באותה הדרך בה אנו מתייחסים לפרטי הכתובים בתורה, יש לנו לנקוט אף ביחס למערכת הזמנים המופיעה לנו במשך השנה. ברור הוא שפרטי הדינים והמנהגים שבכל זמן מהווים חלק ממערכת התפתחותית שלמה של מערך ההנהגה האלוהית המופיע באותו ה"זמן". התייחסות הלכתית למציאות היסטורית במעשה הלכתי קבוע, מלמדת, שאין המדובר רק במציאות היסטורית, אלא בהופעת ערכיות של תורה המהווה חלק בלתי נפרד מבנייתנו כיום. בדרך זו אנו ניגשים אם כן גם ביחס לל"ג בעומר, הנמצא בתוך ימי ספירת העומר. מפאת קוצר הגיליון, אעבור בקצרה בלבד, על עקרונות הכוח המופיע בזמן הספירה, ומתוך כך נברר את משמעות זמן ל"ג בעומר שהינו ייחודי בתוך זמן הספירה. התבוננות בהלכות זמן הספירה מראה, שפגישתנו עם זמן זה הוא בדרך של אבלות.כך הלשון בשו"ע:
"נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג בעומר, שאומרים שאז פסקו מלמות…" (שו"ע או"ח תצג ס' א').
למרות שמל"ג בעומר והלאה לא מתו, הלשון הפותחת של השו"ע היא – "נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת". בלשון דומה נוקטת אף הגמרא:
"אמרו, שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולם מתו בפרק אחד…תנא כולם מתו מפסח ועז עצרת…" (יבמות סב, ע"ב). מכך יש לנו להסיק שעיקר המפגש שלנו עם זמן הספירה היא בדרך אבלות[1] [1]. כיוון שמעשה הספירה הוא לעומר, יש להבין שהכוחות הבונים את מהות זמן הספירה הינם:
1) מציאות העומר.
2) מעשה הספירה. מפרשת המן אנו למדים שה"עומר" הינו מידה אבסולוטית המתאימה לכל מציאות מדודה:
"…זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו איש לפי אכלו עמר לגלגלת…וימודו בעמר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר איש לפי אכלו לקטו" (שמות טז, טז-יח).
אכן מציאות פלאית זו מהווה מצד אחד "מידה", אולם מצד שני בעלת אפיונים של "אין סוף" התואם את מידתו של כל אחד ואחד ("איש לפי אכלו"). מציאות זו מביאה ברכה לשדות
:
"…אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות" (ראש השנה טז, ע"א).ברכה זו מגיעה מכוח מציאות של "מידה" למרות שכרגיל מציאות מדודה אין בה ברכה. כפי שמובא בתענית:
"…לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין" ופירש רש"י "בדבר הסמוי מן העין- שאינו יודע הסכום" (תענית ח' ע"ב).
סיבת הדבר היא התגלות בחינות חיים של אין סוף במציאות ה"מידה". יכולת האין סוף להתגלות במימד ה"מידה" היא שמביאה לסיפוק כל אחד ואחד "לפי אוכלו", מתוך התאמת דרך גילוי אלוהי זה למישור האינדיבידואלי הפרטני, הבנוי על מגמת המידתיות המבליטה את ייחודיותו של כל יחיד ויחיד. ספירת העומר, רק מעצימה את המגמה האינדיבידואלית האישית בהנהגת ה' זו שבספירה: מלשון ה"נשיאה" בפרשת כי תשא[2] המופיעה גם אצל פרעה במעשה שר המשקים והאופים[3],אנו למדים שהספירה מבליטה את המציאות הנספרת ומציבה אותה במצב האינדיבידואלי הגבוה ביותר שלה[4] .ספירת העומר מעצימה אם כן את המגמה האינדיבידואלית האישית המופיעה מכוח ה"עומר" לרמה הגבוהה ביותר. מכיוון שהמדובר הוא במידה בעלת אפיוני אין סוף, יש להבין שהעצמיות האישית שתופיע מכוח ספירת העומר תהיה בעלת אפיוני אין סוף. הופעת בחינת כוחות אלו מבארת מצד אחד את העוצמה הגדולה כל כך של "רבי עקיבא הדורש כל קוץ וקוץ של כל אות"[5] ,והגעתו ל"עומק סברא ולסמוך טעמי תורה שבעל פה על מדרשי המקראות ואותיות היתרים ולשונות המשתנים שבמקרא"[6], ומצד שני את העצמיות העצומה המופיעה מכוח הנהגת זמן זה, הבלטתה ומחיקת המשותף עד כדי חוסר כבוד זה לזה[7], וצרות העין זה בזה[8]. מההבלטה המוחלטת כל כך של זמן הספירה כזמן אבלות על תלמידי רבי עקיבא, ומנפילת בר כוכבא מפאת עצמאות יתר זו[9], אנו למדים, שעוצמה זו סכנתה מרובה הייתה עד עתה מתועלתה. הופעת ה"עצמאות" במובנה החיובי הגאולתי בעצמאות ישראל, פורצת את הפרצה החיובית של כוח זה, להופיע כפי עוצמתו הן בהופעת התורה שבעל פה והן בהופעת העצמאות הלאומית. מול העוצמה המסוכנת הזו של העצמאות המופיע מכוח ספירת העומר, עומדים שתי בחינות הנהגה במקביל וממתנות את קיצוניות הכוח העצמי, מיתון המביא לאי מיתת תלמידי רבי עקיבא בזמנים אלו.
שתי בחינות הנהגה אלו מופיעות דרך שני המנהגים הנהוגים באבלות זו של זמן הספירה:
"
שיטה אחת: דתלמידי ר"ע מתו ל"ד יום, וראיה ממדרש שמתו מפסח עד פרוס עצרת, והוא ט"ו יום קודם עצרת, וכשתסיר ט"ו יום ממ"ט, נשארו ל"ד יום שלמים שמתו, אלא דמקצת היום ככולו, ומשו"ה מסתפרין ביום ל"ד בבקר, וה"ה לישא אשה מותר מכאן ואילך. וזה דעת המחבר בס"א וס"ב. אכן לדעת הרמ"א שם בס"ב משמע דס"ל דפסקו מלמות ביום ל"ג, וכמו שכתב הגר"א שם, ומקצת היום ככולו. ולפי שיטה זו, המנהג שאין מסתפרין מפסח עד יום ל"ג בבוקר, ומשם והלאה עד עצרת מותר". שיטה שניה הוא מה שאומרים בשם התוספות, דתלמידי ר"ע מתו ל"ג ימים שלמים, דהיינו ביום שא"א תחנון לא מתו[10]. א"כ כשתוציא שבעת ימי הפסח, דהיינו מיום שני של פסח, ועוד ששה שבתות, ושני ימים ר"ח אייר, ויום א שלא מתו, א"כ הרי נשארו ל"ג שלימין שמתו. ולפ"ז מתו עד עצרת. ולנגד אלו הל"ג ימים קבלו ישראל ע"ע קצת אבילות ל"ג ימים (אלא שיום אחד מהן יש להקל במקצת יום דהוא ככולו, ובחרו ביום ל"ג בעומר, ואולי מאיזה טעם. פמ"ג) לענין ספירה ונשואין, דהיינו לנכות ממ"ט יום של העומר ט"ז ימים הראשונים, דהיינו מיום שני של פסח עד יום שני של ר"ח אייר יש ט"ז ימים, שאותן ימים מקילין בהן, ונשארו ל"ג שלימין עד עצרת, ומתאבלין בהן" (ביאור הלכה סימן תצ"ג ד"ה יש נוהגים וכו' וטעות הוא בידם).
על פי הדעה הראשונה המפסיקה את האבלות מכוח פרוס העצרת, מקבל זמן הספירה את רגיעתו מכוח זמן סיוון – אפיון ההנהגה המייחד את זמן מתן תורה. לעומת זאת על פי הדעה השנייה המתחילה את האבלות מר"ח אייר, מקבל הזמן שמפסח ועד ר"ח אייר את רגיעתו מכוח הנהגת זמן ניסן (שבמהותו אין בו אמירת תחנון). מפאת קוצר הזמן, אנו לא נעמוד על המאפיינים המבדילים בין זמן ניסן לזמן סיוון, אולם על פי שתי הדעות, אין זמן ל"ג בעומר נכלל באחת משתי הקטגוריות, והוצאתו מזמן האבלות הוא באופן עצמאי לחלוטין. כך מבאר הביאור הלכה מן המקור שהבאנו:
"…וכשתסיר ט"ו יום ממ"ט, נשארו ל"ד יום שלמים שמתו, אלא דמקצת היום ככולו, ומשו"ה מסתפרין ביום ל"ד בבקר, וה"ה לישא אשה מותר מכאן ואילך. וזה דעת המחבר בס"א וס"ב. אכן לדעת הרמ"א שם בס"ב משמע דס"ל דפסקו מלמות ביום ל"ג, וכמו שכתב הגר"א שם, ומקצת היום ככולו. ולפי שיטה זו, המנהג שאין מסתפרין מפסח עד יום ל"ג בבוקר, ומשם והלאה עד עצרת מותר".
בולט ביותר הוא, שמצד "פרוס העצרת", ניתן היה להספיק את האבלות רק מל"ד בעומר, אולם משום סיבה שאינה ברורה מביא הרמ"א, שפסקו למות ביום ל"ג. בדעה השנייה בולטת עוד יותר שונותו של יום ל"ג, משאר הימים שאין נוהגים בהם אבלות, שהרי הוא יוצא בתוך התקופה בה נוהגים אבלות על פי דעה זו – בין ר"ח אייר לבין שבועות:
ברור הוא על כן, שיום ל"ג, מקבל את אפיון הנהגת ה' שבו באופן עצמאי, אפיון הנהגה שכנראה מהווה מונע או תיקון לבעייתיות שבהנהגת ה"עצמאות" וה"עצמיות" העצומים המופיעים בזמן הספירה. אולם הן מפסיקת השו"ע והן מפסיקת הרמ"א, אין יום זה בעל כוח לבטל לגמרי את האבלות. בשו"ע מתבטא הדבר באופן קיצוני בהפסקת האבלות רק ביום ל"ד, למרות הזכרתו את יום ל"ג: "נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר, שאומרים שאז פסקו מלמות ואין להסתפר עד ליום ל"ד בבקר" (שו"ע או"ח סימן תצג, סעיף ב'). ואף על פי הרמ"א, ההיתר להסתפר הוא רק בל"ג ביום, מטעם מקצת היום ככולו:
"הגה ובמדינות אלו אין נוהגין כדבריו אלא מסתפרין ביום ל"ג ומרבים בו קצת שמחה וא"א בו תחנון ואין להסתפר עד ל"ג בעצמו ולא מבערב…". אמנם המשנה ברורה מקל מעט:"ולא מבערב – ויש מאחרונים שמקילין להסתפר מבערב [מי"ט וא"ר] וסיים א"אר דמ"מ לענין נשואין לא ראיתי מקילין כ"א ביום ל"ג בעצמו ולא בלילה שלפניו..".
הביאור הלכה שהבאנו, מבאר את הפסקת האבלות ביום ל"ג ביום, כך:
"…וכשתסיר ט"ו יום ממ"ט נשארו ל"ד יום שלמים שמתו אלא דמקצת היום ככולו ומשו"ה מסתפרין ביום ל"ד בבקר וה"ה לישא אשה מותר מכאן ואילך וזה דעת המחבר בס"א וס"ב, אכן לדעת הרמ"א שם בס"ב משמע דס"ל דפסקו מלמות ביום ל"ג וכמו שכתב הגר"א שם ומקצת היום ככולו…".
המציאות המתייחסת לזמן זה היא פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי, זמן בו גם גילה את סודות הזוהר. אנו נתבונן על אפיון כוחו של רבי שמעון, ע"מ לבאר מדוע יש בכוח ההנהגה האלוהית המאפיין אותו מצד אחד כוח לבטל את האבלות, אך מצד שני לא באופן מוחלט, עד כדי ביטולו לגמרי. כך מובא בספר חגים וזמנים:
"בשנת תתפ"א נפטר התנא האלוהי רבי שמעון בר יוחאי, תלמידיו של התנאים הקדושים רבי יהושוע ורבי עקיבא. נמנה על חמשת הזקנים שנסמכו על ידי התנא רבי יהודה בן בבא והיה חתנו של התנא רבי פנחס בן יאיר. בל"ג בעומר נפטר. ביום פטירתו גילה רבים מסודות הזוהר. ועל כן נוהגים לעשות הילולה ביום זה".
הרב זיוון מגיע עד כדי להתייחס לזמן המוות כיום חתונה:
"כי העולם הזה הוא בבחינת ארוסין והעולם הבא בבחינת נישואין, לפי שבעולם הזה מתגלה לנו חיצוניות התורה, ובעולם הבא יתגלו סודותיה ופנימיותה, ונשמתו של רשב"י אשר נכספה כל ימיה לסתרי תורה, שבה בעת הסתלקותה לחדר חופתה, להתייחד עם קונה. לפיכך בשעת נישואין זו ראויה הילולא".
אני מוסיף לכם קטעים מן הזוהר, ע"מ להתרשם מאפיונה של תורתו וגילוי השכינה שבו:
זוהר – האדרא זוטא כרך ג (דברים) פרשת האזינו דף רפז עמוד ב:תאנא בההוא יומא דר"ש בעא לאסתלקא מן עלמא והוה מסדר מלוי אתכנשו חברייא לבי ר"ש והוו קמיה ר' אלעזר בריה ור' אבא ושאר חברייא והוה מליא ביתא, זקיף עינוי ר"ש וחמא דאתמלי ביתא… "למדנו, באותו יום שר"ש רצה להסתלק מן העולם והיה מסדר דבריו נתאספו החברים אצל ר"ש והיו לפניו ר' אלעזר בנו ור' אבא ושאר החברים, והיה הבית מלא…" "…אר"ש הא השתא שעתא דרעותא הוא ואנא בעינא למיעל בלא כסופא לעלמא דאתי, והא מלין קדישין דלא גליאן עד השתא בעינא לגלאה קמי שכינתא דלא יימרון דהא בגריעותא אסתלקנא מעלמא ועד כען טמירן הוו בלבאי למיעל בהו לעלמא דאתי וכך אסדרנא לכו רבי אבא יכתוב ורבי אלעזר ברי ילעי ושאר חברייא ירחשון בלבייהו…". "א"ר שמעון, הנה עתה שעת רצון היא ואני רוצה לבא בלי בושה לעולם הבא. והנה דברים קדושים שלא גליתי עד עתה, אני רוצה לגלות לפני השכינה, שלא יאמרו שבחסרון נסתלקתי מן העולם. ועד עתה היו נסתרים בלבי, כדי ליכנס בהם לעולם הבא. וכך אני מסדר אתכם, רבי אבא יכתוב, ור' אלעזר בני ילמוד בפה, ושאר החברים ידובבו בלבם…". דף רצו עמוד ב"א"ר אבא לא סיים בוצינא קדישא למימר חיים עד דאשתככו מלוי ואנא כתבנא סברנא למכתב טפי ולא שמענא ולא זקיפנא רישא דנהורא הוה סגי ולא הוה יכילנא לאסתכלא אדהכי אזדעזענא שמענא קלא דקארי ואמר (משלי ג) ארך ימים ושנות חיים וגו', שמענא קלא אחרא (תהלים כא) חיים שאל ממך וגו', כל ההוא יומא לא אפסיק אשא מן ביתא ולא הוה מאן דמטי לגביה דלא יכילו דנהורא ואשא הוה בסוחרניה, כל ההוא יומא נפילנא על ארעא וגעינא, בתר דאזיל אשא חמינא לבוצינא קדישא קדש הקדשים דאסתלק מן עלמא אתעטף שכיב על ימיניה ואנפוי חייכין…". "אר"א, לא גמר המאור הקדוש לומר חיים, עד שנשתככו דבריו. ואני כתבתי, וחשבתי לכתוב עוד, ולא שמעתי. ולא הרימותי ראשי, כי האור היה גדול, ולא הייתי יכול להסתכל. בתוך כך נזדעזעתי, שמעתי קול הקורא ואומר, אורך ימים ושנות חיים וגו'. אח"כ שמעתי קול אחר חיים שאל ממך וגו'. כל אותו היום לא נפסק האש מן הבית, ולא היה מי שיגיע אליו כי לא יכלו מחמת שהאור והאש היו מסבבים אותו. כל אותו היום נפלתי על הארץ וגעיתי. אחר שהלכה האש, ראיתי את המאור הקדוש קודש הקדשים שנסתלק מן העולם, שנתעטף ושוכב על ימינו ופניו צוחקות…". "…בתר דנפק פורייא הוה סליק באוירא, ואשא הוה להיט קמיה שמעו קלא עולו ואתו ואתכנשו להילולא דרבי שמעון (ישעיה נז) יבא שלום ינוחו על משכבותם, כד עאל למערתא שמעו קלא במערתא זה האיש מרעיש הארץ מרגיז ממלכות כמה פטרין ברקיעא משתככין (ס"א ולא משתכחין) ביומא דין בגינך דנא רשב"י דמאריה משתבח ביה בכל יומא, זכאה חולקיה לעילא ותתא כמה גניזין עלאין מסתמרן ליה עליה אתמר (דניאל יג) ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין"."…אחר שיצאה המטה מן הבית, היתה עולה באויר, ואש היתה לוהטת לפניה. שמעו קול. הכנסו ובואו והתקבצו להילולא של ר' שמעון, יבא שלום ינוחו על משכבותם. כשנכנס אל המערה, שמעו קול בתוך המערה. זה האיש מרעיש הארץ, מרגיז ממלכות, כמה מקטריגים ברקיע נשקטים ביום הזה בשבילך, זהו ר"ש בן יוחאי, שאדונו משתבח בו בכל יום. אשרי חלקו למעלה ולמטה. כמה אוצרות עליונים שמורים לו, עליו נאמר ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין".
ברור הוא שמצד אחד מהווה גילוי תורתו של רבי שמעון בר יוחאי חשיפת מקור חיים עצמיים בו, שהרי אין גילויו מהווה נבואה כפויה אלא עוד בגדר תורה, שאין לה מקור אלא מעצמיותו שלו (עד כדי כך שקמו במשך הדורות מפקפקים במציאות הזוהר כחלק בלתי נפרד מגילוי התורה שבעל פה). אולם התיאורים המופלאים שבספר הזוהר, וההתייחסות ליום מיתתו כיום נישואין, וקביעת יום הילולא על יום זה, מלמדים באופן החריף ביותר על היות תורתו של רבי שמעון בר יוחאי שייכת למישור השמימי. נבדלות עצומה זו של גילויי התורה של רבי שמעון בר יוחאי עומדת בניגוד גמור לתורתו של רבי עקיבא המופיע את התורה שבעל פה מתוך דקדוק בפשטי המקראות, ויכולתו לסמוך טעמי תורה שבעל פה על האותיות היתרים ולשונות המשתנים במקרא. ברור על כן שעצמיות נבדלת זו שבתורתו של רשב"י, יהיה בכוחה לעמוד מול הסכנה שבכוח העצמיות העצום שבתקופת הספירה, מתוך שבמישור השמימי, נעדרת העצמיות את החולשות האנושיות השייכות לבני האדם. אולם ברור שתורה זו אינה יכולה להוות תחליף לעצמאות תורתו של רבי עקיבא השייכת במהותה למישור האנושי בעל היצרים והחושים הנמוכים. על כן הפסקת האבלות ביום הילולת רשב"י "נאלצת להעזר" ב"מקצת היום ככולו".
סיכום
: מתוך התייחסותנו לייחודיות תורתו של רשב"י ואפיון ההשגחה המופיע מכוחו ביום זה, אנו מזהים את החיסרון שבהופעת עוצמת התורה שבעל פה כ"סתרי תורה" וכ"תורת סוד", הרחוקה מן העולם החושי האנושי. שיא הופעת הקב"ה במציאות הוא ביכולתנו להופיעו דרך עצמיותנו המוחלטת השייכת למישור החיים האנושי. אם עד הדור האחרון נמנע מפגש שלנו עם עוצמת הנהגה זו, וצומצמה בעזרת מנהגי האבלות, הרי הופעת עצמאות ישראל, פותחת מחדש את הפתח להופיע עצמיות של תורה, אם בתורה שבעל פה (כדוגמת רבי עקיבא) ואם במישור הלאומי (כדוגמת בר כוכבא), במגמה עוצמתית חיובית.
[1]] את המפגש החיובי היחיד עם זמן זה אנו מוצאים בדין השו"ע – "נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת משקיעת החמה והילך. על כך מבאר המשנה ברורה בס"ק יט בביאורו השני – "…ויש עוד טעם בטור לפי שאז זמן ספירת העומר ובעומר כתיב שבע שבתות מלשון שבות, שהיינו שבזמן הספירה יש לשבות ממלאכה…(שו"ע או"ח סימן תצג סעיף ד').
[2] "כי תשא את ראש בני ישראל…ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקד אתם ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם" (שמות ל' יא-יב).
[3][3] "ויהי ביום השלישי יום הלדת את פרעה…וישא את ראש שר המשקים ואת ראש שר האופים בתוך עבדיו וישב את שר המשקים על משקהו…ואת שר האפים תלה…" (בראשית מ' כ'- כב).
[4] כשמתוך התבלטות זו היא עומדת במבחן חוקיות החיים ממנה היא חיה.
[5] סוטה מט, ע"א.
[6] סוטה מט, ע"ב.
[7] יבמות סב, ע"ב.
[8] בראשית רבה ס"א וקהלת רבה יא, י'.
[9]] "וכד דהוה נפק לקרא הוה אמר ריבוניה דעלמא לא תסעוד ולא תכסוף ("אל תעזור ואל תפריע")הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו".
[10] "אין נופלין על פניהם בכל חדש ניסן…". משנה ברורה ס"ק ז': "מפני שי"ב נשיאים הקריבו בי"ב ימים, וכל ימי הקרבן היה יו"ט שלו, וערב פסח. וימי הפסח גופא, ואסרו חג, א"כ יצא רוב החודש בקדושה. לפיכך עושין כולו קודש" (שולחן ערוך אורח חיים סימן תכ"ט סעיף ב').