יהודה:
בבן הרביעי אומרת לאה: "ותאמר הפעם אודה את יהוה, על כן קראה שמו יהודה." ומסביר רש"י במקום: "שנטלתי יותר מחלקי, מעתה יש לי להודות."
רש"י בברכות ז' ע"ב, מוסיף ומפרט בד"ה אודה את ה': "לפי שראתה ברוח הקודש שיעקב מעמיד שנים עשר שבטים, ולו ארבע נשים. כיון שילדה בן רביעי הודֵיתַ על חלקה שעלה יותר מן החשבון המגיע לה".
ונראה על פי הכיוון שהסברנו לגבי שאר הבנים, שאם ראינו ששלושת הבנים הראשונים מבטאים שלושה צדדים בהופעת כוחה של לאה, כשהולדת שלושתם מבטאת את השלמת ההופעה של הצד בישראל שמאופין ע"י לאה – הצד הרוחני הפנימי, הולדת הבן הרביעי יהודה, למעשה מבטאת "פריצה" של לאה לעולם שמעבר לעולם שלה – לעולם המציאות הטבעית החיצונית, כלומר ילד זה, צריך להיות לו מצד אחד אופי שהמשמעות הרוחנית הפנימית היא הקימת אצלו, אולם מציאותו מצליחה להופיע ולהתגלות עד המישור הגשמי החיצוני, מישור שלכתחילה לא נועד להוות מקום ההתגלות שלו. (כשכל זאת תוך הרמוניה מלאה עם העולם הגשמי). זאת היא הפריצה של לאה מעבר למסגרת שלה, כשהביטוי לכך הוא בבן שנוסף לה מעבר לחלקה.
סיוע לכיון הזה שאנו עתידים למצא ביהודה ניתן לראות בצורה בולטת מתוך התיחסות הגמרא לשם שנתנה לאה לבנה – יהודה, וכך אומרת הגמרא בברכות ז' ע"ב: "ואמר ר"י משום ר"ש בן יוחי, מיום שברא הקב"ה את עולמו, לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאתה לאה והודעתו, שנאמר: הפעם אודה את יהוה."
ולכאורה לא מובן מה כל כך מיוחד בהודעת לאה, הרי כולנו מודים על מאורעות טובים שקורים לנו, (כגון הולדת ילדים) ולא נראה שלפני לאה לא היה כך במציאות?
אם נתבונן על מדרש רבה על העניין, נוכל לשפוך מעט אור על יחודה של ההודעה הזאת שמודה לאה.
בראשית רבה פרשה ע"א סעיף ד': "ר' ברכיה בשם ר' לוי, לכוהן שירד לגורן, נתן לו אחד כור של מעשר ולא החזיק לו טובה, ואחד נתן לו קומץ של חולין, והחזיק לו טובה, אמר ליה אדוני הכוהן, אני נתתי לך כור, וזה לא נתן לך אלא קומץ, ואתה מחזיק לו טובה? אמר ליה את מחלקי נתת לי אבל זה נותן לי משלו, לפיכך אני מחזיק לו טובה."
אם כן אנו רואים מן המדרש, שלא מדובר פה על הודעה רגילה של אדם, על טובה שקרתה לו, אלא יש פה הודעה על מציאות שלכתחילה לא הייתה צריכה להיות אצל לאה ובכל אופן הגיע לידיה.
אם נתבונן על דברי רש"י בברכות, אנו רואים שהידיעה המגיעה ללאה בנבואה, היא על דבר הולדת שנים עשר השבטים מיעקב. אולם לגבי חלקה האישי נוקט רש"י בלשון חשבונית, שכיון שליעקב ארבע נשים, לידת הבן הרביעי נחשבת ללאה מעבר לחשבון המגיע לה.
נראה שהדגשת הראיה החשבונית החיצונית הזאת בלאה, כסיבה הגורמת לה את הודעתה, אינה מקרית. יש להבין שחשבונאות זו באה לומר שמבחינת מישור ההשגחה הארצי החיצוני, היה מקום לכל אחת מנשות יעקב לקבל שלשה בנים, ואם כי בהתבוננות נבואית שמימית היה ניתן לראות את התאמת לאה לקבל בן נוסף, כך שגם אותו בן היה נחשב כבן המחויב לה מן המציאות, מכירה לאה בחשיבותו הקובעת של מישור הארציות החיצוני ודרך הנהגתו, ועל כן היא רואה צורך להודות על בחינת התוספת שניתנת לה, על פי ראיה זו, אע"פ שמן הבחינה הפנימית השמימית, היה ניתן לראות גם את יהודה כוחלק בלתי נפרד מבניה שהיו מיועדים לצאת ממנה.
נתינת חשיבות זאת למישור הארציות החיצוני, מהוה צעד מפתיע דווקא בלאה בהיותה מופיעה מצד אישיותה הבסיסית את הפן הרוחני השמימי, כשעל פיו גם יהודה נחשב כחלק מחוייב מבניה. במעשה זה לאה למעשה "פורצת" מתחום האלוקות השמימית לתחום הטבעיות הארצית, ויוצרת את הבסיס לחלות כוח האלוקות השמימי ברובד הטבעיות הארצי. יכולת זאת תופיע מאוחר יותר גם ביהודה, ותביא לו את המלכות על ישראל.
אם כן יוצא שלאה למעשה בהולדת בנה, הרביעי, יוצרת לראשונה מציאות של גילוי העולם הפנימי העליון, כפי שהוא, בעולם החיצוניות הארצית, בלא לפגע ברובד הגשמי [וזאת בניגוד לאופן גילוי עולמה הרוחני אצל ראובן, בו מופיע העולם העליון שבה באופן שיש בו פגיעה ברובד המציאות הארצית החיצונית. כך ראינו באופן בולט, ביציאתה של לאה מקושטת כזונה (מכוח הדודאים של בנה ראובן)].
מעשה זה שלה, מופיע במקביל, גם בהולדת בנה, שגם הוא עובר את "גבולותיה" של לאה, ופורץ לרובד המציאות הגשמית הארצית.
אם כן אנו רואים פה הקבלה בין פעולת לאה בהודעתה, ובין עצם מציאות יהודה כבן רביעי שמעבר לבנים שיועדו לה. אנו נראה בהמשך, שאותה יכולת שבלאה, תתגלה אח"כ ביהודה ותהוה את תמצית כוחו, כפי שאומר המדרש באותו מקום בסעיף ה': "לאה תפסה פלך הודיה ועמדו הימנה בעלי הודיה: יהודה…" (השלמה על משמעות ה"הודעה" בכלל, והודעת לאה ביחס להודעת יהודה בפרט, ראה בהמשך בע' 102)
אם כן מן השמות שנתנה לאה לבניה אנו רואים את בחינות הכוח השונות שישנם ביניהם, כשבסיס זה יתן לנו את האפשרות לראות בצורה ברורה יותר את יחודיותו של כל אחד כלפי השני.