יהודה בעניין הורדת בנימין למצרים:
עניין נוסף שמתוכו נוכל ללמוד על משמעות אופי יהודה, הוא מדרך התנהגותו בעניין הורדת בנימין למצרים.
בראשית מ"ג ח': "ויאמר יהודה אל ישראל אביו שלחה הנער איתי, ונקומה ונלכה ונחיה ולא נמות, גם אנחנו גם אתה גם טפינו, אנוכי הערבנו מידי תבקשנו, אם לא הביאותיו אלך והצגתיו לפניך, וחטאתי לך כל הימים."
על עניין זה מתיחס גם משה בברכתו בדברים ל"ג ז': "וזאת ליהודה ויאמר, שמע יהוה קול יהודה וכ"ו ומסביר רש"י במקום: "סמך יהודה לראובן מפני ששניהם הודו על קלקול שבידם…". פרוט נוסף מביא רש"י במסכת מכות דף י"א ע"ב: "אמר רב יהודה אמר רב: נידוי על תנאי צריך הפרה מנלן מיהודה, דכתיב: אם לא הביאותיו אליך וכ"ו. ואמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן, מאי דכתיב יחי ראובן ואל ימות, וגו', וזאת ליהודה? כל אותן מ' שנה שהיו ישראל במדבר, עצמותיו של יהודה היו מגולגלין בארון עד שעמד משה ובקש עליו רחמים. אמר לפניו, רבונו של עולם, מי גרם לראובן שיודה, יהודה, וזאת ליהודה, שמע יהוה קול יהודה, עאל איבריה לשפא…" רש"י ד"ה וחטאתי לך: "לשון נידוי הוא, שיהא מנודה לאביו." ד"ה מאי דכתיב יחי ראובן: "מה ראה לסמוך יהודה לראובן ומה ראה להתחיל ברכת יהודה בלשון וזאת ליהודה, אלא לפי שהיו עצמות כל השבטים שלדן קיים ושל יהודה מגולגלין, אמר לשון זה, יחי ראובן, כלומר ראובן שלדו קימת כאילו הוא חי, וזאת תהיה ליהודה שהם מגולגלין. עצמות כל השבטים יצאו ממצרים ונשאום בניהם במדבר." ד"ה על אבריה לשפא: "נכנסו עצמותיו למקום חיבורם ששפו משם…"
את אותו מהלך בעניין הקשר בין יהודה וראובן, אנו מוצאים גם בסוטה ז' ע"ב, שם מוסיף רש"י ביאור: ד"ה עצמותיו של יהודה: "…והיו עצמות כל השבטים שלדן קימות ויהודה אבריו מתפרקין ומתגלגלין בארונו מפני שנידה את עצמו בערבונו של בנימין, וחטאתי לך כל הימים, אפילו לעולם הבא, ומהכא נפקא לן, נידוי של חכם אפילו על תנאי הוא בא." ד"ה מי גרם: "לראובן שיודה במעשה יצועי אביו, יהודה שהודה במעשה תמר, וכן היה המסורת בידיהם. מדרש אגדה דר' תנחומא, כשאמר יהודה צדקה ממני, עמד ראובן ואמר בלבלתי יצועי אבי, ועכשו יחי ראובן ששלדו קימת כאילו הוא חי, וזאת ליהודה שהוא מתגלגל."
אנו רואים שמשה בהזכירו את יהודה וכוחו, הוא מתפלל על עצמות יהודה שבמשך כל הארבעים שנה התגלגלו מפורקות בארון מפני הנידוי שלקח על עצמו יהודה כשהוריד את בנימין למצרים.
נראה שלא היה מקום לעניין זה להיות מובא בברכת משה, אלא אם כן הוא מבטא מציאות מהותית ביהודה, הנובעת מעצם אופיו הבסיסי, שהרי משה בברכו את השבטים, מזכיר דווקא את אותם דברים המלמדים על מהותם. אם כן יש להבין שאותו נידוי שקבל על עצמו יהודה, ו"פרוק העצמות" שהיה לו עד שהתפלל עליו משה, זאת מציאות שנובעת מאופיו, ויש אם כן להבין מדוע היה כך ליהודה ומה הועילה לו תפילת משה?
נראה שעובדת היות עניין הנידוי של יהודה ופרוק עצמותיו, נלמד מדברי משה – "וזאת ליהודה, שמע יהוה קול יהודה…" והיות תפילת משה הגורם לחזרת עצמותיו לקישורן, מלמד על כך, שישנו קשר בין בעיה זאת שביהודה ובין ההבנות הקודמות שהבאנו לעניין "שמע ה' קול יהודה": א)שיהודה זקוק לשמעון ע"מ לנצח בכבישת נחלתו. ב)יהודה זקוק לתפילה מיוחדת ע"מ שיוכל להגיע לאסוקי שמעתא אליבא דהילכתא. (כפי שמובא במסכת מכות י"ג ע"ב מיד לאחר עניין הנידוי ועצמות יהודה.) אם כן המסקנה שיש להסיק מכך היא, שכפי שבאותם הענינים הבננו שהצורך בעזרת שבט שמעון ובתפילת משה, נובע דווקא מבעצם מעלת יהודה שהגיע ל"הודעה" במישור הטבעי הגשמי החיצוני, כך גם כאן, יש להבין שמעלה זאת של יהודה היא זאת שגורמת גם להופעת הנידוי דרך פרוק עצמותיו של יהודה.
מצד שני, אנו רואים מעצם ההתגלגלות ההיסטורית שקשורה לאותו נידוי, שקבלת הנידוי שקיבל על עצמו יהודה, באה באופן ישיר מעניין הורדת בנימין למצרים, בעקבות התנאי אותו הוא מתנה, שאם לא ידאג להעלות את בנימין חזרה ממצרים, יחול עליו הנידוי. (כשאנו נצטרך להסביר בהמשך, מדוע העובדה שיהודה כן קיים את התנאי, לא "עוזרת" לו, שלא יחול הנידוי.)
שיוך עניין פרוק עצמותיו של יהודה באופן הישיר, כנובע מהורדת בנימין למצרים, ובאופן העקיף כנובע ממעלת ה"הודעה" שבו, מביא אותנו לקשר בין שניהם ולהבין שאופיו המיוחד של יהודה מצד כוח ה"הודעה" שיש לו כלפי המציאות הטבעית הגשמית החיצונית, היא זאת שגורמת למציאות הורדת בנימין למצרים, ובעיקבותיה לנידויו של יהודה, המתבטאת ב"פרוק עצמותיו".
יש להבין אם כן, מדוע אופי זה של יהודה מוביל להורדת בנימין למצרים, ומדוע הורדה זו גורמת לפירוק עצמות יהודה (שהרי לא נראה שעניין הנידוי והופעתו דרך פרוק עצמות יהודה, הוא מקרי למעשה שגורם אותו – הורדת בנימין למצרים, אלא ברור שישנה התאמה בין גורם הנידוי ותוצאת הנידוי מבחינה מהותית.)
נראה להבין שעניין הורדת בנימין למצרים אינה סתם הורדה פיזית בלבד, אלא היא מבטאת את שיוך כוח בנימין כלפי יוסף (שאליו הוא מורד), כששיוך זה, הוא הגורם לפרוק עצמותיו של יהודה.
אם נתבונן על עניין ה"עצמות" יש להבין, שהעצמות מהוות את הבסיס והשלד שעליו בנוי גוף האדם וחיותו. במקביל, אם נתבונן על אופי בנימין (כפי שנבאר בהמשך), נראה, שאופי בנימין מבטא את השגחת ה' שבה המציאות הטבעית הארצית עצמה, היא עליונה. קיום מציאות ארצית בערך כזה, הוא תנאי הכרחי לחלות ההשגחה האלוקית הרוחנית העליונה, במציאות הארצית (שהרי כל אופן השגחה, חייב שיהיה לו את ה"כלי" הארצי שבו הוא חל.) אם כן, כמו שהעצמות מהוות את הבסיס שהוא תנאי להמשך פיתוח האדם, כך הוא גם בהופעות הרוחניות של השגחת ה'. כיון שיהודה הצליח בהודעתו להופיע את אופיו הפנימי הרוחני העליון במציאות הגשמית הטבעית, כדי שהופעה זו תוכל להתקיים, צריכה להיות הופעה ברמה מקבילה, גם בעצם הארציות עצמה, שתהיה מסוגלת להחיל ולהופיע את אותו כוח בה, כפי סדר הבנין הטבעי שאותו אנו רואים בצורה גשמית בדרך בנינו של האדם: על בסיס השלד, נבנה ועומד גופו ומציאותו של האדם.
מן הצד הזה, אותו ראינו עתה, כוח בנימין ויהודה, חייבים להיות קשורים זה בזה, כלומר שאותה גשמיות וטבעיות עליונה שמבטא בנימין, צריכה להתיחס יותר כלפי המציאות הרוחנית הפנימית, מאשר לגשמיות והטבעיות הרגילה של העולם הזה (אותו מבטא יוסף.). שני אפשרויות אלו פתוחות כלפי בנימין, כיון שעצם תכונתו משייכת אותו לשני העולמות גם יחד, כשעל אופן יחוסו בפועל, מתעמתים יוסף ויהודה.
הורדת בנימין ליוסף, יוצרת מצב של שיוך כוחו של בנימין, יותר כלפי המציאות הטבעית הגשמית הרגילה, שאותה מבטאת מצרים בשליטת יוסף.(כפי שנסביר גם בהמשך בניתוח תכונותיו של יוסף.) שיוך זה המשאיר את כוח יהודה, בלי כוח בנימין, ההכרחי לו ע"מ להגיע ליכולת הופעה בעולם, מבוטא בכך שעצמות יהודה נשארות מפורקות ומתגלגלות בארון, כלומר, אין במציאות יהודה את השלד הבנוי, אותו הוא חייב ע"מ להופיע. מצב זה של יהודה בזמן הורדתו של בנימין ליוסף, הוא בדיוק בחינת הנידוי שלוקח על עצמו יהודה, המבטא את צמצום הופעתו במציאות, העלול לקרא לו, בעקבות איבודו את "שלדו". (את קישורם של יהודה ובנימין, אנו נראה בהמשך גם בעניין שותפותם בשטח בית המקדש והמזבח.)
ונראה שגם את הבעיתיות הזאת בהופעת "שלדו" של יהודה, גורם יהודה עצמו מעצם אופיו, מכוח "הודעתו" בחשיבות המישור הארצי. סיבת הדבר היא, שכיון שהוא מתיחס כלפי המציאות הגשמית הטבעית, (כפי שהתבטא גם בהכרתו בחשיבותו של יוסף.) ממילא קיים אצלו צד של נטיה כלפי משור ההופעה הזה, המופיע בעניין בנימין בכך שהוא זה הגורם להורדתו אל יוסף ולשיוך כוחו כלפיו, מעשה המהוה החלשה של מציאותו העצמית של יהודה. ביטויים נוספים לבעיה זו של יהודה כבר ראינו בעניין הצורך שלו לשתף את שמעון בכבישת נחלתו, וכן בבעיתיות שיש אצלו לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא. פה אנו פוגשים זאת בהיות כוחו הגורם לירידת בנימין למצרים. על כן, מובאים שלושת הענינים האלו כולם יחד תחת תפילתו של משה: "וזאת ליהודה…"
הערה: את עניין היות בנימין מציאות שאינה עומדת בפני עצמה, אלא נועדה להתיחס או כלפי יהודה, או כלפי יוסף, ניתן לראות בכך שגם יהודה וגם ראובן המדברים על הורדת בנימין למצרים, מבטיחים "להחזירו לאביו", כפי שאומר יהודה בבראשית מ"ג ט': "אנוכי אערבנו מידי תבקשנו, אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך". וכפי שאומר גם ראובן בפרק מ"ב פסוק ל"ז: "תנה אותו על ידי ואני אשיבנו אליך" כלומר בנימין צריך להיות תמיד מוגן ולא ככוח עצמאי. [לעומת יוסף, שרצון ראובן "להחזירו לאביו" מהוה פגיעה בכוחו של יוסף, פגיעה הנובעת מאי הודעתו של ראובן בחשיבותו של כוח הארציות מצד עצמו, בעניין בנימין גם יהודה וגם ראובן נמצאים כבר לאחר שלב ה"הודעה" (יהודה במעשה תמר, וראובן בעקבות זאת, על בלבול היצועים.) כך שיחסם אליו הוא היחס הנכון לגביו.] כך אנו גם רואים ש"רוח" ההתיחסות לבנימין הוא תמיד כאח הקטן שצריך הגנה, או הגנת יהודה בירידה למצרים, או הגנת יוסף כפי שמתבטא כשהם מגיעים למצרים, למרות שלבנימין בירידתו למצרים יש כבר עשרה בנים. (כפי שמביא רש"י על בראשית מ"ג ל': "…אמר ליה יש לי עשרה…"). אנו נרחיב בכך כשנעסוק ביוסף ובבנימין עצמו.