ברכת יעקב:
ביטוי חד לכוח המלכות של יהודה, אנו מוצאים בדברי המדרש על ברכת יעקב: "עתה יודוך אחיך…" שעליהם אומר המדרש בבראשית רבה צ"ח ו': "אמר רבי שמעון בר יוחאי, יהיו כל אחיך נקראין על שמך, אין אדם אומר ראובני אנא, שמעוני אנא, אלא יהודי אנא." על פי הבנתינו סיבת הדבר היא ברורה: כיון שבכוח הזה של יהודה, כלולים בכוח, כל המציאות המתפרטת כולה של כל ישראל. מכוח הורדת יהודה את המישור הרוחני הפנימי האחדותי למישור המציאות הגשמית החיצונית, מתיחסת כל המציאות המיתפרטת כלפי הכוח האחדותי שבו, התיחסות המתבטאת בהיות כולם מוגדרים כ"יהודים".
המשך ברכת יעקב ליהודה: "ידך בעורף אויבך".
מדרש רבה צ"ח ו': "כמה נתחבט יהושע שינתן לו עורף ולא נתן לו…ולמי נתן, לדוד: (שמואל ב' כ"ב) "ואויבי נתת לי עורף, למה שהיו פטיריקין שלו שכתוב בו ידך בעורף אויביך."
נראה מן המדרש הזה שעניין נתינת העורף מבטא לא סתם את עניין בריחת האויב מכוח יהודה, שהרי יהושע הוא הראשון שכבש את הארץ, וברור שגם מפני ישראל בהנהגתו, נסו האויבים כשישראל ניצחום. אם כן, מה כונת המדרש שיהושע מתחבט שינתן לו עורף ולא ניתן לו?
אלא יש להבין שעניין "נתינת עורף", אמנם ביטויו הסופי הוא במנוסת האויב, אולם תחילתו הוא מצד אופי העימות הכוחני שקורה בין ישראל ואויביו, כשאצל יהודה כוחו מביא למצב של "נתינת עורף". (כפי שאצל שבט לוי, העימות מצד גילוי כוח שבטו, מביא ל"מחיצת מותניים".) יש להבין, שכפי שאצל לוי, היותו הכוח המקשר בין העולם העליון הנותן והעולם המקבל, גורם לכך שה"פגישה" והעימות בינו ובין אויביו יהיו על מישור הכוח המקשר, שהביטוי הגופני לכך הוא המותניים, שמקשר בין החלק העליון והחלק התחתון של הגוף, כך גם אצל יהודה, אם אנו מבינים שכוח יהודה מבטא את גילוי העולם העליון הפנימי במישור המציאות הגופנית הטבעית החיצונית, ממילא העימות בינו ובין אויביו יהיה על המישור הזה.
אם כן, המקום בגופו של האדם המתאים לאופי הכוחי הקיים אצל יהודה, המבטא את מציאות הפנים, הוא הפנים, (כפי שראינו בעניין תמר, שיהודה לא הכירה, "כי כסתה פניה.") על כן, בפגישה ובעימות הזה ברובד ה"פנים", ביחס למציאות הפנימית העליונה שמגלה יהודה, ברובד המציאות הטבעית, המציאות הטבעית יש לה משמעות של "עורף" כלפי כוח יהודה. סיבת הדבר היא, שהעורף מהוה את האחוריים של הפנים, כשאם הפנים מהוים את הביטוי של הפנים, העורף מהוה את החיצוניות של העולם הזה. ממילא מובן שהגויים שאינם מופיעים את המציאות הפנימית העליונה, בחינתם מול בחינת יהודה, היא בחינת "עורף".
כך אנו גם רואים בשמות ל"ג ג', לאחר חטא העגל, אומר ה' למשה: "…כי לא העלה בקירבך, כי עם קשה עורף אתה, פן אכלך בדרך." נראה שגם שם הביטוי של "עם קשה עורף" מבטא מציאות של אופי, הקשור בצורה חזקה למציאות הטבעית החיצונית, וממילא אופי זה, הוא הגורם לישראל את הקושי להיות דבוקיים לבחינת ה"פנים". על כן, מבקש ה' להנהיג הנהגה שאינה ישירה, כך שגם במצב של "קלקול", הפגיעה לא תהיה בלא תקנה.
כיוון דומה המתאים להבנתינו את עניין העורף, נמצא גם בשמות ל"ג כ"ג: "והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו." כלומר משה רואה מקצת אמיתתו של ה', בחינת ה"אחוריים" של ה'. ומסביר רש"י במקום ד"ה וראית את אחורי: "הראהו קשר של תפילין." (הנמצאים בעורף.) דבר זה מראה, שעניין העורף, מהוה את הבחינה החיצונית יותר של בחינת ה"פנים", וזאת היא המציאות של הגויים כלפי כוח יהודה, שמתגלה מולם.
על פי הבנתנו, ניתן לומר, שבאמת גם במציאות הפיזית, עיקר בחינת "הפנית העורף" כלפי ישראל, קימת אצל יהודה, (למרות שעניין זה נמצא גם אצל שאר השבטים, בהיותם מעורים זה בזה.) ואל הבחינה הזאת, השתוקק יהושע, (ולא ניתן לו.) כיוון שכוח זה מביא לשדה המערכה כבר לכתחילה כוח, שמנוסת האוייב, היא מציאות עצמית וטבעית לה. מן הסיבה הזאת, יהודה הוא זה ש"עולה תחילה" בכיבוש הארץ. (כפי שנאמר בתחילת ספר שופטים.)