אופי נחלת יהודה, על פי ברכת יעקב:
פסוק י"א: "אוסרי לגפן עירו ולשורקה בני אתונו, כיבס ביין לבושו ובדם ענבים סותה, חכלילי עינים מיין, ולבן שנים מחלב."
על פי מהלך ברכת יעקב שראינו עד כה, נראה שיש להבין גם את הכוח הארצי שיש בנחלת יהודה. כלומר כפי שעד כה, הדגשת כוח יהודה הוא ביכולת הופעת הרובד הפנימי הרוחני העליון, ברובד המציאות הגשמית החיצונית, (כרע רבץ כארי.) כך יש להבין שההופעות הגשמיות הברוכות שישנם בנחלת יהודה, מבטאים תוצאה של הופעת הכוח הפנימי הרוחני ברובד המציאות הגשמית הארצית.
א) אוסרי לגפן עירו ולשורקה בני אתונו." רש"י: "נתנבא על ארץ יהודה, שתהא מושכת יין כמעין, איש יהודה יאסור לגפן עיר אחד ויטעננו מגפן אחת, ומשורק אחד בן אתון אחד."
אע"פ שעניין הגפן והיין קיים גם אצל שבט בנימין, (כפי שנראה בעניין פורים, שכוח היין להוציא סוד מתוכו ולהגיע "עד דלא ידע בן ארור המן וברוך מרדכי" נובע מכוח בנימין, שהמציאות הטבעית בו, היא עצמה על טבעית, כשהגפן יש בה את היכולת לגלות מעל פני השטח, את העל טבעיות והאחדותיות הזאת שבטבע עצמו, ע"י אמצעי טבעי – היין.) וכן אנו רואים במציאות שלא רק בארץ יהודה יש את הכוח לגידול גפנים משובחים, אלא גם למשל באזור הגולן.(כפי שקיים היום.) יש להבין, ששפע היין שקיים פוטנציאלית בארץ יהודה, יש בו את היחודיות שנובעת מאופיו של יהודה וכוחו.
נראה שבאופן כללי, פרי הגפן, יחודיותו הוא בכך, שמצד אחד הוא גדל במקומות הררים שפוטנציאל הגידול הקרקעי החיצוני שלהם הוא נמוך, בגלל הסלעיות הגבוהה שבו. אולם כיון שתכונת הגפן היא שיש לה שורשים עמוקיים בקרקע, היא מצליחה להאחז גם בקרקע ההררית ולהוציא פירות. אם כן, יוצא שאופי הגפן הוא, היכולת שלה לגלות את כוחות הקרקע המוסתרים האלו.
אולם ברור ששוני בין המקומות מבחינת אותם כוחות נסתרים שקימים בהם, תביא לכך שגם אופי הגפן שתגדל באותם מקומות יהיה שונה. על פי זה, ניתן להבין שאופי הגפנים שיגדלו ברמת הגולן ואופי הגפנים שיגדלו ביהודה, יהיו בעלי תכונות שונות, כיון שכפי שכבר הסברנו, אופי ארץ עוג מלך הבשן, מבטאת את המציאות הארצית הקדומה של דור המבול, עוצמה שבהיותה גלויה במציאות החיצונית של עולמנו, אין היא מסוגלת להוציא את עצמה לפועל, כיון שחוקיות הטבע לאחר דור המבול, ירדה ברמתה. אולם בכל אופן הכוח הפנימי של ארציות זאת נשמר, והוא מבטא את העוצמה הטבעית שלפני המבול. על כן, כוח הגפן ופרותיה יונק מאותם כוחות ראשיתיים, וממילא גם כוח השיכרות שישנו באותם גפנים יבטא את העוצמה הטבעית הגדולה שטמונה בהם, וזאת מכוח אופיה של הגפן להוציא את הכוחות העלומים האלו בפרותיה.
לעומת זאת, אופי הגפן באזור יהודה יהיה שונה, וזאת כיון שאמנם גם ארץ יהודה מתאפינת באזורים שרמת הפוריות הישירה שלה היא נמוכה. (וזאת מכוח האופי הפנימי העליון השולט בארץ יהודה, כפי שנרחיב בהמשך.) אולם הכוח הנסתר הטמון בה, הוא לא הכוח הטבעי ה"מבולי", אלא הכוח הפנימי העליון הרוחני שמאפין את יהודה (ושהצליח להיות "מקורקע" לגמרי במציאות הארצית). על כן, גם פרות הגפן, יהיה בהם הכוח הזה. (יש להדגיש, שיכולת זאת של הופעת כוח הגפן אצל יהודה, קיים רק מתוך כך שהוא מצליח ל"קרקע" את כוחו, עובדה זאת היא שמופיעה בפועל בקרקע המתאימה לו, את משמעות כוחו, כשלגפן ישנן התכונות להופיע כוחות אלו בפרותיה.) גם בפסוקים, אנו יכולים למצא הדגשה על כך שכוח הגפן אצל יהודה, מושפע דווקא מכוחו:
פסוק י"ב: "חכלילי עינים מיין ולבן שניים מחלב."
אנו רואים שכוח היין, הוא לשפר את מראה העינים, עינים הנימציאות בפניו של האדם. מיקום זה של העינים יכול ללמד אותנו שאם הפנים מהוים את ההופעה של פנים האדם, העינים מהוות את הצד המרכזי בהופעת אותו פנים.
את כוח ההופעה הזה, יש בסגולת היין שגודל בארץ יהודה, לפתח. משמעות הדבר היא, שכוח השפעת יינו של יהודה, הוא דווקא במישור הפנים הרוחני העליון של האדם -כוחו של יהודה. (כפי שראינו בעניין "ולא היכירה, כי כסתה פניה.") על כן הביטוי להשפעה זאת, הוא דווקא בעבר שמגלה את ההופעה של אותם פנים (או אותו פנים) -העינים.
את משמעות העינים שבפנים, המהוות את דרך ההתבוננות שמופיע מן האדם כלפי העולם החיצון, דרך התבוננות המושפעת מאותה פנימיות שיש לאדם, המתבטאת ביופי העינים שלו, ניתן לראות בשיר השירים ד' א': "הנך יפה רעיתי, הינך יפה עינייך יונים." ואומר על כך מדרש רבה פרשה ד' סעיף ב': "עיניך, הן סנהדרין שהם עינים לעדה, הה"ד (במדבר ט"ו)"והיה אם עיני העדה..". רמ"ח עברים יש באדם, וכולם אינם יכולים לעשות דבר חוץ מסנהדרין שלהם." נראה שגם הסנהדרין כמו העיניים, תפקידם הוא להתוות את הדרך לעם, כפי ההתבוננות הפנימית הרוחנית, כך שלא תהיה לעם ראית עולם גשמית מוחצנת בלבד.
את אותו כיוון שראינו בכוח הגפן הגדלה באזור יהודה, ניתן לראות גם בעניין החלב:
"חכלילי עינים מיין ולבן שיניים מחלב." רש"י: "מרוב חלב, שיהא בארצו מרעה טוב לעדרי צאן."
גם פה ניתן לכאורה לשאול, מהו היחוד שיש לאזור יהודה, שדווקא בו נזכר עניין ריבוי החלב, הרי ניתן למצא עוד אזורים שמתאימים לשפע הזה? (גם בעניין תנובת החלב, אנו רואים שהגולן הוא מקום שפע לכך.)
אם כן, יש להבין שגם פה מדבר הכתוב על ריבוי חלב בעל יחוד מיוחד: שגורם לליבון השיניים.
גם השיניים הם ביטוי להחצנת הפנים של האדם, אלא שהם מבטאות צד אחר בהופעת אותו פנים. נראה שעניין השיניים מהוות את המחסום הקשיח שבפה, שיכול למנוע כניסת אוכל שאינו רצוי בפה, והוא גם המסדר וטוחן את האוכל הבא לאדם כפי המתאים לו. (ואם כי גם השפתיים חוסמות כניסה זאת, השיניים מהוות את עיקר המחסום, כשהשפתיים אין עיקרן לכך.) אותה מניעה או אי מניעה, באה מכוח אותה פנימיות, שמכוחה אמור האדם לפעול. ויש להבין שיחודיות השיניים מצד המזון והאכילה שעובר דרכם, מלמד על היותם מבטאים את התיחסות האדם לעולם התחושות וההרגשות שהוא קשור אליהם, (כפי שהזכרנו כמה פעמים, שעניין ה"אכילה", בא גם על ענייןהביאה, ביוסף עם אשת פוטיפר, וכן ביתרו לגבי בנותיו.) כשהשינים הם ביטוי להתיחסות האדם ו"הצינזור" והשליטה שיש לו במערכת התחושתית הגשמית שלו, מכוח פנימיותו.
כך באמת אנו מוצאים בשיר השירים ד' ב': "שניך כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה שכולם מתאימות ושכלה אין בהם." רש"י: "ונאמר הדוגמא הזאת על שם גיבורי ישראל, הכורתים ואוכלים אויביהם בשינייהם סביבותם, והרי הם מתרחקין מן הגזל של ישראל ומן העריות שלא יתלכלכו בעברה, ונאמר קילוס זה, על שנים עשר אלף איש שצבאו על מדין… שלא נחשד אחד מהם על העריות…ואף על הגזל לא נחשדו…"
אם כן, ליבון השינים שהוא מציאות של שיפור הכוח הזה שבפנים, יכול להיות רק מכוח מזון שקשור ונובע מכוח פנימי רוחני, וזה קיים דווקא במרעה שגדל באזור יהודה.
כפי שכבר הזכרנו, בעניין אזורי שבט ראובן וגד שבעבר הירדן, מציאות שטחי המרעה ולא אזורי גידולי חקלאות רגילים, מלמד על פחיתות בהופעה החיצונית הגשמית שבאותו אזור, אולם הסיבה לכך היא, שישנו גורם אחר דומננטי, ש"מקטין" את צד הופעת המציאות הגשמית החיצונית: בעבר הירדן, המציאות היא, שהכוח הטבעי ה"מבולי", הוא הנמצא בארציות שבאותם מקומות, כשאי הופעת הכוח הטבעי שטמון בה באופן מושלם, נובע בגלעד משליטת סיחון באותם מקומות, (בהם ישבו אח"כ בני ראובן וגד). ובארץ עוג, מאותו כוח "מבולי" שמופיע שם מעל פני השטח, שאין הוא מסוגל להוציא את עצמו לפועל בחוקיות הטבעית העכשוית, הנמוכה מחוקיותו שלו.
אולם בכל מקרה, הכוח הפנימי שממנו שואבים גידולי המרעה את כוחם באותם מקומות, הוא מכוח הטבעיות ה"מבולי".
כך גם בארץ יהודה, ישנה תופעה דומה של השפעת כוחות פנימיים על ההופעה הארצית החיצונית, אולם השוני הוא בכך שהכוח הפנימי שממנו יונק המרעה בארץ זאת, הוא הכוח הפנימי הרוחני העליון (שגם אצלו, מצד אחד הדומננטיות שלו גורמת לאי הופעה מלאה של המציאות הטבעית, אולם מצד שני במרעה שמופיע ישנו מן הכוח הזה). על כן, דווקא המרעה שגודל בארץ זאת, גורם לליבון השיניים.
הערה: נראה להבין, שאותו מקור פנימי שיש בארציות שבארץ יהודה, שלא באה מכוח הטבעיות עצמה, כפי שבעבר הירדן, אלא מכוח העולם הפנימי העליון, גם כשהוא מופיע בתנובת החלב, התנובה תהיה של צאן ולא של בקר, כיון שחלב הפרה, מבטא שפע טבעי שופע יותר, שקשור ונובע יותר מעולם הטבעיות לכשעצמה, המתגלה יותר באזור הגולן והבשן, מקומו של עוג, ששם הכוח הנסתר שבארציות הזאת, היא הטבעיות הראשיתית של דור המבול, ולא ישירות מהכוח האלוקי העליון.
אם כן, העיניים הבריאות והשינים הלבנות, מבטאות שני רבדים בהופעת הפנימיות כשמישור הופעת השינים, הוא ברובד התחושתי הגופני הנמוך יותר, כפי שראינו בגיבורי ישראל, שרחוקים מן הגזל והעריות, וכפי שעניין האכילה הוא יותר גופני ותחושתי מעניין הראיה בעינים. ואילו מישור הופעת העינים, הוא ביטוי להנהגות הרוחניות המופשטות יותר, כפי שראינו בדימוי הסנהדרין לעיני ישראל.
את אותו הבדל שבין העינים והשינים, ניתן לראות גם בגידולים המביאים לשיפורם, שהקישור שלהם למציאות הפנים, הוא מתאים ליחסיות ההשפעה שהם גורמים: הגפן, מקבלת את כוחה מעומק האדמה, בעזרת שורשיה המסועפים, ואילו העשב (המביא לחלב) קשור רק ברובד החיצוני לאותה הפנימיות.
כפי שהבדלנו בין תכונות הגפן הגדלות באזור יהודה ובין המרעה שנמצא בעבר הירדן, יש גם להבדיל בעניין כוח היין והשפעתו, כפי שהוא מבוטא פה אצל יהודה, לעומת כוחו כפי שהוא מבוטא אצל בנימין בעניין פורים.
נראה שכפי שכבר אמרנו, עיקר הדגשת יעקב בברכתו היא, מצד כוח ההודעה שיהודה הצליח לבטא, כלומר השפעת הרובד הפנימי העליון, לחול במציאות החיצונית הגופנית. על כן, גם בעניין הגפן, הברכה שמברך יעקב את יהודה הוא מצד ההשפעה שיש לגפן, (שיונקת את כוחה מן הכוח הפנימי שבארציות.) על רובד ההופעה החיצונית, וזה מתבטא בעיניים האדמומיות מהשפעת היין. לעומת זאת אצל בנימין, ההתבוננות על עניין היין, הוא מצד היכולת לגלות את העולם הפנימי העליון בתוך מערכת חוקיות הטבע עצמו, עד כדי שינוי החוקיות הארצית עצמה מתוך השפעת היין, ולא רק השפעה מתוך ה"רביצה" עליה. על כן היין שמביא לשכרות "עד דלא ידע…" הוא הביטוי לכך.
כלומר, בנימין מעורה יותר בחוקיות הארצית מאשר יהודה, כשלעומת זאת יהודה "שומר" יותר על ההופעה העצמית של העולם העליון במציאות הארצית. על הבדל זה שבין יהודה ובנימין, נעמוד בהמשך, לאחר ביאור אופיו של בנימין.
תרגום אונקלוס על "אוסרי לגפן עירו ולשרקה בני אתונו.": "יסחר ישראל לקרתה, עמא יבנון היכלה, יהון צדיקיא סחור סחור לה, ועבדי אוריתא באולפן עמה…"
רש"י: "ואונקלוס תרגם במלך המשיח, גפן הם ישראל. עירו זו ירושלים. שורקה אלו ישראל, ואנכי נטעתיך שורק (ירמיה ב' כ"א). ד"ה בני אתונו: "יבנון היכליה, לשון שער האיתון, בספר יחזקאל (מ' ט"ו)."
אנו רואים על פי דרך תרגום זאת, שיעקב מדגיש את עניין ביאת ישראל לירושלים ובנין בית המקדש. הזכרת ענינים אלו דווקא בברכת יהודה, היא לא רק מצד שמלך המשיח המגיע מיהודה, מכוחו באה הבניה הזאת, אלא כיון שירושלים ובית המקדש, נמצאים בשטחו. (שהרי כיון זה של התרגום, בנוי על פסוקי התורה שמדברים על ארצו של יהודה.) אם כן, יש להבין, איזו בחינה מודגשת פה בהסבר זה של התרגום, במיוחד כשאנו רואים שבמקביל בברכת משה, בסוף ספר דברים מוזכר גם כן עניין בית המקדש ומיקומו, אולם דווקא בברכת בנימין: "דברים ל"ג י"ב: "לבנימין אמר, ידיד יהוה, ישכון לבטח עליו, חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן." רש"י ד"ה לבנימין אמר: "לפי שברכת לוי בעבודת הקורבנות ושל בנימין בנין בית המקדש בחלקו, סמכן זה לזה…". ד"ה חופף עליו: "מכסה אותו ומגן עליו." ד"ה כל היום: "לעולם, משנבחרה ירושלים, לא שרתה שכינה במקום אחר. (מכילתא י"ב ד').
ד"ה ובין כתפיו שכן: "בגובה ארצו בית המקדש בנוי."
אם כן, לא מובנת הכפילות הזאת בעניין בית המקדש וירושלים כשהיא באה בברכת שני שבטים שונים.
אלא נראה להבין, שעניין השראת השכינה בירושלים ובבית המקדש, מתבטאת בשתי בחינות, כששתי הבחינות האלו "נישאות" ע"י בנימין ויהודה. את ההבדל בין שתי הבחינות ניתן לראות מעצם העובדה שאת שיוך עניין ירושלים ובית המקדש ליהודה, עושה דווקא יעקב, ואילו משה, הוא המיחס את עניין בית המקדש לבנימין.
כפי שכבר בארנו, יעקב מדגיש בברכתו דווקא את ההצדדים של הופעת השגחת ה' במציאות הטבעית הארצית, כשמשה מבטא את הצד הרוחני העליון האחדותי. (כפי שראינו מתוך ההבדל שבהתיחסות משה ויעקב לשבט לוי.) אם כן, נראה שכשיעקב מיחס את מקום ירושלים ובית המקדש בחלקו של יהודה, הוא רוצה לבטא את עניין חלות המציאות הפנימית הרוחנית העליונה שיש ליהודה בארציות הטבעית והחומרית, כשההדגשה היא דווקא על צד ההופעה הארצית. על כן מביע יעקב עניין זה בכך שישראל סובבים את ירושלים ובונים את בית המקדש, שזהו ביטוי לאיפיונים הארציים שבחלות האלוקות במציאות. (כשהוא אינו מדגיש את מיקומו המדויק של בית המקדש, וכן את עניין השכינה שחלה דווקא באותו מקום.) כיוון זה הוא בדיוק הכיוון שראינו עד עתה בהבנת הפשט של "אוסרי לגפן עירו", הנובע מכוח יהודה שהודה במעשה תמר, ו"עלה" מטרף יוסף, המביא אותו להופיע את בחינת "כרע רבץ כארי",כפי שהסברנו.
לעומת זאת משה, ביחסו את עניין בית המקדש לבנימין, הוא מדגיש על פי דרכו את הצד הרוחני העליון שבמציאות. כלומר הדגש במיקום בית המקדש בחלקו של בנימין הוא בכך, שהמיקום הפיזי במקום החומרי והגשמי המסוים אומר שלעצם המציאות הארצית לכשעצמה, באותו מקום, יש אופי ותכונות עליונות (ולא רק מצד חלות העולם העליון בתוכה, כפי שזה מכוח יהודה.). על כן אנו רואים שבברכת בנימין אצל משה יש דגש רב על המיקום המיוחד של בית המקדש, [כפי שאומר רש"י בד"ה ובין כתפיו שכן: "בגובה ארצו היה בית המקדש בנוי, אלא שנמוך עשרים ושלש אמה מעין עיתם (יומא ל"א ע"א) ושם היה דעתו של דוד לבנותו, כדאיתא בשחיטת קודשים (זבחים נד ע"ב) אמרי נחתי ביה פורתא, משום דכתיב ובין כתפיו שכן, אין לך נאה בשור יותר מכתפיו."] מיקום זה שאומר משה באופן מדויק, וכן ההדגשה שאין השכינה זזה משם לעולם ("חופף עליו כל היום"), מלמד על כך שלמקום הזה ישנם תכונות רוחניות עליונות בעצם מציאותו החומרית, על כן חשוב היה להדגיש דווקא אצל בנימין, את מיקומו המדויק של בית המקדש, הדגשה שמתאימה לבא דווקא מפיו של משה.
(עיין בהמשך בעניין שבט בנימין ויחודו, שם נמשיך להשוות ולהבדיל בין מציאות בנימין ויהודה, כפי שמתבטא במיקום נחלתם, והארועים ההיסטוריים בהם הם מעורבים.)