בחודשים האחרונים צצה ועולה בעיית ערוב הבנות ביחידות הלוחמות בצה"ל במלוא עוזה. מהלך זה הנמצא בעיצומו כבר כמה שנים, מגיע עתה להכרעה, אולם באופן כזה שהשינויים בשטח ברובם כבר נעשו. המערכת הפוליטית והצבאית לא נמנעות מצעדים אלו על אף שהם חושפים את עם ישראל לפילוג נוסף בין המחנה ה"חילוני" והמחנה ה"דתי לאומי" במישור שעד כה נשמר מכל פילוג.
התמיהה על ביצוע התוכנית גוברת עוד יותר מתוך הידיעה הברורה לכולם כולל מפקדי הצבא הבחירים ביותר, שמן ההיבט הצבאי הנקי, התועלת שבשרות בנות כלוחמות ובמיוחד במעורב עם הבנים, הוא מפוקפק ביותר ואף מזיק לצבא. אם מוספים את הנזק שעלול להיווצר במניעת חיילי ההסדר ויוצאי המכינות, מלהיות שותפים למציאות שכזאת, הרי ברור שגם מבחינת האינטרס הצבאי, נכון היה לגנוז תוכנית זו.
אולם בפועל נראה שלא כך יהיה.
מדוע קורה הדבר, כיצד יתכן שאמיתות כל כך פשוטות אינן נלקחות בחשבון?
כיצד עלינו להגיב מול תהליך זה ואחרים הדומים לו בעתיד?
במאמר זה ברצוני להיאחז דווקא בחוסר הפרגמטיות שבהצעה זו ע"מ להוכיח שראשיתה אינה ממניעים של "שוויון", אלא מכוח מגמה כללית יותר ותפיסת יסוד בסיסית. החשיבות בנגיעה בתפיסת היסוד היא גדולה כיוון שרק ע"י כך יוכל הציבור הדתי לאומי לזהות, את רמת ההתמודדות בה אנו נמצאים ולהעמיד תגובה הולמת ואף יעילה מול תהליכים אלו ואחרים שעוד יפקדו אותנו. כפי שנראה, נושא גיוס הבנות הוא רק בורג קטן מתוך תפיסת עולם שלמה, שמולה צריכים להתמודד.
ה"שוויון" בין המינים – טשטוש הטבע:
המהלך הנוכחי להכנסת הבנות ליחידות הלוחמות משמש כאב טיפוס ל זן מיוחד של "שוויון" עליו נלחמים גורמים שונים, בו הנשים מבצעות תפקידים ופעולות גבריות, וכן להפך גברים על פי תפיסת עולם שוויונית זו מבצעים תפקידים ופעולות נשיות. המשמעות העקרונית של שוויון שכזה היא ברורה: ניסיון מחיקת ההבדלים המולדים שבין המינים. אין המדובר בניסיון ובמגמה לתת חשיבות למציאות הנשית, לכוחה וליכולתה כפי הניתן למציאות הגברית, אלא בניסיון טשטוש ההבדלים שבין המינים .
הצורך להוביל סוג כזה של שוויון למרות שטבעי יותר להלחם על שוויון מן הסוג השני, בו מעלים את החשיבות שבתכונות והתפקודים הנשיים במערכת האנושית הכללית, מלמד שלא חשיבות הגורם הנשי הוא הבסיס למאבק זה אלא הצורך בהשלטת הרצון העצמי על מערכת המציאות המולדת תוך טשטוש זהותה.
התבוננות מעמיקה מראה שמגמה זו הינה כללית, והיא נקודת ההתמודדות המרכזית בחיינו בדור זה:
ה"אני העצמי" כקובע בלעדי של המציאות:
את הניסיון הזה של כפיית הרצונות העצמיים שלנו אף כנגד התכונות המולדות שבנו, אנו פוגשים כבר יותר מעשור גם בתחומים אחרים. נתעכב על שניים שיש בהם בכדי להאיר על התופעה כולה.
ההומוסקסואליות – כ"העדפה מינית":
למרות שהטבע יצר אותנו במתכונת ברורה בה הזוגיות מטבעה שייכת רק בין זכר ונקבה, טורחים מעצבי ה"תרבות הישראלית" להבליט ולתת לגיטימציה להומוסקסואליות תחת הכותרת "העדפה מינית". "מצעד הגאווה" מסוקר ע"י התקשורת כבר יומיים לפני זמנו, ולאורך היום כולו. רחובות ראשיים נסגרים באבטחה של מאות שוטרים, תוך הבלטת אותם אלו שבמעשיהם נוהגים באופן מעוות לגמרי ביחס לתכונות המולדות שבהם. באופן מפתיע לנושא זה ישנה סימפאטיה גדולה מצד גורמים מסוימים המגובים בעטיפה חוקתית ותקשורתית ענפה.
כאן המקום לשאול, האם באמת מאמינים כל אלו המגבים תופעה זו שמעשים אלו תואמים את דרכי הטבע? האם כל אלו המדברים בשבח ה"עדפה המינית" היו רוצים לראות את ילדיהם במצב שכזה? מהו הגורם המניע אותם לתמוך בהתלהבות רבה כל כך באותם האנשים הסוטים מחוקי הטבע המולדים באופן בולט כל כך?
נראה שגם פה המניעים הם עמוקים יותר. הצורך להוכיח את עליונות הקביעה האנושית אף במהופך מן הטבע המולד, יש בו הרבה מעבר לעניין המקומי של התמיכה ב"העדפה המינית" של אותם הסוטים מן הטבע. צורך זה גובר על הסלידה הטבעית מאותם האנשים, ומביא לסימפתיה, הציבורית והתרבותית שאנו מכירים.
ע"מ לחדד את משמעות הצורך בנתינת בכורה לבחירה החופשית העצמית אף כנגד התכונות המולדות, נתבונן במערכת נוספת בחיינו – הדמוקרטיה הישראלית:
ה"דמוקרטיה הישראלית" כ"דת":
לא לחינם נקטתי במושג "דמוקרטיה ישראלית" ולא במושג הכללי "דמוקרטיה", זאת כיוון שהדמוקרטיה שלנו שונה מכל דמוקרטיה אחרת עלי אדמה. אם בכל העולם כולו כולל בריטניה וארצות הברית הדמוקרטיה היא אמצעי חשוב להגיע למטרה של הקיום הלאומי, וכשהאינטרס הלאומי עלול להיפגע מעקרונות הדמוקרטיה, הרי עקרונות אלו נדחים מפני האינטרס הלאומי (ראה מלחמת בריטניה באיי פוקלנד). הרי אצלנו הדמוקרטיה עומדת כערך עליון שאף האינטרסים הלאומיים נדחים מפניה (כפי שמוכח מדרך התייחסותנו לאחמד טיבי, ולבחירי החיזבללה השבויים בידינו). גם בעניין זה ברור הוא שהאליטה המשפטנית המובילה מהלך זה, ערה ביותר לפגיעה הנוצרת במרקם הלאומי מתוך הדבקות בעקרונות הדמוקרטיה כמטרה ולא רק כאמצעי, ובכל אופן אין היא משנה את דרכה. גם פה יש להבין שהגורם לדרך התייחסות זו היא עקרונית ועמוקה יותר מהצורך בשמירת ערכי הדמוקרטיה מצד עצמם.
הדמוקרטיה כערך עליון – אלוהות ה"אני העצמי":
אופן ההתייחסות לדמוקרטיה כמטרה בפני עצמה ולא רק כאמצעי לקיום הלאומי או התורתי, הופך למעשה את רצונות האדם כגורם המהותי היחיד סביבו מתנהלים חיינו. כל גורם אובייקטיבי חיצוני הן ברמה המוסרית ואף ברמה הטבעית המולדת וק"ו ברמת חוקי התורה, מהווה ניגוד גמור לדמוקרטיה שכזו, בהיותו סותר את רצונותיו של האדם. בדרך זו הופך האדם לאלוהים של עצמו כשרצונו החופשי היא דתו.
מסקנה:
על פי המהלך שהבאנו עד עתה, ישנו מכנה משותף ברור בין הניסיון לשיתוף הבנות ביחידות הלוחמות למרות שמצד הטבע הפשוט אין האישה מתאימה ללוחמה, לבין נתינת הלגיטימציה הציבורית להומוסקסואליות כ"העדפה מינית", למרות שהטבע לא ברא אותנו באופן המאפשר זיווג בין שני זכרים, ובין אופי הדמוקרטיה הישראלית, בכך שבכל שלשת העניינים מנסה האדם להשליט כמציאות אבסולוטית את ה"רצון העצמי" אף כנגד המציאות המוחלטת, אם כנגד הטבע הפיזיולוגי, ואם כנגד הטבע הלאומי וק"ו כנגד הטבע האלוהי.
על בסיס הבנה זו גם את תוכנית ה"שלום" הנוכחית שאינה מתחשבת בתכונות הלאומיות ה"מולדות" שבין העמים, ומנסה מכוח רצונות האדם להעמיד "מזרח תיכון חדש", יש לראות כתולדה של אותה התפיסה.
אופן הצבה זה של בעיית גיוס הבנות, כחלק ממכלול בעיות בעלי המכנה המשותף, הוא חשוב ביותר, כיוון שבכך מוארת כל בעיית מעורבות הבנות באור כללי יותר הנוגע בתכליתה של מדינת ישראל. ברמה זו הצורך הוא באופן תגובה אחר מזה שהורגלנו בו – תגובה של מנהיגים.
התמודדות ברמת התכלית – הדרך להנהגה:
השיקוף העקרוני הכללי של בעיית הבנות בצה"ל מחייב אותנו לפקוח עיניים לעובדה ברורה -מדינת ישראל, עומדת עתה בפני הכרעות שאינן קיומיות פיזיות, אלא נוגעות בתכליתה של מדינת ישראל ועם ישראל. אותה אחדות עליה בנינו את הגוף הלאומי, ושמכוחה טושטשו ההבדלים המהותיים שבין גישת הציונות החילונית לבין זו האמונית, אינם יכולים להיטשטש כאשר תכליתה של המדינה היא זו העומדת להכרעה. אמנם יתכן שאופן הופעת העימות שבין הזרמים יגיע דרך בעיות נקודתיות, אולם המתבונן בהם ביתר תשומת לב יבחין בנקל שמגמות עקרוניות כבדות משקל הן העומדות מאחוריהן במודע או שלא במודע, ועל כן מחייבות הן תגובה מערכתית.
מכיוון שבתכלית המדינה אנו עוסקים, יכולת תגובה משמעותית מצדנו תתכן רק אם תהיה התגובה אף היא ברמה מערכתית. במלים אחרות – רק אם רמת התגובה תהיה בעלת השלכה להנהגת המדינה כולה.
התגובה הנתלית על הסיבה הפרגמטית ש"בכל הצבאות בעולם נכשל עירוב הבנות ביחידות הלוחמות" או אפילו הטיעון ההלכתי שאין החיילים הדתיים יכולים לעבור על פסק ההלכה בנושאי הצניעות, אינם נוגעים ברמה הכוללת התכליתית של שאלת ערוב הבנות, וממילא לא יהיה בכוחם לשנות את המצב הקיים.
מול בעיות הנוגעות בהנהגתה התכליתית של מדינת ישראל, אנו צריכים לעמוד כמנהיגים ולהציב את האלטרנטיבה התורתית שלנו בראש מורם. אם ננסה להתייחס לבעיות העומדות מולנו באופן מקומי בוז יבוזו לנו.
אמנם נכון הוא שאופן תגובה שכזה על כל נושא העולה לסדר היום הציבורי הוא קשה יותר, אולם רק הוא נוגע במגמה האמיתית בה אנו שרויים בדור הזה – ההתמודדות על תכליתה של מדינת ישראל. רק כך נהפוך מגוף אינטרסנטי פרטי לגוף המוביל את המערכה לאומית בדור זה.
אם מפלגתו של מנחם בגין שכידוע לכל לא הובילה לשום מהפך מהותי בעם ישראל, יכולה הייתה לחכות כמעט שלשים שנה עד לעלייתה לשלטון, הרי גם לנו ישנה סבלנות גדולה לא פחות עד שנגיע להנהגת המדינה בדרך התפיסה התורתית.
התובנה התורתית – עצמאית שאינה נלווית לזו האנושית:
אין ספק שעומק ההתמודדות העולה מבעיית עירוב הבנות ביחידות הלוחמות, מצריך אותנו לברור נוקב, האם באמת מסוגלים אנו להציב בדרך התפיסה התורתית עמדה ברורה ומובנית בעניין היחס שבין המין הגברי והנשי, עמדה שתשקף את העוצמה שבדרך התפיסה התורתית הכללית. דיון שכזה מצריך מאמר בפני עצמו. אולם בבואנו להתמודדות שכזו, עלינו להיזהר אף פה שלא לכופף עצמנו לדרכי התובנה האנושיות שאינן שייכות לדרך התפיסה התורתית.
דרך התפיסה התורתית היא מערכת מוחלטת בעלת תובנה עצמאית שאינה נלווית לתובנה האנושית. הניסיון לתפוס את המערכת האמונית וההלכתית כחלק ממערכת המוסר האנושי ומתוך כך לשלבה במערכת המשפט הישראלי, בעזרת טיעונים פרגמטיים שנועדו להתאים עצמנו למערכות אלו, נידון לכתחילה לכישלון. אם בנשים עסקינן, נזכיר רק שכל ניסיונות הביאור האנושיים של פרטי ההלכות והפסקים, לעולם לא עומדים מול שאלת השאלות מדוע אין הנשים כשרות לעדות ולהיות דיינים. עובדה בסיסית זו מלמדת כאלף עדים שהתובנה האלוהית, מתחילה מבסיס שונה לגמרי מהתובנה האנושית ומגמותיה אחרות לגמרי. על כן גם שאלת מקום האישה על פי התפיסה התורתית חייבת היא להיות מוצבת כחלק בלתי נפרד מתפיסת עולם עקרונית עצמאית. כל ניסיון לערבב בין דרכי הגישה האנושיות והתורתיות, רק יביא לזלזול בנו כיוון שברמת התפיסה האנושית, אופן התייחסות התורה לנושא זה, כמו גם לנושאים מהותיים אחרים היא אכן תמוהה.
אם זאת נפנים ולא נתפתה לדרכי גישה ולתגובות ציבוריות בעלות המכנה המשותף הנמוך, יש לנו את כל הסיכוי להגיע בסופו של דבר להנהגת המדינה ולהבאת כולנו ללאומיות לה לא רק אנו אלא גם אלו שאינם דתיים, מצפים.
תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מד עמוד ב
בד"א – במלחמות הרשות, אבל במלחמות מצוה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה;
רש"י ד"ה בד"א – דחוזרין מן המערכה ויש שאינן זזין ממקומן במלחמות הרשות.
אבל במלחמות מצוה – כגון כיבוש ארץ ישראל בימי יהושע הכל יוצאין.
רמב"ם הלכות מלכים פרק ז הלכה ד
במה דברים אמורים שמחזירין אנשים אלו מעורכי המלחמה במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.