לקחת את השלטון.
שוב ושוב אנו עומדים משתהים מול פעולותיה ומגמותיה של הנהגת מדינת ישראל. הרמה העקרונית הגבוהה ביותר אותה מסוגלת הנהגה זו להציג היא דרישת "שבעת ימי שקט" לפני כניסתנו למשא ומתן.
מול מהלכים רדודים שכאלו, קשה שלא להסתכל על עצמנו – הציבור האמוני הלאומי ולשאול שאלות נוקבות: האם איננו מסוגלים להוביל מהלכים עקרוניים מאלו? האם איננו מסוגלים להצעיד את מדינת ישראל לקראת תכלית מכובדת יותר?
מדוע ציבור כה גדול שנאמנותו, מסירותו והאכפתיות שלו הם מהגבוהים במדינה, איננו מסוגל להציב את עצמו כאלטרנטיבה שלטונית?
מדוע תמיד מנסה הוא להוות את הגלגל החמישי בעגלה שאבדה כבר מזמן את כל ארבעת גלגליה?
ע"מ לענות על שאלות אלו יש לבחון מהם התנאים ליצירת אלטרנטיבה שלטונית ומהו הכוח הנדרש ע"מ לבצע מהלך שכזה?
התורה כאלטרנטיבה שלטונית:
התנאי הבסיסי כמובן הוא שאכן ישנה אלטרנטיבה אמיתית המציבה תכלית עקרונית שונה למדינת ישראל. תנאי זה קיים בנו באופן כללי.
תפיסתנו את מדינת ישראל על כל יעדיה הלאומיים והפרטיים כמימוש מגמת התורה, מציבה יעד אחר מן היעד הקיומי הפיזי של הציונות החילונית. אנו אכן חשים שהיעד שמציבה לנו התורה הוא שונה ומגמתו היא מעבר לתפיסה אנושית הפשוטה. אולם הרגשה זו אינה מספיקה כשאנו מדברים על מציאות של שלטון.
אם נהיה ישרים עם עצמנו וננסה לחשוב האם אנו יכולים להציג עקרונות חיים ותכלית המייחדים את המדינה ה"אמונית", נראה שנתקל בקשיים רבים.
סיבת הדבר היא, שתפיסה הכרתית כוללנית של מערכת התורה אין בכוחה להוביל את המציאות, שהירידה לפרטים היא כוחה וייחודה. אופן תפיסת התורה עד עתה, בנוי יותר כאוסף חוקים שאמנם אלוהיים הם, אולם היכולת שלנו להגדיר את גדולתם היא רק בדרכי הבעה כלליות מאוד. באופן שכזה נשארת המציאות אטומה לדרך החיים של התורה.
תנאי בסיסי להנחלת תפיסת עולמה של התורה לא רק במציאות בית המדרש אלא כבסיס לניהולה המדיני, כלכלי והחברתי של המדינה, הוא היכולת להביע את עקרונותיה הערכיים של התורה בכל פרט מפרטי המציאות, תוך ביאור לוגי ופרטני של ייחודיות התובנה התורתית ויתרונה ביחס לתובנה האנושית הרגילה בכל מצב ומצב.
בעוד שבדור האחרון נוצרה תפיסת עולם אמונית מובנית, הרי שרמת התפיסה הפרטנית בתורה הן בלימוד הגמרא והן בפרטי ההלכה, מובלים עד היום דרך קודים משפטיים שאינם תוכניים, כשרמת הדיון והפסיקה בהם מנוהלים ברמת חשיבה שאינה שונה מרמת החשיבה האנושית הרגילה. מכיוון שלתורה ישנה דרך חשיבה ורמת הכרה השונים מזו האנושית, הניסיון לכפות את דרכי החשיבה האנושיות על תכני התורה, מציגות אותם באופן שאינו מבואר או אף אינו הגיוני ובכך נחסמת היכולת להוביל תכנים אלו לרמה הכרתית וק"ו שלטונית.
אם ניקח את דיני הנזיקין כדוגמה, הרי אנו בתפיסתנו ממשיכים לחשוב להבין ולהסביר את כל הדיונים ופסקי ההלכה בנושא זה כאילו מגמת התורה מקבילה למגמת מערכת המשפט המוכרת לנו. אפילו כשאנו נפגשים עם דינים שונים ומשונים למתבונן בעין אנושית, איננו מסיקים את המסקנה המתבקשת – שכנראה התייחסות התורה למערכת הנזיקין ולמערכת הקניין היא שונה ביסודה. למרות זאת אנו מתעקשים לכפות את דרכי התובנה שלנו על התורה.
קביעותינו האמוניות שדיני הנזיקין שלנו אין מגמתם כמגמת דיני הנזיקין האנושיים, והחיבור האישותי שלנו אינו החיבור האישותי האנושי וכו', אינן יכולות להישאר רק כקביעה אמונית, אלא חייבות הן להיחשף בזיהוי דיני וסברתי ממשי. רק אז נוכל להוביל מישור קיומי זה ולהנחילו אף לאחרים.
הקביעה שאין עם ישראל ככל העמים אינה יכולה להתממש בקנה מידה שלטוני בעוד אנו אוחזי התורה ממשיכים לתפוס את המציאות ולנהל את דרכי מחשבתנו בדרכי החשיבה האנושיים, בלא יכולת לבטא ברמה מודעת ומוגדרת את התובנה המיוחדת לנו כ"ישראל".
גם המאבק הנוכחי על ההתיישבות ביש"ע ועל מקום המקדש אינו יכול לבא לידי הכרעה, כיוון שאין הוא מסוגל להציגם כחלק מתובנה מפורטת ומובנת ביחס לכל מישורי החיים. רק התבוננות שתראה לנו שבית המקדש וההתיישבות אינם רק "מקומות שניתנו לנו על פי צו אלוהי", אלא הם ביטוי למישור קיומי החורז בכל תהליך הפסיקה הדינית והמשפטית, הליכות החברה והתרבות, באופן שמזוהה בם ייחודיותם ויתרונם ביחס לרף הקיום האנושי, תוכל להוות מציאות ממשית שתהייה ברת תחרות לשלטון העכשווי במדינת ישראל.
"נכות" זו ברמת ההכרה אינה רק בעיה ב"דרכי לימוד", אלא היא מופיעה אף בלומדים עצמם ומתבטאת באי יכולתם להוביל את עקרונות התורה מעבר לרף ההכרה הסגולי האופף את בית המדרש.
חוסר האמון בעצמנו:
נראה שמסיבה זו אף אנו עצמנו, הנוהגים בחיינו הפרטיים על פי חיובי התורה, לא מצאנו לנכון להציג את התורה במגמה שלטונית וכתפיסת עולם אלטרנטיבית למדינת ישראל. אי חתירה זו מעידה כאלף עדים על חוסר האמון שלנו במה שאנו חולמים עליו כה רבות. עוד לא נולד מצב שכזה, בו ציבור שלם החולם על תכלית כלשהי לא מצליח להעמיד מנהיג שיוביל את חזונו, אלא מצפה שאחרים יבצעו למענו את ה"עבודה".
חוסר אמון זה בעצמנו אינו מקרי:
אם בית המדרש מסוגל לחיות את מציאות התורה ברמה סגולית שאינה מוגדרת, בעוד שברמת החשיבה הפרטנית הוא פועל בדרכי חשיבה אנושיות שאינן שונות במאומה מרמת התפיסה שאינה תורנית, ביחס למערכת של מדינה הדבר אינו מתאפשר. תפיסת עולם סגולית בהיותה מופיעה הכרה כללית שאינה בנויה מדרכי תפיסה מוגדרות, כוחה מוגבל. על כן עולמה הוא עולם בית המדרש שאף הוא מוגבל בטווח השפעתו. אך כשמדברים אנו על הנהגה שלטונית, כוח הפעולה הנצרך הוא גדול יותר. אי הגעת יושבי בית המדרש לעמדת שלטון, היא אם כן בעייתו של בית המדרש עצמו, שעתה יש בכוחנו לפוטרה.
כריזמה מכוח תורה:
יכולת בית המדרש להתייחס לתכני החוקים ולחשוף את ייחודיותם ביחס לחוקי האנוש, היא שתהפוך את בית המדרש ואת הלימוד הישיבתי לגורם מכריע בניהול המדינה כדוגמת אותם בתי ספר חקלאיים משם יצאו טובי מנהיגי הדור שעבר. אם בתהליך בניינה הפיזי של המדינה היוו מקומות אלו את הבסיס למנהיגות העתיד, הרי עתה בשלב ההתמודדות על תכלית המדינה, מקום לימוד התורה הוא שנועד להצמיח מתוכו את מנהיגות העתיד. השרשת תובנה זו של התורה בלומדים, בעבודה קשה ומאומצת עתידה להביא בסופו של תהליך להטבעת עוצמתה בלומדיה, והיא שתקנה להם את הכוח להוביל. מכיוון שמדובר פה בתובנה מוגדרת וברורה, גם הכריזמה שתיווצר מכוחה לא תהיה מצומצמת אלא תהיה ברת השפעה על כל שדרות העם.
מגמת שינוי בשני שלבים:
קידום מגמה זו של תפיסת עצמנו כאלטרנטיבה שלטונית מחייב פעולה בשני שלבים:
א. החדרת תודעה שלטונית לציבור האמוני – לאומי, ציבור שאינו מורגל בתפיסה שכזו את עצמו.
ב. החדרת ההבנה שעוצמת השלטון במצב הנוכחי, שלב ההכרעה התכליתי בו נמצאת המדינה, אינו תלוי בכוחניות פיזית או צבאית, אלא בהשלטת התובנה התורתית כחוקיות החיים של מדינת ישראל.
יש להדגיש שאת שתי המגמות הללו יש לקדם במקביל. הניסיון ליצור קיצורי דרך ולחזק את מגמת התודעה השלטונית, בלא עבודה במקביל על בניית התשתית האנושית שתוכל להוביל מהלך זה, לא יצלח. בשלב של הכרעות גורליות, יהיו נושאי ההחלטות נשלטים בכוח תפיסתם האנושית וידחקו את מגמות התורה "לעיתוי מתאים יותר".
מכיוון שדרכי פעולה אלו נועדו ליצור התפתחות מהותית שעוד אינה קיימת בנו, בנוי מהלך זה בהכרח על הכוחות הצעירים שבקרבנו. אין אנו מצפים מן הצעירים בדור זה להיות הגנרלים או מתנחליה הבאים של מדינת ישראל, אלא להוביל את הקומה הנוספת של מדינת ישראל בהשלטת התובנה התורתית כתובנה המובילה את המדינה. שאיפה זו מחייבת את הצעירים בחלוציות שעוד לא ידענו מעולם – חלוציות בתחום התורה. חלוצים אלו חייבים להיות נושאי תורה הנשענים על בסיס תורת רבותיהם, אולם בד בבד גדולים מרבותיהם ביונקם מכוח מגמת העתיד. דרישה "חלוצית" שכזו הגם שלא הורגלנו בה בכל שנות העברת התורה מדור לדור, מחויבת היא מן המציאות, אם רואים אנו את התורה כגורם המכריע את עתיד המדינה.
לעוד מאמרים על מדיניות