יהודה
ע"מ להגדיר בצורה חדה יותר, את אופיו ומשמעותו בין כל השבטים, אנו נתבונן על מה שכבר הסברנו, בנתינת שמו ע"י לאה, ונבחון את האיפיונים שכבר ראינו בו ביחס למאורעות שבהם הוא מעורב: א) במכירת יוסף. ב) בפרשת ער ועונן. ג) בפרשת תמר. ד) בעמידת יהודה מול יוסף וכן בברכת יעקב ומשה.
כפי שכבר הסברנו בנתינת שמו של יהודה ע"י לאה, בהודעתה על הבן הנוסף שהיא מקבלת, היא למעשה מודה בחשיבותה של דרך ההשגחה העוברת במישור הטבעיות הארצית החיצונית.
אנו נראה, שכוח זה של לאה, הוא גם מה שיאפין את יהודה בדרכו, כשתהליך ההודעה אצלו, מתבטא גם הוא בהודעתו בחשיבות רובד המציאות הגשמית חיצונית, ומתוך כך מגיעה אצלו היכולת לגלות ברובד הזה את הפן הפנימי הרוחני שקיים בו. כלומר אצל שניהם, משמעות הודעתם היא, שהמישור הפנימי הרוחני, מצליח להתבטא גם במישור המציאות החיצונית.
כך אנו מוצאים במדרש בבראשית רבה פרשה ע"א ה': "לאה תפסה פלך הודיה, ועמדו הימנה בעלי הודיה: יהודה, ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני..(בראשית ל"ח), דוד אמר…". ברור שלא ניתן לומר שההשוואה בין הודעת לאה והודעת יהודה, היא כפשוטה, שהרי חוץ מן הדימוי המילולי, אין לכאורה כל קשר בין הודעת לאה שהודתה על "טובה" שעשה לה ה', לבין הודעת יהודה שהודה על צדקת תמר. אלא על פי הבנתינו את הודעת לאה, ניתן לומר שהמשותף בהודעת שניהם הוא, הודעתם בחשיבות מציאות העולם הטבעי הארצי החיצוני, כמופיע גם הוא אלוקות ברמה העליונה ה"ישראלית" הודעה המביאה להופעת כוחם הרוחני הפנימי במישור הזה, בלא לפגוע בו. (כפי שנבאר בהמשך, יכולת זאת מתחילה בלאה, ומושפעת ממנה גם על בנה יהודה.)
יש להדגיש, שהשוני ביכולת הזאת שמופיעה לאה, ובעקבותיה בנה יהודה, שונה בתכלית השוני ממה שמופיעה לאה במשכבה הראשון עם יעקב, ובעקבותיה בנה ראובן, בכך שאצל יהודה ישנה הכרה מוחלטת בחשיבות המישור הגשמי מצד עצמו, כך שחלות
העולם השמימי בו, שנעשה ע"י לאה ויהודה, לא בא תוך פגיעה במישור הזה. (אנו נבאר זאת יותר בהמשך.)