פתיחה:
"אור לארבעה עשר בודקין את החמץ".
האם הגיוני הוא לפתוח את המסכת בלשון שאינה עניינית למסכת – לשון ה"אור", ולמשוך בעקבות כך לדון בעניינים צדדיים (עד דף ד' ע"א)?
האם משתלב הדבר בדברי הגמרא עצמה, ש"לעולם ישנה אדם לתלמידו צרך קצרה (דף ג' ע"ב)?
האם באמת צריכה הגמרא לדיונים וללימודים המקיפים עד דף ג' ע"א, ע"מ להסיק שאכן "אור לארבעה עשר הוא בליל י"ד ("אלא לעולם בין רב הונא ובין רב יהודה דכולי אלמא אור אורתא הוא…"?
האם באמת נועדו כל הפסוקים ומראי המקומות מן התנ"ך והגמרות השונות להוכיח לנו שאכן ה"אור" המדובר, לילה הוא?
הרי בולט שבהוכחה אחת יכלה הגמרא לפתור את כל הספק (אם בכלל היה)? את דין הפתיחה במסכת – "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר", מבארת הגמרא רק בדף ד' ע"א – "…בשעה שבני אדם מצויים בבתים ואור הנר יפה בדיקה". האם רק מתוך העיכובים הצדדים "מתפנה" הגמרא לבאר את דין זמן הבדיקה רק בדף ד' ע"א?
התבוננות מדוקדקת במהלך תחילת המסכת, מן המשנה עד דף ד' ע"א, תבאר לנו, שכל המהלך כולו, משימוש המשנה בלשון ה"אור", דרך דיוני הגמרא על לשון זו, דיוניה על הלישנא מעליא, אופן השימוש בלשון המגונה וכו', הם המעמידים את משמעות הפסח שלב אחרי שלב, מן הרמה הערכית הגבוהה שבמשנה, בה דין "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ" אינו זקוק לתוספת סיבה, עד לרמת ההתיחסות הנמוכה הארצית יותר בגמרא, בה נזקק חיוב זמן הבדיקה לביאור – "בשעה שבני אדם מצויים בבתים ואור הנר יפה לבדיקה". גם במסכת זו, ננסה להראות שאין הגמרא מהווה "אוסף אוטנטי חוויתי" של דרך הלימוד בבית המדרש, מתוכו אנו "נאלצים" לאסוף את החשוב והעקרוני לנושא הדיון במסכת ובסוגיות, אלא עריכת סדר המשנה והגמרא לאחריה, היא עריכה אלוקית ברוח הקודש, המציבה שלב אחרי שלב את שאלות הגמרא ותשובותיה, במגמה להוביל את הערך בו עוסקת המסכת שלב אחרי שלב בדרך הופעתו למציאות, עד ליישומו העשייתי ההלכתי.
שוב נבאר, שאין מגמת הגמרא להוות ספר עשייה הלכתי, אלא להופיע בנו את הערך הנלמד (אם ב"פסחים" ואם ב"בבות" ובכל מסכת אחרת), באופן מסודר, מן הרמה הערכית המקורית במשנה, ועד לרמת הופעת הערך במציאות התחתונה.
כל זאת ע"מ להפוך את המערך הערכי התורתי, לחלק בלתי נפרד ממציאות חיינו, בכל תחומי וערכי החיים
"אור לארבעה עשר בודקין את החמץ".
האם הגיוני הוא לפתוח את המסכת בלשון שאינה עניינית למסכת – לשון ה"אור", ולמשוך בעקבות כך לדון בעניינים צדדיים (עד דף ד' ע"א)?
האם משתלב הדבר בדברי הגמרא עצמה, ש"לעולם ישנה אדם לתלמידו צרך קצרה (דף ג' ע"ב)?
האם באמת צריכה הגמרא לדיונים וללימודים המקיפים עד דף ג' ע"א, ע"מ להסיק שאכן "אור לארבעה עשר הוא בליל י"ד ("אלא לעולם בין רב הונא ובין רב יהודה דכולי אלמא אור אורתא הוא…"?
האם באמת נועדו כל הפסוקים ומראי המקומות מן התנ"ך והגמרות השונות להוכיח לנו שאכן ה"אור" המדובר, לילה הוא?
הרי בולט שבהוכחה אחת יכלה הגמרא לפתור את כל הספק (אם בכלל היה)? את דין הפתיחה במסכת – "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר", מבארת הגמרא רק בדף ד' ע"א – "…בשעה שבני אדם מצויים בבתים ואור הנר יפה בדיקה". האם רק מתוך העיכובים הצדדים "מתפנה" הגמרא לבאר את דין זמן הבדיקה רק בדף ד' ע"א?
התבוננות מדוקדקת במהלך תחילת המסכת, מן המשנה עד דף ד' ע"א, תבאר לנו, שכל המהלך כולו, משימוש המשנה בלשון ה"אור", דרך דיוני הגמרא על לשון זו, דיוניה על הלישנא מעליא, אופן השימוש בלשון המגונה וכו', הם המעמידים את משמעות הפסח שלב אחרי שלב, מן הרמה הערכית הגבוהה שבמשנה, בה דין "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ" אינו זקוק לתוספת סיבה, עד לרמת ההתיחסות הנמוכה הארצית יותר בגמרא, בה נזקק חיוב זמן הבדיקה לביאור – "בשעה שבני אדם מצויים בבתים ואור הנר יפה לבדיקה". גם במסכת זו, ננסה להראות שאין הגמרא מהווה "אוסף אוטנטי חוויתי" של דרך הלימוד בבית המדרש, מתוכו אנו "נאלצים" לאסוף את החשוב והעקרוני לנושא הדיון במסכת ובסוגיות, אלא עריכת סדר המשנה והגמרא לאחריה, היא עריכה אלוקית ברוח הקודש, המציבה שלב אחרי שלב את שאלות הגמרא ותשובותיה, במגמה להוביל את הערך בו עוסקת המסכת שלב אחרי שלב בדרך הופעתו למציאות, עד ליישומו העשייתי ההלכתי.
שוב נבאר, שאין מגמת הגמרא להוות ספר עשייה הלכתי, אלא להופיע בנו את הערך הנלמד (אם ב"פסחים" ואם ב"בבות" ובכל מסכת אחרת), באופן מסודר, מן הרמה הערכית המקורית במשנה, ועד לרמת הופעת הערך במציאות התחתונה.
כל זאת ע"מ להפוך את המערך הערכי התורתי, לחלק בלתי נפרד ממציאות חיינו, בכל תחומי וערכי החיים
.
קישור לחוברת במילואה.
מקסים תודה