, הדוגמא של דוד ובית דינו, נראה שעמדה מול עיניו של המקשן בגמרא, אולם לא הובאה על ידו, כיון שאין היא מדגישה את השפעת כוח יהודה בעצם לימוד התורה. אולם תשובה זאת אינה עונה, איך יכולה הגמרא לתרץ שיהודה אין עיסוקו בתורה אליבא דהילכתא?
פה יש להוסיף ולומר שנראה שגם בעיני התרצן עמדה דמותו של דוד הפוסק הלכה אליבא דהילכתא, אולם רצונו היה לומר, שמצד היות יהודה מבטא את כוח ה"מחוקק", יש בכוח זה אלמנט שגורם לכך שהיכולת להורות כהלכה, לא תהיה בו. זאת בניגוד ללוי ויששכר שאופן מציאותם בעולם בעולם הרוחני, כן מביא אותם בצורה ישירה להורות כהלכה. אם כן מצד אותה בחינה שקימת אצל לוי ויששכר ואינה ביהודה, אמרה הגמרא, שלא משכוחת צורבא מדרבנן דמורי, אלא מיששכר ולוי.
כוח "חיקוק" זה של יהודה, כפי שראינו מתוך הסברו של רש"י, נראה שהוא ביטוי לאותה יכולת הקיבוע במציאות שקימת אצל יהודה, מתוך כך שנוצרה אצלו ההתאמה והשיכות של עולמו הרוחני הפנימי להיות חל בעולם המציאות החומרית הטבעית החיצונית (מתוך יכולת ההודעה שהוא גילה.) אולם באותו שילוב שנוצר בין העולמות, אע"פ שבשילוב הזה ישנה דומננטיות לצד הרוחני הפנימי (שמגיע לו מהיותו בן לאה.), יש גם חסרון, כיון שהוא כבר לא מבטא את הצד הרוחני הפנימי "נטו", אלא יש בו כבר השפעה מסוימת מצד המציאות הגשמית החיצונית שבה הוא חל. (כפי שראינו באופן דומה בעניין יהודה ושמעון, בהליכתם המשותפת למלחמה וזאת מכוח החיסרון שיש ליהודה מכוח ההודעה שהוא מגלה, המצריך אותו לצרף את כוח שמעון אליו.) על כן מן הצד הזה, מאבד יהודה באופן טבעי את היכולת להורות כהלכה. לעומת זאת לוי, מתוך היותו שיך רק לצד הרוחני שמקשר בין העולם העליון לעולם המקבל, בשיכות מינימאלית למציאות המקבלת, (כפי שאנו רואים מן העובדה שלוי אינו מקבל נחלה.) ממילא הוא מסוגל לבטא את העולם הרוחני העליון בהופעתו במציאות המקבלת בצורה "נקיה" לגמרי כפי רצון ה' מן הצד הנותן, בלא חשש שלא תהיה פה פסיקה כהלכה מצד רצון נותן התורה. על כן אמרה הגמרא ביומא, שלא משכוחת צורבא מדרבנן דמורי, אלא מלוי ויששכר. (אנו נצטרך להסביר בהמשך לגבי יששכר, מדוע גם אצלו שייכת הקביעה הזאת, אע"פ שהוא כן נוחל נחלה.)
אולם נראה שבפועל הכוח להורות כהלכה מתקיים גם אצל יהודה, אלא שיכולת זאת לא באה לו באופן טבעי אלא מתוך מאמץ והתחבטות, שנובעת מקיבוע עולמו הרוחני הפנימי שלו במציאות הגשמית החיצונית, הגורמת לצורך "לישב על הלב" את דברי התורה, וזאת למעשה בחינת ההתמודדות שישנה אצל יהודה, וההכנעה שהוא מכניע בסופו של דבר את המציאות הטבעית לקבל את "מרות" המישור הפנימי הרוחני בה.
לכן רק מתוך שבני יהודה מפרשים שמועותיהם ומדקדקים בטעמו של דבר עד שמתישב על ליבם, הם מצליחים להגיע לדון כהלכה. אולם דרך זו היא דרך שונה מן הדרך שמוצגת במסכת יומא (ששבט לוי ויששכר הם "המיצגים" אותה.) על כן, שם לא נכלל יהודה כמי שעוסק בשמעתא אליבא דהילכתא.
את אותה בעיתיות שבה נתקל יהודה דווקא מתוך יחודו ביכולת ההודעה שבו, ניתן לראות בסוטה ז' ע"א, שם מבארת הגמרא את תפילת משה "שמע ה' קול יהודה" גם לעניין שיגיע להורות כהלכה: "ידיו רב לו, לא הוא קא סלקא ליה שמעתא אליבא דהילכתא." רש"י ד"ה ידיו רב לו: "יהיה לו ניצחון לריב ריבו, והאי דכתיב ידיו לשון מלחמה, הוא מלחמתה של תורה". ד"ה אליבא דהלכתא: "לא היה זוכה לומר דבר המתקבל." נראה שהחסרון של יהודה היה דווקא מצד העולם שמשה היה שרוי בו, העולם הרוחני העליון מן הצד הנותן, ומן הצד הזה מעורבותו של יהודה במציאות הגשמית חיצונית, היותה חסרון בגילוי תורתו אליבא דהילכתא. על כך מתפלל משה בכוח היותו "איש האלוהים" המסוגל להשפיע מכוח האחדותיות שבו על המציאות, כשה"פיתרון" מופיע בדוד שהיה מתיגע, ומתוך כך כן מצליח להורות כהלכה.
(הערה: באור זה בעניין תפילתו של משה, מקביל לנושא נוסף שעליו מתפלל משה, בעניין יכולת יהודה לנצח במלחמותיו, בכך שגם בעיתיות זאת מקורה הוא מתוך מעלתו של יהודה המצליח ל"קרקע" את עצמו במציאות.)
דיוק נוסף ממנו אנו יכולים לראות ש"נושאי התורה" מיהודה שונים מ"נושאי התורה" של לוי נמצא ברש"י על תרגום אונקלוס: "גפן אלו צדיקים שעבדי אוריתא באולפן." ההבדל שבין הצדיק והתלמיד חכם הוא בכך, שהצדיק גם מישם את תורתו במעשה, וברובד המציאות המעשית הוא מושלם. התלמיד חכם לעומתו, מבטא יותר את צד לימוד התורה מצד עצמו. על פי הבנתינו את כוח יהודה, ברור שכוחם יתבטא דווקא בצדיקים לומדי התורה שיצאו מהם, כיון שכוח ה"הודעה" של יהודה בחשיבות קימות הופעת ההשגחה במישור המציאות הגשמית החיצונית, נותן לו את היכולת להופיע את כוח תורתו עד השלב המעשי הסופי.