מאמר הקודם-מיקום נחלת שמעון ויהודה
שבט לוי בברכת משה:
לעומת שמעון, מודגשת אצל משה ברכתו החיובית ללוי.
אם נתבונן על הצדדים שאותם הוא מזכיר, נראה שהם מהוים ביטוי לכוחו בהופעת העולם העליון הרוחני מן הצד הנותן, כלפי הצד המקבל (כפי שבארנו).
דברים ל"ג ח': "וללוי אמר תומיך ואורך לאיש חסידך, אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה, האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע, כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו, יורו משפטך ליעקב ותורתך לישראל, ישימו קטורה באפיך וכליל על מזבחך. ברך יהוה חילו ופועל ידיו תרצה, מחץ מתניים קמיו, ומשנאיו מן יקומון."
רש"י ד"ה תמיך ואורך: "כלפי שכינה הוא מדבר."
ד"ה אשר נסיתו במסה: "שלא נתלוננו עם שאר המלינים."
ד"ה תריבהו: "כתרגומו. דבר אחר, תריבהו על מי מריבה: נסתקפת לו לבא בעלילה, אם משה אמר שמעו נא המורים, אהרון ומרים מה עשו?
אונקלוס: "נסיתוהי בנסתא והוה שלים, בחנתוהי על לגבר מי מצותא ואשתכוח מהימן"
רש"י ד"ה האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו: "כשחטאו ישראל בעגל ואמרתי מי לה' אלי, נאספו אלי כל בני לוי…"
ד"ה ובריתך ינצורו: "ברית מילה, שאותם שנולדו במדבר של ישראל, לא מלו את בניהם והם היו מולין ומלין את בניהם."
ד"ה מחץ מותניים קמיו: "…דבר אחר, ראה שעתידין חשמונאי ובניו להלחם עם היונים והתפלל עליהם לפי שהיו מועטים י"ב בני חשמונאי ואלעזר כנגד כמה רבבות…"
אם נתבונן באותם ענינים שמזכיר משה, נראה שבכל אותם תפקידים ש"נופלים" על שבט לוי, וכן בכל אותם מאורעות הסטוריים שבהם הוא מתבלט, קימת בחינת אופיו – השיכות לעולם הרוחני הפנימי מן הצד הנותן:
א) כך אנו רואים שכוח זה הוא הגורם לכך שהוא זה שמקשר כלפי השכינה, (כפי שאומר משה: "תומך ואוריך לאיש חסידך.") בהיותו מהוה את הכוח המקשר בין העולם העליון לעולם המקבל.
ב) הם אלו שמורים משפט ותורה לישראל, כשהמדובר פה הוא, על הורדת העולם הרוחני מהצד הנותן למציאות המקבלת דרך למוד התורה והוראת המשפט. (בניגוד לשמעון שמבצע את הישום של התורה במישור הרוחני בצד המקבל, ע"י כתיבת הסת"ם ולמוד התינוקות.)
ג) מתוך אותו אופי הם גם אלו שאחראים להקרבת הקורבנות ועבודת המקדש, כשמשה
מזכיר בצורה מודגשת את עניין העולה, ("וכליל על מזבחך.") והקטורת ("ישימו קטורה באפך.") כל עניין הקרבת הקרבנות לה' מבטא למעשה את היות המציאות הגשמית החומרית יונקת את כוחה, מן הכוח הרוחני העליון, המהוה את מקור החיות שלה. (כפי שמבוטא בשמו של לוי: "עתה ילוה אישי אלי.")
בעבודת המקדש, עניין העולה הוא ביטוי קיצוני לפן הזה של שלטון העולם העליון במציאות הארצית, בכך שכל הקורבן כולו עולה לה', בלא שום חלק לכוהנים או לבעלים. כמו כן, הקטורת שלפני ולפנים (כפי שמבאר הספרי במקום.) גם היא מבטאת את התליות שלנו בעולם העליון ובמציאות הרוחנית שמגיעה לנו מן הצד הנותן, שהרי קטורת זאת נועדה כולה לה' כשזר הרוקח אותה או המריח בה, חייב מיתה.
גם בארועים ההסטוריים שמזכיר משה, בא לידי ביטוי כוחו של לוי ויחודו.
חטא העגל:
בחטא העגל כפי שכבר הסברנו, דווקא שבט לוי לא חטא, כיון שכשלון ישראל בחטא זה היה מצד רצונם במקשר מגושם יותר בין בעולם העליון לעולם המקבל. על כן לוי ששיכותו למציאות היא מצד הצד הנותן, לא היה לו שיכות בכשלון הזה, והוא אף הופך מאותו חטא והלאה, הלהיות המקשר ה"רשמי" בין העולמות במקום הבכורים.
המילה במדבר:
מתוך הכרת יחודו הרוחני של לוי שמעל המציאות המקבלת, ניתן גם להבין מדוע רק הוא המשיך למול את בניו במדבר. נראה שברור הוא שכל שאר ישראל שלא נימולו, לא עברו על ציווי ה', שהרי אם כך היה משה היה מבצע את המילה לכל העם. אלא נראה שכיון שישראל עברו להשגחה המדברית, השגחה שמנותקת כמעט כליל מן המציאות הטבעית, (דבר שהתבטא גם במן ובענני הכבוד וכ"ו) לא היה צורך בטיפול במציאות הטבעית, וב"תיקונה" ע"מ שתהיה מתאימה לחלות הרוחנית. (שזהו למעשה ענינה של המילה.) אם כן עצם העובדה שבני לוי כן מלו את עצמם מראה שמציאותם הגופנית הייתה צריכה להיות מוכנה וזכה במיוחד, כך שאפילו במציאות המדברית הם ראו צורך למול. עשיה זאת שלהם מתאימה לאופים המיוחד ככוח מקשר בין העולם העליון לעולם המקבל, וכנושאי המציאות הרוחנית הפנימית מן הצד הנותן, המחייבים ממילא מעמד ארצי שמימי יותר משאר השבטים.
מאמר הבא- לוי במי מריבה והחשמונאים