העברת מקל ה"תיירות" מארון ה' למרגלים:כפי שבארנו בעלון הקודם, פרשת בהעלותך מהווה קו תפר בין שלב האיחוד המוחלט של האלוהי עם המציאות[1], בו משה מתפקד כמלך[2], לבין שלב השפעת המגמות העצמאיות הבחיריות האנושיות, הצצות ופורצות דווקא בשלב זה[3], דרך "קציניו" ודרך ה"ערב רב" העולה עם ישראל ממצרים ומתערבב בו[4]. כבר בסוף פרשת בהעלותך אנו נמצאים במצב, בו לא רק שמתפתח תהליך המנוגד למגמה אותה מופיע משה[5], אלא כוחו של משה מצטרף למגמת ה"דרך ארץ" המאפיינת את מישור ההופעה האנושי העצמי הבחירי בעל כורחו, מכורח צריכותו להתפלל על אחותו  שתרפא מצרעתה. מהלך זה משנה את מגמת ההופעה האלוהית כלפי המישור הבחירי האנושי (המישור ה"מצרי" המופיע בעם ישראל מכוח ה"ערב רב" שבקרבו), כשכוחות ההופעה האלוהיים המוחלטים המושלמים[6], מטרתם להפרות ולבנות את הופעת האין סוף במישור הבחירי האנושי. כל השלמות אליה מגיעים עם ישראל באמצע פרשת בהעלותך בראשותו של משה כמלך, מתברר שאינה מטרה לשם עצמה, אלא כבסיס כוח להופעה המשכית של ההוויה האלוהית במישור האנושי הבחירי. השלב ראשון של מגמת ניצול הכוח האלוהי המוחלט כלפי ממד המציאות הבחירית העצמאית, מופיע באילוץ משה להתפלל על אחותו מכוח הקשר המשפחתי האנושי שביניהם. השלב הבא החריף יותר מופיע עתה בפרשת "שלח", כאשר כל שליחת המרגלים לרגל את הארץ "בדרך ארץ" (ולא בדרך כניסה ישירה כפי המתחייב במישור המציאות התורתית המוחלטת), מגיע מכוחו של משה[7]. התבוננות בלשון הכתוב מראה שרצונו העצמי זה של משה, מהווה בשלב התפתחות זה, רצונו של הקב"ה[8]. בכך הופך הרצון הבחירי העצמי המייחד את העולם האנושי הכוח המוביל את המציאות גם זו האלוהית, עם כל העוצמה השייכת לעולם האלוהי המוחלט. ברמת התנהלות זו ה"תייר" המוביל את עם ישראל לארץ ישראל אינו הארון[9], אלא המרגלים[10] [11]. "ריגול" בעולם של "ענקים":אולם גם שלב זה בו פועל משה על פי גדרי המציאות הבחירית האנושית, בשליחתו לארץ מרגלים כפי המתחייב "בדרך ארץ", אנו עוד נמצאים בשלב ביניים, בו דרך הפעולה מתקרבת להיות כפי דרך הארץ האנושית, אולם המטרה ממשיכה להיות – ההוויה האלוהית המוחלטת. בשלב זה מופיע מצב מיוחד ביותר, בו מהלך ריגול אנושי בעל מטרות אנושיות[12], מתייחס למציאות "ענקית" מעבר לפרופורציות המציאות האנושית, בה האדם הגופי הוא בעוצמה מלאכית מלאה[13], ושעל כן אינה ניתנת לכבישה בדרכי ההתנהלות האנושית ה"מצרנית"[14]. שלב זה אמנם מקדם בצעד אחד את מעורבות הממד האנושי ה"מצרני" בתהליך ההופעה האלוהי, אולם עוד משאיר את המגמה האלוהית המוחלטת שבה הכוח העצמי והבחירה החופשית וגבלים[15], כנקודה מרכזית. מרד המרגלים ועמו עם ישראל כולו הוא הביטוי להתגלגלותנו לשלב ההופעה האלוהית הנמוך יותר, בו הופכת להיות גם המגמה התכליתית להופיע כפי דרכי ההתנהלות האנושית ה"מצרנית", בדרכי מלחמה אנושיות התלויות מעשיו הבחיריים של האדם[16]. גם  בשלב זה, בולט ביותר שהמגמות האלוהיות המוחלטות (בשלב זה – מציאות הארץ ה"ענקית" בעלת התכונות הגופיות המלאכיות), מהווה שרת ואמצעי להקמת התכונות האלוהיות בממד המציאות האנושי ה"מצרני". כניסת המרגלים במגמה זו, לעולם פיזי בעל החיות המלאכית[17], ולקיחתם ממציאות החיים ששם לעם ישראל, הוא המהלך שמטרתו היחידה היא לייחס לעם ישראל העומד להתנהל באופן מלא כפי דרכי ההתנהלות האנושית הבחירית ה"מצרנית" משהוא מן הכוח הגופי המלאכי שהופיע בדור שלפני  המבול – עולם "בני האלוהים". רק בתפיסה זו, ניתן להבהיר את מעשה משה השולח מרגלים למהלך בלתי אפשרי[18], שכישלונו ברור כבר לכתחילה[19]. התבוננות על המשך הפרשה, על מהלך העימות שבין המרגלים ועם ישראל למשה, מראה אף הוא תרחיש תהליכי שאינו עומד במקומו, של המשך התפתחות ההוויה האלוהית בממד האנושי הבחירי ה"מצרני".  כוח ה"דיבוב" להוביל:מרש"י על תחילת הפרשה אנו למדים שכוח המרגלים להוציא דיבה מגיע במקורו ממרים[20]. השוואה זו מחייבת להתייחס למעשה זה, לא מצד תוצאתו המקומית, אלא מצד תכונתו הכוחית, שהרי ברור שאין מה להשוות בין חומרת דיבת המרגלים על הארץ לבין חומרת דברי מרים על משה. מביאור רש"י[21] את לשון ה"דיבה" כ"חינוך דברים", אנו למדים שה"דיבוב" הינו עצם כוח הדיבור (בלא קשר לתכנים המובעים בו). מההקבלה ללשון ה"חניכה" ביחס למצוות[22], אנו למדים שמעשה החניכה, הוא כוח הפועל במציאות. כפי שראינו במרים, "דיבובה" על משה אכן יוצר רושם בדיבורו של משה. אם לפני דיבורה של מרים מתבטלת עצמיותו של משה כלפי הדיבור האלוהי – "פה אל פה אדבר", הרי בעקבות דיבורה של מרים, המאלץ את משה להשתמש בדיבור למטרה משפחתית[23] , מופיעה דיבור אלוהי עצמי במשה. כפי שבארנו, התפתחות זו בדיבורו של משה, הוא שמביא להופעת רצון עצמי במשה בשליחת המרגלים מכוחו שלו – "שלח לך", כשעצמיות זו מהווה את הדיבור האלוהי – "על פי ה'". בהגעתנו ל"דיבת המרגלים", יש להדגיש את הנקודה המאפיינת את כוח הדיבור העצמי האלוהי – הכוח שיש בו לכוף את המהלכים האלוהיים כפי הרצון העצמי. נקודה זו אותה זיהינו מכפיית מרים את משה לדיבור בעל אפיון עצמי, אנו מוצאים גם מדרך פניית ה' למרים בלשון בקשה, הגם שהמדובר הוא בדיבור שסופו לענוש אותה על מעשיה[24]. עובדה זו מלמדת תלותה של ההנהגה האלוהית באדם, כשכוח עצמיותו בולט. עוצמה כפייתית זו בדיבורו האלוהי העצמי של האדם, מופיעה אף בדיבורו של משה כלפי ה', הדוחק בה' בדברו למען אחותו – "השיבני אם אתה מרפא אותה אם לאו"[25]. מכאן אנו למדים שבהופעת כוח הדיבור האלוהי העצמי בעם ישראל, מעורבותו של האדם בהוצאה לפועל של התוכנית האלוהית גודלת, והקב"ה נזקק בשיתוף רצונו הבחירי של האדם לשם הוצאתה לפועל, גם אם המדובר בפורענות לאדם. את היכולת הזו לנווט את דרכי ההופעה האלוהית מכוח  עצמיותו הבחירית של האדם, אנו מזהים באופן הקיצוני ביותר במרגלים, ש"דיבתם יוצרת רושם בדרך הנהגת עם ישראל, אף תוך כדי הענשתם על מעשה "דיבתם".הצגת הכתוב את תלונות המרגלים ועם ישראל, ותגובת ה' לכך באופן החוזר על עצמו לכאורה שלא לצורך כמה פעמים[26], וכן השוני בהתייחסות הכתוב לגבי העתידים להיכנס לארץ, והשינוי באופן מעורבות כלב ויהושע בכך[27], מחייבים להבין, שלא רק תפילתו של משה משנה את דרך הנהגת עם ישראל העתידית, אלא אף התלונות ובכייתו של עם ישראל, מהווים גורם המשפיע על מגמת ההנהגה האלוהית, כשמהלך הכתובים מביע בעניין זה תהליך המתפתח תוך כדי ועל ידי "דיבתו"-"דיבובו" של עם ישראל. שלב א' אמירת ישראל –  ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא.."[28] תגובת ה' היא – "אכנו בדבר ואורשנו ואעשה אתך לגוי גדול ועצום ממנו"[29]. משמעות הופעת עם ישראל מהמשכו של משה בלבד, היא הופעת מציאות שהממד המשפחתי האנושי שבה הוא דל, מתוך שייכותו של משה לממד המציאות האלוהית האבסולוטית. שלב ב', תגובת משה – "ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים…ועתה יגדל נא כח אדני…ה' ארך אפים…"[30]. תגובת  ה' – "ואולם חי אני…כי כל האנשים הראים את כבדי ואת אתתי…אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבתם וכל מנאצי לא יראוה. ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי והביאתיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורישנה"[31]. שלב זה מגיע מכוח תפילתו של משה וי"ג המידות. בשלב זה לא עתיד אף אחד מעם ישראל גם אלו שמתחת לגיל עשרים להגיע לארץ. עם ישראל עתיד להיווצר מחדש מכוח זרעו של כלב. ההבדל המהותי בין יצירת עם ישראל ממשה או מכלב הוא בכך שהנהגת האלוהים שבו מתייחסת לארץ כ"מלכות" הקובעת ומנחה את הדרך, אף בשלב זה של התפרצות המגמה העצמית הבחירית ה"מצרנית" בעם ישראל[32]. לא כמנהיגותו של משה שבאיבוד הממד המוחלט של הנהגת ארץ ישראל (בעקבות התחזקות המגמה הבחירית ה"מצרנית" בהנהגת עם ישראל), הוא מאבד כליל את מנהיגותו המלכותית שהייתה לו[33], ומופיע כ"כלי מעביר" בין הקב"ה וישראל[34], שאינו מסוגל לשנות מהלכים גם אם הוא מתנגד אליהם[35].שלב ג' – כנגד דיבור העם (על פי העולה מדברי ה') – "עד מתי לעדה הרעה הזאת אשר המה מלינים עלי את תלונות בני ישראל אשר המה מלינים עלי שמעתי". תגובת ה' היא – "במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקדיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה אשר הלינתם עלי אם אתם תבאו אל הארץ אשר נשאתי את ידי לשכן אתכם בה כי אם כלב בן יפנה ויהושע בן נון. וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והביאתי אתם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה…ובניכם יהיו רעים במדבר ארבעים שנה ונשאו את זנותיכם עד תם פגריכם במדבר במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה יום לשנה…וידעתם את תנואתי"[36]. התייחסות הכתוב פעם נוספת לתלונות העדה "עד מתי לעדה הרעה הזאת וכו', מלמדת על המשכת והעמקת מגמת ההנהגה העצמית ה"מצרנית" בעם ישראל, באופן העומד כנגד האבסולוטיות האלוהית המופיעה בארץ ישראל ב"ענקיות" הגופית שבה[37]. מגמה זו מחלישה ממילא גם את מנהיגותו של כלב שמלכותו אמנם שייכת לממד הבחירי העצמי המתחדש מכוח טענות ובכי המרגלים והעם, אולם מגמתה ותכליתה של מלכותו הם כלפי הארציות האבסולוטית – כלפי הממד ה"ענקי" של הארץ[38], בדרך של כפיה[39], ומציבה יחד עמו (אם כי בשלב זה בהזכרה שנייה) את מנהיגותו של יהושוע, המתייחס אף הוא למידת ה"ענווה"[40], המאפשרת הופעת עצמיות ובחירה חופשית (כהוויה אלוהית), כפי המאפיין את המציאות האנושית ה"מצרנית". המשכת העמקת מגמת ההנהגה העצמית העצמאית ה"מצרנית" בהנהגת עם ישראל (דרך המשכת תלונות ובכיית עם ישראל), משייכת להנהגת ארץ ישראל המתחדשת עתה, גם את העם הבוכה מבני עשרים ומעלה[41], מייחס את מציאות המומתים מעל בני עשרים -כלפי הבנים[42], ומטמיע את מציאות ארץ ישראל ה"ענקית" בה נפגשו המרגלים – בעם ישראל, בצורה דרגאית[43], כפי השייך במערכת המציאות האנושית ה"מיצרית". שלב ד'  אמירת ישראל (כפי שעולה מן הכתוב) – "והאנשים אשר שלח משה לתור את הארץ וישבו וילנו עליו את כל העדה להוציא דבה על הארץ, מביאה לתגובת ה' – "וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה'. ויהושע בן נון וכלב בן יפנה חיו מן האנשים ההם ההלכים לתור את הארץ" – מה ת"ל חיו מן האנשים ההם אלא מלמד שנטלו חלקם של מרגלים בארץ וקמו תחתיהם לחיים" (רש"י)[44]. ההזכרה הנוספת של תלונות העדה – "וישבו וילנו עליו וכו', מעמיקה עוד יותר את אחיזת מגמת המרגלים בהנהגת עם ישראל, עד כדי שבמגמה המשותפת ליהושוע וכלב, הופך יהושוע להיות הכוח המוביל. בשלב זה אפילו כוח המרגלים עצמו הופך להיות רלוונטי להמשך ההנהגה האלוהית, דרכם של יהושוע וכלב המופיעים את מגמת כוחם ומקימים אותם בכך לחיים[45]. מהלך מורכב זה של פרשת המרגלים – חיזוק הממד האנושי ה"מצרי", בעל מרחב הבחירה החופשי המוחלט בהופעת האלוהות, על פני הממד הארצי השלם והמוחלט המופיעה דרכו של משה, ואף על פני החלת התכליתיות המושלמת בדרך כפייתית על בסיס המציאות האנושית ה"מצרנית" מכוחו של כלב, כל זאת מכוח "דיבובם", בכייתם ותלונתם של ישראל, מקדם אותנו צעד חשוב לקראת התכונה העתידה להוביל את עם ישראל בדור התחיה – "העפלה". העפלה – החוזק והעוז להגיע לשלמות "וישכמו בבקר ויעלו אל ראש ההר…ויאמר משה למה זה אתם עברים את פי ה' והיא לא תצלח…ויעפלו לעלות אל ראש ההר…(במדבר יד, מ'-מה).  מעבר כובד המשקל של ההופעה האלוהית, מן הממד המוחלט, לממד האנושי ה"מצרני", בעל כוח הבחירה החופשית המלאה, חושף את יחסי הגומלין שבין האלוהות והמציאות לחוסר שלמות בעצם, מפני המוגבלות התכונתית של ממד המציאות האנושי ביחס למגמת האין סוף. מצד שני, העצמאות המוחלטת של ממד המציאות האנושי, מביא להופעת רצון עצמי עז, השואף לאיחוד עם האלוהי למרות החיסרון בעצם של מוגבלותו ה"מצרנית". מצב זה סולל בהכרח דרך של ה"עפלה" – בחוזק, בעזות ובלא רשות[46],  המגיעה ליעדים האלוהיים למרות החיסרון התכונתי. דרך זו המולדת מיד לאחר שינוי ההנהגה האלוהית להופיע כפי חוקי החיים האנושיים ה"מצריים", הגם שבזמן הולדתה אינה צולחת, פרי הריונה נשמר לזמן הגאולה העתידה[47], להוביל לשלמות הבלתי מושגת. תכונה זו, היא החוצפה של עקבי  המשיח[48].

המשך המאמר – מ"שלח לך" ועד קורח ב'


[1] "ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה" – מהלך שלשת ימים הלכו ביום אחד שהיה הקב"ה חפץ להכניסם לארץ מיד" (שמות י', לג).
[2] "עשה לך שתי חצוצרת כסף…" – "שיהיו תוקעין לפניך כמלך…" (במדבר י', ב').
[3] מתוך ששלמות זו, מעקרת את קיימותו של המישור הבחירי האנושי.
[4] "ויהי העם כמתאננים רע באזני ה' ותאכל בקצה המחנה…והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה…" (במדבר יא, א-ד).
[5] מתאוננים והמתאווים.
[6] המופיעים בשלמותם במשה ובדרך הנהגתו.
[7] "שלח לך – לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח" (רש"י במדבר יג, א').
[8] "שלח לך אנשים…וישלח אתם משה ממדבר פארן על פי ה'..". מכאן ש"שלח לך" = "על פי ה'".
[9] "וארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה" (במדבר י', לג).
[10] "שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען…" (במדבר יג, ב').
[11] את ההקבלה שבין שני סוגי ה"תיירים" אנו מוצאים ברש"י במדבר: "דרך האתרים – דרך הנגב שהלכו בה המרגלים…דבר אחר דרך האתרים דרך התיר הגדול הנוסע לפניהם שנאמר (במדבר י' ,לג) דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה" (במדבר כא, א').
[12] "וראיתם את הארץ מה היא ואת העם הישב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב וכו' "(במדבר יג, יח).
[13] גופיות מלאכית זו הגם שבמקורה בדור שלפני  המבול, הייתה בחירית מלאה, מתוך היות האלוהיות בארץ – מכוח הגוף העצמי, ולא מן השמים, הרי התייחסות עם ישראל עתה לכוחיות זו, בהיות הגופיות האלוהית מולדת בנו במעמד הר סיני כתכונה בלתי בחירית ("כפיית הר כגיגית"), מן השמים (-"אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם"), אינה יכולה להיות בדרך התמודדות בחירית.
[14] "ושם ראינו את הנפילים  (-ענקים מבני שמחזאי ועזאל שנפלו מן השמים בימי דור אנוש) בני ענק מן הנפלים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם (-שמענו אומרים זה לזה נמלים יש בכרמים כאנשים").
[15] רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ – אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה, אלו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זיין" (דברים א', ח').
[16] מהלך זה מגיע לשיאו בכבישת יהושוע את העי, לאחר כישלון עכן – "וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר רְאוּ אַתֶּם אֹרְבִים לָעִיר מֵאַחֲרֵי הָעִיר אַל תַּרְחִיקוּ מִן הָעִיר מְאֹד וִהְיִיתֶם כֻּלְּכֶם נְכֹנִים. וַאֲנִי וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי נִקְרַב אֶל הָעִיר וְהָיָה כִּי יֵצְאוּ לִקְרָאתֵנוּ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשֹׁנָה וְנַסְנוּ לִפְנֵיהֶם. וְיָצְאוּ אַחֲרֵינוּ עַד הַתִּיקֵנוּ אוֹתָם מִן הָעִיר כִּי יֹאמְרוּ נָסִים לְפָנֵינוּ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשֹׁנָה וְנַסְנוּ לִפְנֵיהֶם. וְאַתֶּם תָּקֻמוּ מֵהָאוֹרֵב וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָעִיר וּנְתָנָהּ יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם בְּיֶדְכֶם" (יהושע ח', ד'-ז').
[17] עולם ה"ענקים" (-מבני שמחזאי ועזאל שנפלו מן השמים).
[18] שבו, כפי שבארנו, גודל בני ישראל הוא כנמלים ביחס לעם היושב בארץ.
[19] הן למשה  ["ויקרא משה להושע בן נון יהושוע- התפלל עליו יה יושיעך מעצת מרגלים (יג, יז)], והן למרגלים ["וילכו ויבאו – …מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה" (יג, כו)].
[20] "למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר". (במדבר יג, א').
[21] "וישבו וילינו עליו – …כל הוצאת דבה לשון חינוך דברים, שמלקיחים לשונם לאדם לדבר בו, כמו (שה"ש ז, י) דובב שפתי ישנים. וישנה לטובה וישנה לרעה, לכך נאמר כאן מוציאי דבת הארץ רעה, שיש דבה שהיא טובה: דבה – פרלדי"ץ בלע"ז [לשון הרע]: (רש"י במדבר יד, לו).  "דובב שפתי ישנים – …שהוא דובב שפתי ישני' אף אבותי בקבר ישמחו בו ויודו על חלקם, דובב מרחיש פרומ"יר בלעז ויסודו לשון דיבור" (רש"י שיר השירים ז', י').
[22] "חניכיו – חנכו כתיב זה אליעזר שחנכו למצות והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה, וכן (משלי כב ו) חנוך לנער, (במדבר ז יא) חנכת המזבח, (תהלים ל א) חנכת הבית ובלע"ז קורין לו איניציי"ר [לחנוך]" (רש"י בראשית יד, יד).
[23] תפילה למען אחותו.
[24] "שמעו נא דברי – אין נא אלא לשון בקשה" (במדבר יב, ו').
[25] "ויצעק משה אל ה' לאמר – מה ת"ל אמר לו השיבני אם אתה מרפא אותה אם לאו עד שהשיבו ואביה ירק ירק וגו'.
[26] "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר עד מתי לעדה הרעה הזאת אשר המה מלינים עלי שמעתי" (יד כז). וכן "והאנשים אשר שלח משה לתור את הארץ וישבו וילנו עליו את כל העדה להוציא דבה על הארץ…" (יד, לו). שהם הזכרות נוספות למה שכבר הוזכר לפני כן – "עד אנה ינאצוני העם הזה…(יד, יא) וכן "כי כל האנשים הראים את כבדי…וינסו אתי זה עשר פעמים…" (יד, כב).
[27] בתחילה מיד לאחר תפילת משה – "אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבתם וכל מנאצי לא יראוה. ועבדי כלב…והביאתיו אל הארץ …וזרעו ירשנה". לאחר מכן: "כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם במדבר הזה יפלו פגריכם…מבן עשרים שנה ומעלה…אם אתם תבאו אל הארץ…כי אם כלב בן יפנה ויהושוע בן נון". ולאחר מכן "…ויהושוע בן נון (ראשון) וכלב בן יפנה חיו מן האנשים ההם – באופן ש"נטלו חלקם של מרגלים בארץ וקמו תחתיהם לחיים".
[28] יד, א'.
[29] יד, יא.
[30] יד, יג- כ'.
[31] יד, כא- כד.
[32] "ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה" (במדבר יג, ל').
[33] בזמן הופעת ניצוץ שלמות הופעתו הלאומית של עם ישראל בפרשת בהעלותך – "עשה לך שתי חצוצרת כסף – שיהיו תוקעין לפניך כמלך…" (במדבר י', ב'). וכפי יעוד הכניסה המושלם – "ויאמר משה נוסעים אנחנו אל המקום – מיד, עד שלשה ימים אנו נכנסין לארץ. שבמסע זה הראשון נסעו על מנת להכנס לארץ ישראל, אלא שחטאו במתאוננים. ומפני מה שיתף משה עצמו עמהם שעדיין לא נגזרה גזירה עליו…". (במדבר י', כט).
[34] כ"ענו" – "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב, ג'). "ענווה" שאינה מסוגלת "לחתוך" – "…זכריה בן אבקילס לא היה נוהג לא כדברי בית שמאי ולא כדברי בית הלל, אלא נוטל ומשליך לאחר המטה. אמר ר' יוסה ענונתנותו של ר' זכריה בן אבקילסהיא שרפה את ההיכל" (תוספתא שבת פרק ט"ז הלכה ז').
[35] כפי שקורה בשליחתו את המרגלים למרות ידיעתו את כוונתם – "ויקרא משה להושע וגו' – התפלל עליו יה יושיעך מעצת מרגלים" (במדב יג, טז), לא כפי הנדרש מן המנהיג –  "…אבל הקדוש ברוך הוא אמר ליהושע כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם (דברים לא, כג), תביא על כרחם הכל תלוי בך, טול מקל והך על קדקדן. דבר אחד לדור, ולא שני דברים לדור" (דברים לא, ז').
[36] יד, כט – לד.
[37] שהיא ביטוי לתכונתו ה"מלאכית", כפי שבארנו.
[38] כפי שעולה מזיקתו המיוחדת לחברון ולענקים אשר שם: "ויבא עד חברון ושם אחימן ששי ותלמי ילידי הענק – כלב לבדו הלך שם…" (הערה: מהמשכו של רש"י "…ונשתטח על קברי אבות…" אנו למדים על הקבלה בין ה"ענקיות" לבין הנהגת האבות, אך לא כאן המקום לפרט) (במדבר יג, כב) וכן מרש"י על "ועבדי כלב…והביאתיו אל הארץ אשר בא שמה – יורישו את הענקים ואת העם אשר בה" (במדבר יד, כד).
[39] "ויהס כלב…" (במדבר יג, ל').
[40] "וכדי חמא משה ענוותנותה, קרא משה להושע בן נון יהושוע" (תרגום יהונתן על במדבר י"ג ט"ז).
[41] מה שלא היה בשלב הקודם בו עתיד היה עם ישראל לצאת מחדש דרך כלב, בעוד העם כולו כלה.
[42] "ובניכם יהיו רעים במדבר ארבעים שנה ונשאו את זנותיכם עד תם פגריכם במדבר" (במדבר יד, לג).
[43] "במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה יום לשנה תשאו את עוונתיכם ארבעים שנה וידעתם את תנואתי" (במדבר יד, לד).
[44] יד, לו-לח.
[45] "ויהושע בן נון וכלב בן יפנה חיו מן האנשים ההם ההלכים לתור את הארץ – מלמד שנטלו חלקם של מרגלים בארץ וקמו תחתיהם לחיים" (במדבר יד, לח).
[46] "ויעפלו – לשון חוזק וכן (חבקוק ב, ד) הנה עפלה. אינגרי"ש בלע"ז [עזי רוח] לשון עזות, וכן (מיכה ד, ח) עופל בת ציון, (ישעיה לב, יד) עופל ובחן. ומדרש תנחומא מפרשו לשון אופל, הלכו חשכים שלא ברשות" (רש"י).
[47] כפי שמדויק בדברי רש"י: "והוא לא תצלח – זו שאתם עושין לא תצלח". מכאן שבמקום ובזמן אחר, היא אכן תצלח. על כך עומד  הרב צדוק ב"צדקת הצדיק": "…ועל זה העפילו לעלות אף נגד רצון השי"ת, כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין ק"ה ע"א) חוצפתא מלכותא בלא תגא. [ולמדוה מבלעם שאח"כ הסכים הש"י, כי בלעם נסתכל עד עקבתא דמשיחא ולכך ידע סוד זה]. פירוש כידוע מלכות הוא כנסת ישראל, וכתר הוא שורש רצון הש"י], ורוצה לומר ממשלה מעצמו בלי רצון הרוצים, והתקרבות כנסת ישראל מעצמם. והם לא הצליחו בזה מפני שאכלוה פגה, כמו שאמרו ז"ל (סוטה מ"ט ע"ב) בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא, שאז הוא העת לה [ולעתיד – נקבה תסובב גבר ואין כאן מקומו]. ולכך אמר להם משה והיא לא תצלח נראה שעצה היא אלא שלא תצלח, ודייק והיא, שבכל מקום דרשו רז"ל היא ולא אחרת, שיש זמן אחר שמצליח והוא זמננו זה שהוא עקבי משיחא" (צדקת הצדיק סעיף מ"ו).
[48] "בעקבות משיחא – חוצפא יסגא". "בעקבות המשיח – בסוף הגלות לפני ביאת משיח (סוטה מט, ע"ב. רש"י שם). "אמר רב נחמן: חוצפה אפילו כלפי שמיא מהני. מעיקרא כתיב: לא תלך עמהם, ולבסוף כתיב: קום לך אתם "(סנהדרין ק"ה ע"א).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *