במדבר — המעבר מ"ויקרא" ל"במדבר"

 

הבנת היחס שבין מהלך ההתפתחות בויקרא לזה שבבמדבר חשובה ביותר ע"מ להבין את המגמה הכללית של שלב התפתחותי זה המופיע בספר במדבר. ספר ויקרא, מתייחס באופן מהותי לקריאת ה' מן המשכן כלפי המציאות[1].

כלומר, מהלך הופעה שמקורו הוא מן המציאות הנבדלת, כלפי המציאות האנושית.

אכן ביצירתנו אנו את זרימת החיים שמן המשכן אלינו (בלימודנו את ספר ויקרא), בחרנו בדרך כתיבת התורה עצמה, תוך הדגשת התאמת ערוץ הקריאה שמן המשכן, למגמות הנוצרות בעקבות חטא העגל וצרוף החיים הגויים (ה"מצריים") שבנו לחיים הישראליים, דרך הבנת שלוב כוח נדב ואביהו לעבודה המשכנית הקבועה[6], מתוך ביאור מעשיהם כהמשכת מגמתו של אהרון[7] בחיבור מישור החיים המופיע בעגל לתהליך עבודת ה'[8]. עד לביאור עבודת הכוהן הגדול בעבודת השעיר המשתלח, כנועדה לאפשר את הופעת החיים האין סופיים במישור החיים האנושיים ה"מקריים"[9]. את מהלך הופעת כוח החיים האין סופי מתוך המערכת ה"משכנית" כלפי המציאות, סוגרים פרשיות "בהר" – בהופעת מגמת "הר סיני" במקור הקיומי שבקרקע[10], ו"בחוקותי" – בהופעת מערכת הקיומית באדם, התלויה בעשייתו המצוותית[11]. הקישור למצוותיות הנבדלת, הן של מקור הקיום שמן הקרקע, והן של מקור הקיום שבאדם, מיוחסת כמובן לאופי המיוחד של ערוץ הקשר שבויקרא, מתוך המשכן הנבדל כלפי המציאות. גם סיומת תהליך האיחוד עם האלוהי בספר ויקרא, המביא את האדם ליכולת פעולה כאלוהים, מופיע כפי הגוון ה"משכני", ביכולתו להקריב עצמו לה'[12], אולם בדרך ה"משכנית" – "בערכך נפשות" – בנדירה כפי ערך עצמו[13]. לעומת המהלך בויקרא, המתחיל בקריאה האלוהית מתוך המשכן, הרי בספר במדבר נוצרים החיים האלוהיים מתוך האדם – זאת אנו למדים מעובדת נשיאתו במעשה המניין.

[14] כפי שלמדנו כבר בספר שמות[15], מעשה ה"נשיאה", מבליט את עצמיותו האינדיבידואלית של האדם[16], עצמיות המופיעה בבסיסה במישור החיים האנושיים[17]. הבלטה זו לו נעשית הייתה בהיותנו במישור החיים האנושיים, הייתה רק מבליטה את העצמיות האנושית שבנו, בלא לתת מקום לחיות המוספת שבנו – זו האלוהית להתבטא בה. אולם ספר במדבר יוצר מהלך זה  – "במדבר".

 

היחס שבין "במדבר " ל"נשא":

 

כפי שבארנו,  בנין המשך הופעת החיים האלוהיים בעם ישראל, מבוסס בספר במדבר על תהליך הנשיאה, המבליט את המגמות האינדיבידואליות העצמיות בעם ישראל עם כל ההתפתחות הלאומית המתלווה לעצמיות זו. אולם כל זאת על הבסיס ה"מדברי", שהוא תנאי לכך שמעשה הנשיאה ייצור מציאות עצמית לאומית ברמה תורתית ולא ברמה אנושית בלבד. קריאת הפרשה הראשונה "במדבר" והשנייה "נשא", מלמדת על התנקזות השלב הראשון שב"נשיאה המדברית" ביצירת נבדלות החיים הישראליים ביחס למישור החיים האנושי ורק בשלב שני, הופעת עצמיות גופית, חושית, לאומית במעלה תורתית.את המהלך הראשון המבדיל בין ישראל לבין המציאות האנושית, כבסיס למהלך ה"נשיאה", אנו מוצאים דרך הזיקה המתרקמת בין מישור הקיימות הישראלי, לבין זה של הלוויים. קביעת הנשיאים, מיקום השבטים, ומהלך נשיאתם נעשים באופן בלתי בחירי, כפי שהדבר אצל הכוהנים במשכן[21]. מצב זה המבליט את הנבדלות הקיומית של מחנה ישראל כולו, הוא השלב המרכזי של פרשת "במדבר", הבונה את העצמיות הישראלית על בסיס הנבדלות ה"מדברית". חיזוק בחינת הנבדלות ה"מדברית", בתהליך ההופעה העצמית של ישראל, עתיד ליצור מגמת כוח עצמי בחירי חושי וגופי, (המולד מכוח מעשה ה"נשיאה" כפי שבארנו), נעדר כשלון, מתוך ערוב הנבדלות האלוהית האין סופית בבחינות אלו. בחינת ה"אל מוות" המופיעה במעשה נשיאה זה שבמדבר[22], מבוטאת בשלב הראשון ברמה התכונתית המשפחתית במעורבות משה בתולדות אהרון[23] .מעורבות אהרון בחטא העגל[24], מצרפת את מישור החיים האנושיים ה"מצריים", למרחב ההופעה האלוהית[25]. אולם צרוף זה מביא מוות למגמת הכהונה שבו[26]. צרוף משה לתולדות אהרון נותן למגמת הכהונה המתחדשת עתה במישור האנושי ה"מצרי", את בחינת ה"אל מוות"[27], מכוח "הר סיני" שבמשה[28].  

 

המעבר לפרשת נשא, מקדמת את יצירת העצמיות הישראלית, מן ההדגש  ה"מדברי" להדגש ההתפתחותי הנובע ממגמת ה"נשיאה". כפי שהזכרנו, מעשה הנשיאה השייך בבסיסו לממד המציאות ה"מצרי", העצמי האנושי, מבליט את הכוחות המתייחסים לעצמיות האנושית, אם את המשמעות הגופית, אם את מעורבות החושים ואם את העצמאות האישית. כל המגמות הללו, נוצרות בפרשת נשא כחלק בלתי נפרד מתוואי ההופעה האלוהית . החיבור שבין האלוהות וישראל מקבל משמעות של חיבור אישותי[29]. מציאות הגוף והשער, מצטרפים אף הם להוות תוואי להופעת האין סוף מכוח בחירתו החופשית של האדם[30], ורצונם העצמי של הנשיאים, הוא היוצר את חנוכת המזבח[31], ומשנה את דרך נשיאת כלי המשכן[32], שמשמעותו הוא שינוי יחסי הגומלין שבין מחנה השכינה ומחנה ישראל[33]. 

 

פרשת בהעלותך, מביאה לשיא את הופעת העצמיות הישראלית כתואמת באופן מלא את המגמה האלוהית. בהופעה שלמה זו, משה הוא מלך[34]. מסע המחנות מיועד להגיע לארץ ישראל תוך שלשה ימים, כשארון ה' המקדים את ישראל מהלך שלשה ימים, נמצא כבר בארץ ישראל[35]. אולם שלב זה הוא גם שלב פריצת העצמיות הבחירית האנושית, שהייתה נמחקת מול שלמות הופעה הנעדרת את התהליכיות האנושית. המתאוננים, והאספסוף מחזירים למרכז את חוקיות העולם האנושי ה"מצרי", כמוביל אף את המגמה האלוהית. במהלך זה לא רק שאין משה מלך, אלא שהוא אף אינו נכנס לארץ[36]. היחס השלם שבין האלוהות לישראל, כפי שמופיע במהלך המחנה בראשות משה כמלך[37], מתגלה למעשה כאמצעי ליכולת העתידית של ישראל להגיע להבעה שלמה של האלוהות במערכת המציאות הבחירית האנושית ה"מצרית". ביחס לממד מציאות זה, היכולת להגיע לשלמות מצריכה מגמה הרבה יותר תהליכית והרבה יותר איטית, שעתידה לעבור בין השאר ארבעים שנה במדבר. השתלטות המגמה האנושית בהובלת האלוהות האין סופית, היא שמביאה גם לצורך ולדרישה להופעת הנהגה המובלת על פי "דרך ארץ". דרישה זו מופיעה כלפי משה ע"י מרים[38]. ואף כי נראה לכאורה  שדרישה זו ומהלך זה נגדעים בהיוום ע"י הקב"ה, לא כך הוא הדבר. הצורך של משה להתפלל על אחותו, באופן המתחשב בכך שהמדובר באחותו[39], מכניס אף את משה להנהגת ה"דרך ארץ", הנדרשת בהופעת האלוהות במישור האנושי. כפי שנראה אף בהמשך הפרשיות, ההפרש העצום שבין עוצמת החיים האלוהית, לבין המישור האנושי שם נצרכת האלוהות להופיע, מביא לכך שהופעת והובלת המהלכים השונים, יהיו מתוך עימות וכשל.

התבוננות מדוקדקת במהלכים אלו, יראה שמאחורי כל כשלון הגם שנגמר בהענשה ומוות לנכשלים, יוצר רושם המשנה את דרך ההופעה האלוהית מאותו השלב ואילך, כפי שראינו עתה ביחס למגמה אותה מובילה מרים. הרושם הנשאר אף לאחר מעשי הכשל השונים, הוא הנותן לאותם מעשים את בחינת ה"אל מוות", ומשייך אף את ה"חוטאים" וה"נכשלים", לכתוב התורתי המוחלט.

 

---

[1] "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר…".

[2] כגון דיני האישה היולדת ב"תזריע" ודיני המצורע וכו'.

[3] "ויקרא ה' אל משה…".

[4] "ויקר אלוהים אל בלעם – לשון עראי, לשן גנאי, לשון טומאת קרי, כלומר בקושי ובבזיון…"(במדבר כג, ד').

[5] "לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה לשון חיבה…".

[6] "…הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש…, (ויקרא י', ג').

[7] מתוך ההקבלה בין סיבת מיתת בני אהרון בהקריבם אש זרה, לבין גזירת המיתה להם מפאת עוון העגל – "ובאהרן התאנף ה' – לפי ששמע לכם: להשמידו – זה כלוי בנים…: ואתפלל גם בעד אהרן – והועילה תפלתי לכפר מחצה, ומתו שנים ונשארו השנים (רש"י דברים ט, כ').

[8] מתוך הבנת "וירא אהרון", ו"תליית הסירחון בו", כמהלך מתוכנן ל"מיסוד" מישור העגל להוות מישור ההופעה האלוהי במציאות – "וירא אהרן – …ומדרשו בויקרא רבה (ה /י/, ג) דברים הרבה ראה אהרן, …ועוד ראה ואמר מוטב שיתלה בי הסירחון ולא בהם…" (רש"י שמות לב, ה).

[9] המבוטאים בעבודת השעיר המשתלח, שמעשה הקרבה בו, אין בו שמץ של חוקיות מסודרת כלשהי – "…מה היה עושה? חולק לשון של זהורית, חציו קשור בסלע וחציו קשור בין שני קרניו. ודחפו לאחוריו, והוא מתגלגל ויורד. ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים (יומא סז ע"א).

[10] מפגש המביא להופעת דיני השמיטה והיובל בקרקע – "וידבר ה' אל משה בהר סיני…כי תבאו אל הארץ…ושבתה הארץ שבת לה'" (ויקרא כה, א').

[11] "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם…" (ויקרא כו, ג).

[12] כדוגמת מעשה נדב ואביהו שאש ה' אוכלת בם כקורבן –  " וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְדֹוָד וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים…" (ויקרא ט, כד). ו"ַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְדֹוָד וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'" (ויקרא י, ב').

[13] "איש כי יפלא נדר בערכך נפשת לה'…" (ויקרא כז, ב).

[14] "שאו את ראש כל עדת בני ישראל…(במדבר א', ב').

[15] "כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו…" (שמות ל', יב).

[16] עד כדי סכנת עין הרע – "…ולא יהיה בהם נגף בפקד אותם – שהמנין שולט בו עין הרע…" (שמות ל', יב).

[17] שהוא המישור ה"מצרי", של חיינו. כך מצינו שמעשה הנשיאה מופיע בבסיסו אצל פרעה ב"נשיאת" עבדיו, נשיאה המיוחסת במישור החיים האנושיים, כלפי מקור החיים העצמיים שבנו – "יום ההולדת" – "ויהי ביום השלישי יום הלדת את פרעה…וישא את ראש שר המשקים ואת ראש שר האפים בתוך עבדיו…" (בראשית מ' כ').

[18] סדר השבטים, חנייתם ומהלכם – "…ככל אשר צוה ה' את משה כן חנו לדגליהם וכן נסעו…" (במדבר כ' לד).

[19] הופעת משה כמלך, עם חצוצרות הכסף – "עשה לך שתי חצוצרת כסף – שיהיו תוקעין לפניך כמלך" (במדבר י' א').

[20] כגון במעשה קורח, זמרי, חטא המרגלים וכו', בם אנו נצטרך לזהות את נקודת החיים ההמשכית שהם יוצרים בעם ישראל, מעבר לכשלונם.

[21] "איש על  דגלו באתת לבית אבתם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו" (אותות שהם כפי האותות הקבועים בחושן הכוהן הגדול – כל דגל יהיה לו אות, מפה צבועה תלויה בו…צבע כלאחד כגוון אבנו הקבועה בחושן") (במדבר ב' ב'). "ויעשו כן בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן חנו לדגליהם וכן נסעו איש למשפחותיו על בית אבותיו" (במדבר ב' לד).

[22] בניגוד למעשה הנשיאה שבמישור האנושי, הטומן בחובו מות – "ולא יהיה בהם נגף בפקד אותם – שהמניין שולט בו עין הרע" (שמות ל', יב).

[23] "ואלה תולדת אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה בהר סיני. ואלה שמות בני אהרן הבכר נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר…" (במדבר ג' א').

[24] "ויקח מידם ויצר אתו בחרט ויעשהו עגל מסכה…" (שמות לב, ד) וכן – "ויאמר משה אל אהרן מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה" (שם שם כא).

[25] שהרי העגל נעשה מכוחות העולם המצרי – "…כיוון שהשלכוהו לאור בכור, באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשאוהו בכשפים…" (שמות לב, ד' רש"י שם).

[26] ובאהרן התאנף ה' – לפי ששמע לכם: להשמידו – זה כלוי בנים. וכן הוא אומר (עמוס ב, ט) ואשמיד פריו ממעל: (רש"י דברים ט', כ')

[27] כפי שאכן מעורבות משה מצילה את כהונת אהרון מכיליון –  ואתפלל גם בעד אהרן – והועילה תפלתי לכפר מחצה, ומתו שנים ונשארו השנים (המשך דברים ט',  כ').

[28] "ואלה תולדת אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה בהר סיני" (במדבר ג', א').

[29] ועל כן הטיפול בחיבור האישותי שבין האיש והאישה, מוצא את מקומו בבית המקדש, בפרשת הסוטה – "איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל…", כשקנאת הבעל וקנאת הקב"ה חד הם – "…כי מנחת קנאת הוא –  מעוררת עליה שתי קנאות, קנאת המקום וקנאת הבעל" (במדבר ה', יא – טו). וכן – "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן… – כלות כתיב, יום הקמת המשכן היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה" (במדבר ז', א').

[30] בנזיר – "איש או אישה כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר לה'…קדש יהיה גדל פרע שער ראשו. כל ימי נזירו לה' על נפש מת לא יבא…כי נזר אלוהיו על ראשו (במדבר ו',א'-ח').

[31] "ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבתם…ויביאו את קרבנם לפני  ה' שש עגלת צב ושנת עשר בקר…ויאמר ה' אל משה לאמר קח מאתם – שלא קבל משה מידם עד שנאמר לו מפי המקום" ( במדבר ז', א'  – ו').

[32] "ויקח משה את העגלת ואת הבקר ויתן אותם אל הלוים…כפי עבודתם (שם שם, ו').

[33] שהרי בנדבה זו גורמים הנשיאים לנשיאת הקרשים והיריעות על גב עגלות, בדרך הקרובה יותר לחוקיות העולם האנושי, ולא כפי דרך נשיאת כלי המשכן הפנימיים (על ידי בני קהת) – בדרך הנשיאה הניסית בכתף. בכך מתקרב עולם המשכן, להווית העולם שמחוצה לו, הנוהג על פי החוקיות האנושית.

[34] "עשה לך שתי חצוצרת כסף – שיהיו תוקעין לפניך כמלך, ויהי בישורון מלך" (במדבר י', ב').

[35] "ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה" – מהלך שלשת ימים הלכו ביום אחד, שהיה הקב"ה חפץ להכניסם לארץ מיד" (במדבר י', לג).

[36] "ויאמר משה אל ה' למה הרעת לעבדך ולמה לא מצתי חן בעיניך לשום את משא כל העם הזה עלי…לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה…ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל…ויר' ה' בענן וידבר אליו ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים…וישארו שני אנשים במחנה…ותנח עליהם הרוח…ויתנבאו במחנה…ויען יהושע בן נון משרת משה מבחריו ויאמר אדני משה כלאם – …לפי שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ" (במדבר יא כח).

[37] "ויסעו בראשונה על פי ה' ביד משה…" (במדבר י', יג).

[38] "ותדבר מרים ואהרן במשה על אדות האשה הכשית אשר לקח כי אשה כשית לקח. ויאמרו הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר – ולא פירשנו מדרך ארץ" (במדבר יב, ב').

[39] "ויצעק משה אל ה' לאמר אל נא רפא נא לה – מפני מה לא האריך משה בתפלה, שלא יהיו ישראל אומרים אחותו עומדת בצרה והוא עומד ומרבה בתפלה. ד"א שלא יאמרו ישראל בשביל אחותו הוא מאריך בתפלה, אבל בשבילנו אינו מאריך בתפילה" (במדבר יב, יג).