מאמר הקודם-לוי בברכת משה
מי מריבה:
בו מתגלה מצד אחד שוב פעם, יחודם של שבט לוי מצד שיכותם למציאות הרוחנית העליונה מן הצד מנותן, אולם פה כבר מתגלת גם הקיצוניות שבדרכם, קיצוניות שמביאה לכך שמשה אהרון ומרים, מתים, ואינם נכנסים לארץ.
אם נתבונן על המכנה המשותף של תלונות ישראל במדבר, נראה שכל אותם תלונות נבעו מרצונם לרדת למציאות החומרית והטבעית ולא להיות בהשגחה שמימית גמורה, כפי שנאמר בשמות י"ז ג': "ויאמרו אליהם בני ישראל, מי יתן מותנו ביד יהוה, בארץ מצרים, בשבתנו על סיר הבשר באוכלנו לחם לשובע, כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב." תגובת ה' היא: "ויאמר יהוה אל משה, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים…" וכן בשמות י"ז ב': "וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה, ויאמר משה מה תריבון עמדי מה תנסון את יהוה…" ותגובת ה': "ויאמר יהוה אל משה, עבור לפני העם וקח אתך מזקני ישראל… הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם."
אנו רואים שלמרות שלישראל לא היה לחם ומים, בכל אופן משה מתיחס לטענותיהם כנסיון שלהם את ה'. דבר זה מראה, שבאמת עם ישראל התקיים גם ללא אותם מים וללא המן, מתוך ההנהגה השמימית הגבוהה ששרתה בתוכם, כשרצונם של ישראל הוא, לרדת לכיון המציאות הטבעית. על כן, הם מבקשים מים ולחם, כשה' נענה להם חלקית, בכך שהוא מוציא להם מים מן הסלע ומן מין השמים. בכל אופן, גם אותה "ירידה" עוד משאירה את ההנהגה כהנהגה שמימית. (שהרי גם המים וגם המן מגיעים בצורה ניסית.)
אם כן, שבט לוי על פי עדות משה, עומד בנסיונות האלו, ולא מצתרף לעם המתלוננים, דבר שמלמד על התאמתו לאותו מישור שמימי שבו הונהג עם ישראל במדבר. התנהגות זו, תואמת את אופיו המיוחד של לוי, כמבטא את הכוח הרוחני העליון שמגיע מן הצד הנותן, שאינו קיים בצד המקבל, מבחינת הכוח הרוחני שלו. (שזהו שמעון). על כן הוא עומד בחיסרון של הגשמיות והארציות שבהנהגת המדבר.
אולם בדברי משה עצמו, אנו כבר מוצאים את הרמז לבעיתיות שיכולה לצוץ מאופיו של לוי, בעיתיות שיעקב כבר שם ליבו אליה – השתלטות יתר של הצד הרוחני ואי נתינה למציאות הטבעית ה"מקבלת" להתפתח באופן הנורמאלי. מצב זה עלול להגיע מתוך שההופעה מצד הכוח הנותן, מבליטה בהופעתה את "עליונותה" כמקור הכוח של הצד המקבל, עד כדי כפיפת המציאות המקבלת.
כך אומר משה בהמשך תשבחתו ללוי: "אשר ניסיתו במסה, תריבהו על מי מריבה."
הסבר אונקלוס על עניין "תריבהו על מי מריבה", הוא המשך ל"אשר נסיתו במסה" שכמו ששבט לוי עמד באותם נסיונות שישראל ניסו את ה' במדבר, כך הוא עמד בנסיון של ישראל את ה' במי מריבה. אולם רש"י מביא הסבר נוסף המזכיר את העובדה שבמי מריבה "סגר" ה' את החשבון אם השלישיה המובילה בהנהגת ישראל, משבט לוי: משה, אהרון ומרים. (כשמשה מתרעם על כך שאם אצלו הייתה הצדקה על כך, מה ההצדקה הייתה אצל אהרון ומרים, ואם כי מרים מתה ממש לפני עניין "מי מריבה", נראה שכונת משה היא שאותה בעיה בהנהגתו, שהתגלתה במי מריבה, בטאה למעשה את הבעיה הכוללת שהייתה בהנהגתם, בעיה הנובעת מהקיצוניות שקימת באופיו של שבט לוי:
כשלון משה ואהרון במי מריבה:
במדבר כ' ב': "ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר צין בחודש הראשון וישב העם בקדש ותמות שם מרים ותקבר שם. ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ואהרון…וידבר יהוה אל משה לאמור, קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרון אחיך, ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע… ויקהילו משה שאהרון את הקהל אל פני הסלע ויאמר להם, שמעו נא המורים, המן הסלע הזה נוציא לכם מים. וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמיים, ויצאו מים רבים…ויאמר יהוה, אל משה ואל אהרון, יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם."
כשאנו מתבוננים על המקרה כולו, תמוה מדוע כואס ה' על מעשה שהוא עצמו ציוה לעשות בנתינת המים הקודמת בתחילת דרכם של ישראל במדבר. (שמות י"ז ב') שם ציוה ה' להכות את הסלע ולא לדבר אליו. (כך גם מסביר רש"י את טעותם של משה ואהרון, בד"ה פעמיים: "לפי שבראשונה לא הוציא אלא טיפין, לפי שלא ציוה המקום להכותו אלא ודברתם אל הסלע, והמה דברו אל סלע אחר ולא הוציא, אמרו שמא צריך להכותו כבראשונה, שנאמר "והיכת בצור, ונזדמן להם אותו סלע והכהו.)
אם כן לא ברור מדוע שינה הקב"ה את ציוויו במקרה הזה, ומדוע השוני פה הוא כל כך עקרוני?
אלא נראה להבין, שהמפתח לשוני בין בקשת המים וההתיחסות כלפיה בתחילת הליכתם
במדבר, לבקשת המים וההתיחסות כלפיה לקראת כניסתם לארץ, הוא הזמן שבו הם נעשו.
בתחילת הליכתם במדבר, שלטה באמת ההנהגה המדברית באופן מוחלט, כשהמשמעות של כך היא, שהאלוקות מן הצד הנותן, הייתה דומננטית כל כך, עד כדי ביטול כמעט מוחלט של החוקיות החומרית הטבעית, כלומר, מצב של הכנעת המציאות הטבעית החומרית כלפי ההנהגה האלוקית החזקה. הביטוי המעשי לכך הוא הכאת הסלע ע"מ להוציא מים, כשהתרגום הרוחני להכאה הזאת הוא, השלטון בכוח של העולם העליון, (המבוטא במטה, איתו עשה משה את כל הניסים במצרים ועל הים.) על עולם המציאות המקבלת. (המתבטאת בסלע שצריך להוציא מים.) אולם כשישראל מגיעים לקראת כניסתם לארץ, רוצה ה' לשנות את ההנהגה ולקרב אותה לקראת החזרה לטבעיות ולארציות. בדרך ההנהגה הזאת, האלוקות מן הצד הנותן, היא פחות "קשוחה" ומכניעה, ונותנת את השפע בצורה יותר כפי התאמח חוקיות הצד המקבל. על כן הדיבור אל הסלע הוא
ההנהגה המתאימה בשלב זה לקראת כניסתם לארץ.
פה למעשה מתברר שמשה ואהרון, לא מתאימים להנהגה המתחדשת הזאת, והם ממשיכים להתנהג כפי ההנהגה המדברית ש"מכה" את המציאות הטבעית וכופה עליה את התנהגותה.
טעות זאת של משה ואהרון, נגזרת מתוך אופיו של שבט לוי. בהיותו המבטא את הכוח הרוחני מן הצד הנותן, אותו צד ששולט וממנו מגיע הכוח לצד מקבל. (בחינת "עתה ילוה אישי אלי") מתוך כך, יש באופים את הסיכון המתמיד, להקצין את צד השלטון של העולם הרוחני, על הצד המקבל, מעבר לפרופורציה הרצויה.
על כן, את הפסוק: "יריבהו על מי מריבה", ניתן להסביר בשני אופנים: בהסבר הראשון משפט זה מבטא את גדולתם של שבט לוי, שלא התלונן גם במי מריבה, ואילו ההסבר השני מביע את החולשה שישנה באופים של בני השבט הזה המביאה לנפילת מנהיגי שבט לוי, (משה אהרון ומרים.) ואי כניסתם לארץ.
מתוך יציאת שני ההסברים האלו מאותו פסוק, יש להבין שאותה בחינה המיוחדת לשבט לוי, שנתנה להם את הכוח להתעלות במדבר מעל שאר העם, היא גם שגורמת לנפילת משה ואהרון במי מריבה ולמות מרים.
ניצחון המכבים בחנוכה:
העניין הנוסף שאותו מזכיר משה בדבריו, המבטא גם הוא את יחודיות כוחו של שבט לוי הוא, עניין ניצחון המכבים בחנוכה, כפי שמובא בברכת משה (דברים ל"ג י"א): "ברך יהוה חילו, ופועל ידיו תרצה, מחץ מותניים קמיו ומשנאיו מן יקומון". רש"י ד"ה מחץ מותניים קמיו: "מחץ קמיו מכת מותניים, כעניין שנאמר, (תהלים ס"ט כ"ד) ומותניהם תמיד המעד, ועל המעוררים על הכהונה אמר כן(ספרי ל"ג י"א). ד"א ראה שעתידין חשמונאי ובניו להלחם עם היונים והתפלל עליהם לפי שהיו מועטים, י"ב בני חשמונאי ואלעזר, כנגד כמה רבבות…"
אם כן יש להבין, מה המיוחד ב"מחיצת מותניים", שעל כך מברך משה את בני לוי, ומה הקשר בין התמודדות בני לוי כנגד המתנגדים לכהונה, ומצד שני כנגד היונים. (הגורם להבאת שניהם על אותו פסוק.)
נראה להבין, שאותה מכת מותניים מבטאת למעשה את מישור ההתמודדות שמולם יעמדו תמיד בני לוי, המקבילה למעשה לכוחם: כפי שהמותניים מהוות את המקשר בין הצד העליון של הגוף, לצד התחתון של הגוף, כך בני לוי בתכונתם, מהוים את החוט המקשר בין העולם העליון לעולם המקבל התחתון, ועל כן גם מלחמותיהם וניצחונותיהם, יהיו באותו מישור.
הדבר הראשון שאותו מזכיר רש"י הוא, מלחמתם על המערערים על הכהונה. ערעור זה, מהווה ניסיון פגיעה באותו כוח קישור בין שתי העולמות. על פי אותו כיוון, יש להבין שגם מלחמת החשמונאים ביונים, הייתה על אותו נושא. (שהרי הבאת שני ההסברים על אותו פסוק, מלמדת שישנו קשר ביניהם, כלומר, שמלחמת היונים בחשמונאים, הייתה בה משמעות דומה למלחמה במערערים על הכהונה.)
כידוע, העימות בין שני העמים, נבעה למעשה ממלחמת התרבות ביניהם, כשישראל מבטאים את האמונה בקישור תמידי לכוח הנותן האלוקי, שמשפיע שפע מתמיד לצד המקבל, וממילא ישנה מציאות של קבלה של הצד המקבל, גם מעבר למציאות העצמית שלו, כשהיונים כופרים בכך.
ניצחון קו המחשבה של ישראל, מוצא את ביטויו, ב"נס פח השמן", שניסיותו הייתה בכך, שכמות השמן שמצד עצמה צריכה הייתה לדלוק רק מעט זמן, בכל אופן דלקה מעבר לכוח הפוטנציאלי העצמי שהיה טמון בה, וזאת מכוח השפע שהגיע מלמעלה. נס זה, מהוה ביטוי למציאות ההשגחתית המשפיעה שפע לעולם, שבה היונים כפרו. על כן, מתאים היה שבט לוי, המהוה את החוט המקשר בין צד נותן השפע, לצד מקבל השפע, הוא זה שילחם את מלחמתם של ישראל.
אם כן, אנו רואים שאופיו היחודי של לוי, מתבטא גם באופיי ההתמודדות שאותם הוא עובר. גם פה, אנו יכולים לפגוש בבעיתיות של הנהגת שבט זה, כשהיא מונהגת מעבר לפופורציות המתאימות לה, בעובדה הידועה לנו מעניין החשמונאים שהמשיכו בשלטונם בתור מלכים ולא העבירו את השלטון לשבט יהודה. בעקבות כך, לא נשאר מהם בסופו של דבר, שום זכר.
טעות זאת של החשמונאים, נובעת גם היא מהופעת שלטוניות היתר של כוחם, בלא לקחת בחשבון את מוגבלותם, באי יכולתם להגיע לחלות גמורה במציאות הארצית. (יכולת השמורה דווקא למלכות יהודה.)