עלה הפורץ לפניהם

 "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים – שיש גובה מכאן ומכאן ואין מקום לנוס" (איכה א', ג'). בתוכנית כפר מימון ובתוכנית שדרות – אופקים, התגלתה גדלותו של הציבור הדתי לאומי המוכן למאמץ רב ולהשקעה מרובה במסגרת מאבק שכולו ערכי. כל זאת תוך סבלנות וסיבולת הראויים לציון.גם מועצת יש"ע התגלתה כגוף משומן ומיומן המסוגל לדאוג לכל הלוגיסטיקה הכרוכה במאבק כל כך מורכב. אולם דווקא העוצמה הגדולה הזו שהובילה בסופה ל"סיבוב הגדרות" חסר התכלית ושנגמרה ב"שיעור מפי…" ותפילת ערבית, ובהסתננויות קבוצתיות, היא זאת שחשפה את המציאות העגומה שלגוף האדיר הזה, הן הציבורי והן הלוגיסטי, אין את הכוח "לפרוץ את הגדר". גם לו הייתה חגורת הצבא והמשטרה שסביב לכפר מימון "אוויר" שניתן לעוברו בקלות (יש הטוענים שמצד האמביציה של הצבא אכן כך היה הדבר), נראה שלא היינו עוברים את הגדר כיוון של"צאן אדם" (יחזקאל לו, לח) זה אין את הכלים לבצע זאת.  אכן, אם הייתה פריצה זו מסתכמת ביכולת לעבור חגורת שוטרים או חיילים, מספיק היה בציבור בלבד בכדי לממשה. ידענו בעבר עימותים בין "כוחות ביטחון" ו"מפגינים" של התעשייה הצבאית ואחרים, בכך אין כל חדש. אולם לכל המתבונן בעיניים פקוחות, ברור שפריצת הגדר של כפר מימון היא הרבה מעבר לניסיון לפרוץ חגורה של שוטרים וחיילים, היא פריצת גדר ה"חוק" המעוות המאפשר מסירת המולדת לידי עם זר, והעוקרת חיים ומתים מאדמתם. היא פריצת גדרי המוסר השקרי המנהל כיום את מדינת ישראל, היא פריצת גדרי בית המשפט העליון המתחסד, הנותן את המטריה המשפטית לעיוות המוסרי הנוכחי. גם לשלטון הנוכחי היה ברור שפריצה זו היא הרבה מעבר להפגנה – שהיא התרסה כנגד המוסר והחוק השולטים כיום במדינת ישראל. לכן השקיע שרון עשרים אלף חיילים ושוטרים ע"מ למנוע את הצלחתה.  עלה הפורץ לפניהם"מושיעם הפורץ גדרת סירים ומסוכות חדקים ליישר לפניהם הדרך" (רש"י, מיכה ב, י"ג). אם כך אנו רואים את המהלך הציבורי בכפר מימון ובשדרות / אופקים, ברור שפריצה שכזו אינה אמורה להתכוונן בעיקרה כלפי השוטרים והחיילים, אלא כלפי הממסד המוביל את המוסר, המשפט והמדיניות, הנקוטים כיום במדינת ישראל. על כן, פריצה שכזו אינה יכולה להיות מובלת על ידי הציבור הרחב אלא על ידי הנהגה נחושה. פריצת חגורת שוטרים ו/או חיילים זו או אחרת יכולה להיות אמנם כלי עזר או ה"מכה בפטיש" של הובלת מדיניות שכזו, הנישאת על ידי מנהיגי הציבור שלנו הן ברמה הציבורית, הן ברמה המשפטית והן ברמה הפוליטית, אולם לא כנקודת מוצא. ללא הובלה ומנהיגות אין כל משמעות לפריצה שכזו, כיוון שלאחריה יוכנס ה"עדר" חזרה למכלאות שמהם יצא. אחרי!! – עצור… אכן מועצת יש"ע בחושה הבריא הבינה שמהלך עצום שכזה, העומד כנגד אושיות השלטון והמשפט שסמכו ידם על מעשה העקירה, אינו יכול להיות מובל על ידה. היא הבינה שנקודת המוצא לפריצה הזו היא עמוקה מידי מכדי שגוף ביצועי ייקח אותה על עצמו. על כן העמידה מועצת יש"ע את עצמה בכפוף לתלמידי החכמים והרבנים שעמדו בראש השיירה.אולם אבוי!!מתברר שרובם ככולם של תלמידי החכמים שהסכימו להוביל את הציבור הרחב, לא באו אלא בכדי לשמור על הציבור שלא יאבד שליטה. לא בכדי להוביל את המאבק הם הגיעו לכפר מימון. לא בכדי להוביל את הציבור ליעד ההיסטורי הבא של מדינת ישראל הם יצאו מבית המדרש. הם בסך הכול רצו לוודא שהציבור שלהם ממשיך להיות ממושמע וצייתן. הם בסך הכול רצו שלא יהיה בלגאן.זאת לא הנהגה!!מתברר כי למה שהציבור הדתי לאומי כבר מוכן, לא מוכנים מנהיגיו. מול ציבור האלפים שמוכן היה לצעוד לגוש קטיף אף כנגד ה"חוק" שקבע שהפגנה זו "אינה חוקית" ושהמקום הוא "שטח צבאי סגור", הרי מנהיגיו של אותו הציבור אינם מסוגלים לעמוד מול הממסד הפוליטי ובעיקר המשפטי, ולהגדיר ברורות שהינו חסר תוקף ובלתי חוקי בעליל. הם אינם מסוגלים כיוון שבכדי לומר כדבר הזה הם חייבים לראות בעצמם את נושאי המוסר, החוק והשלטון האלטרנטיבי ואת זאת אין הם מסוגלים לקחת על עצמם. בכך מנסים מנהיגיו התורניים של הציבור שלנו להחזיר אותנו לאותו משחק אווילי של תקופת ימית, בה אלפים אלפים של נאיביים נאבקים במשחק מכור מראש… על ידי רבניו.  הפעם ה"משחק" הזה עלול להיות מסוכן. הסכנה באי מימוש פוטנציאל המצב בו ציבור של אלפים נמצא בהכרה מלאה באי החוקיות המוסרית והמשפטית שבמעשה השלטון הקיים, כשלהכרה זו אין "פֵה" לא תורני, לא ציבורי ולא פוליטי, דוחק ציבור שלם אל הפינה, ומסכן אותנו בתופעות של ייאוש מן הדרך. המצב בו ציבור שלם רואה שנעשה עוול בל יתואר כשאין מציבים לו מוצא ואלטרנטיבה, הוא מצב טעון חומר נפץ. אם אכן אנו מאמינים שהמהלך הפוליטי והמשפטי שנלווה להתנתקות זו אין לו זכות קיום לא מוסרית ולא משפטית, לנו כאנשי ציבור ואנשי תורה אין ברירה אלא להביע זאת באופן גלוי, תוך הצבת עצמנו מן הרמה המוסרית ועד לרמה הפוליטית כאלטרנטיבה לאלו המוליכים אותנו כיום. נכון, תחילה ירימו גבה, אולי גם יגחכו. אולם לאחר שנה ושנתיים יתרגלו למציאות חדשה זו ונמצא רבים שיהיו נכונים לשתף עמנו פעולה. הציבור שלנו הוא בעל סבלנות ויש בו הכוח לשאת את המשא אף לאורך זמן, אולם את העוצמה הזו יש לנתב באפיק פריצה ברור, ולא לעסוק רק בשמירה עליו מפני התפרצות.  את ההתנגדות לעיוות החוקי, המשפטי והמוסרי הקיים, חייב להוביל גוף ציבורי, שיתאגד במסגרת לגיטימית אלטרנטיבית – מוסרית, חינוכית, ומשפטית – שתוכל להפוך לתנועה ציבורית סוחפת בעלת אמביציה שלטונית. גוף זה אמור:o     לשלול ברמה הציבורית, באופן ברור שאינו משתמע לשני פנים, את המוסר והמשפט שנתנו לגיטימציה למהלך ההתנתקות הנוכחי. o     להביע את העמדות המוסריות המובילות את מתנגדי ה"התנתקות", כאלטרנטיבה למוסר השלטוני והמשפטי הקיים. הצגתם לציבור הרחב ולתקשורת. o     לבנות תשתית חינוכית תורנית המסוגלת ליצור מתוכה בוגרים בעלי תודעה עצמאית, אחריות, עצמאות ומנהיגות, המסוגלים לעמוד במבחני המוסר הבסיסי, בלא ש"יימחקו" מול הממסד השלטוני. o     להציג ולחתור לגדרים משפטיים אלטרנטיביים למדינת ישראל. o     לפרוס חסות על כל הנאבקים כנגד הפשעים הנוכחיים (בתוך כך איחוד כל הקבוצות הקטנות הפועלות ב"שטח" כמו "חוננו", "לב יהודי" ועוד במסגרת אחת) בקנה מידה לאומי ולא מקומי. o     ולבסוף – לממש את היעדים הנ"ל גם ברמת המאבק הפוליטי. גוף ציבורי שכזה אמור להיבנות מאיחוד של אנשים פרטיים ומגופים ציבוריים "אכפתיים" המזהים את הצורך בהתייחסות מערכתית למצב הקיים. הוא צריך להיות בנוי מאנשי עסקים ובעלי ממון הנכונים להשקיע כספם בהתפתחות מערכתית שכזו. הוא צריך להיבנות מאנשי  תורה המסוגלים לזהות את רוח העתיד הנושבת כבר עתה.יכולתו לקום תלויה בצרוף של רבים ליוזמה.