בבן השני שמעון, אנו רואים שלאה משנה סגנון ואומרת: "כי שמע יהוה כי שנואה אנכי ויתן לי גם את זה." לכאורה יש פה ביטוי לנסיגה בקשר של לאה עם יעקב, שהרי בבן הקודם היא דברה על אהבה בינה ובין יעקב, כשבשמעון היא כלל לא מדברת על כך, אלא מזכירה את שנאת יעקב כלפיה, מה שכלל לא הזכירה אצל ראובן?
אלא על פי דרכינו שאומרת שבחינת הבן באה להראות את התאמת מציאות לאה אצל יעקב, ניתן להבין שדווקא בשמעון, לאה "מתקדמת" ואומרת שהקשר שלה עם יעקב, הוא לא רק מצד זה שהבחינה מהתאימה ליעקב בצורה מרכזית, (בחינת רחל) קימת גם אצלה, אלא אפילו אותה בחינה ששנואה על יעקב, הבחינה שמהוה ניגוד גמור לאופי המאפין את יעקב, צד האופי הפנימי שהולך אך ורק על פי ראית העולם הפנימי, גם לבחינה הזאת קימת התאמה אצל יעקב, כשההוכחה לכך היא, הבן המשותף שיוצא מבין שניהם.
ממילא "גילוי" זה שיוצא לפועל בהולדת שמעון, צריך לגרום עוד יותר להידוק הקשר בין לאה ליעקב.
לוי:
בבן השלישי לוי, אומרת לאה: "עתה הפעם ילוה אישי אלי."
בבן זה לאה מרחיקה לכת עוד יותר ואומרת שהבחינה שמהוה המאפין העקרי של יעקב, בחינת גילוי האלוקות במישור הטבעי החיצוני, ישנו צד שבחינה זאת, היא טפלה ו"מתלוה" לבחינת לאה, בחינת המציאות הפנימית. גילוי בחינה זאת לפועל, יוצא ע"י לוי.
כלומר, לאה אומרת שלא רק שבמציאותי ישנה בחינה נסתרת של רחל, ולא רק שהבחינה הקימת אצלי באופן מרכזי, (הבחינה השנואה על יעקב). קימת גם היא ביעקב, אלא ישנו אף צד במציאותי שבו הבחינה שמאפינת את יעקב מתלוה וטפלה לבחינה שלי, למישור הפנימיות שבמציאות. (אנו נצטרך לבאר עניין זה יותר בהמשך, כשנדבר על אופיו של לוי).
יוצא אם כן שבהולדת לוי, לאה למעשה "סוגרת" את התאמת המציאות שלה ליעקב מכל הצדדים: שבה יש גם צד של יעקב, וגם שאצל יעקב יש את הצד היחודי לה, וגם שאצל יעקב ישנו צד שמתלוה אליה.
את ה"סגירה" הזאת של לאה מבטא רש"י בד"ה הפעם ילוה אישי אלי: "לפי שהאמהות נביאות היו… אמרה מעתה אין לו פיתחון פה עלי, שהרי נטלתי כל חלקי בבנים."
ונראה שהכונה היא לא רק מהצד המספרי שהיא ילדה כבר שלושה בנים, אלא הכונה היא גם מצד צדדי ההוצאה לפועל של תכונתה, שבהולדת שלושת הבנים הללו, היא למעשה מיצתה את כל הצדדים המאפינים את כוחה, כשאותם בנים מהוים את ההוצאה לפועל של הצדדים האלו.
סיוע נוסף להבנתנו את עניין כוחו של לוי, ניתן לראות גם כן ברש"י שמביא את המדרש על מתנות הכהונה שקיבל, בד"ה קרא שמו לוי: "בכולם כתיב ותקרא (שהיא קראה). וזה כתיב בו קרא, ויש מדרש אגדה ששלח הקב"ה גבריאל והביאו לפניו וקרא לו שם זה ונתן לו כ"ד מתנות כהונה, ועל שם שליוהו במתנות, קראו לוי."
ולכאורה כלל לא מובן מה הקשר בין דברי לאה, "הפעם ילוה אישי אלי", לבין הלִווּי במתנות כהונה שלוי מקבל? (שהרי אם אין קשר בין סיבת השמות, לא יתכן להבין ששני הכיוונים האלו קימים באותו שם עצמו) אלא אם נתבונן במשמעות מתנות הכהונה נראה, שהמתנות האלו למעשה מבטאות את הטפלות שיש לבחינת המציאות הגשמית החיצונית כלפי המציאות הרוחנית העליונה, כשהמציאות הפנימית הרוחנית מהוה את המחולל ונותן הכוח למציאות הגשמית החיצונית. על כן כשאנו רוצים לבא ולהנות מן העולם החומרי הגשמי, אנו צריכים להפריש חלקים לה' (בצורת תרומות ומעשרות), וכן גם ראשית התוצרת הגשמית מגיעה לה' (ביכורים), וכן בקרבנות החלקים הטובים (החלב והעליה), הולכים לה', כשכל עוד האדם לא עושה את ההפרשה הזאת, הקדושה חלה על כל המציאות כולה ואסור לאדם להנות ממנה. (כך אנו רואים באפן בולט לגבי הפירות והירקות שהם טבל לפני שמעשרים אותם).
צִווּיִים אלו באים להדגיש שמקור כל המציאות כולה באה מכוח העולם הרוחני העליון, ועל כן, יש חיוב לאדם לבטא את אותה שיכות כלפי העולם העליון ע"מ ש"יוּתר" לו להנות מאותו עולם.
אם כן יוצא, שאת אותה משמעות שאומרת לאה מצד הקשר בינה ובין יעקב, אומר המדרש מצד מתנות הכהונה שמתלוות ללוי.
שמעון ולוי:
כדי להבין את משמעותם ואופים המיוחד של שבטים אלו ומקומם במערכת השבטית בעם ישראל, נתבונן אליהם באותם מקומות שהם מתבלטים: א) מעשה דינה. ב) מכירת יוסף. ג) מעשה העגל. ד) מעשה זמרי. ה) בעניין קורח. ו) בברכת יעקב. ז) בברכת משה. (הערה: יש להבין, שישנו הבדל מהותי בין האופי של ברכת יעקב וברכת משה בכך שיעקב מבטא את צד המציאות הטבעית הארצית בברכותיו וּבהתיַחסוּיותַיו לבניו, ואילו משה מבטא את צד המציאות האחדותית העליונה בברכותיו. מתוך כך נובעים ההבדלים בין שניהם בהתיחסויותיהם לבנים, כשהשוני הבולט ביותר ביניהם מופיע ביחס ללוי, שבברכת יעקב הוא יוצא "נזוף" יחד עם שמעון, ובברכת משה הוא יוצא לשבח. על הבדלים אלו, אנו נעמוד בצורה מפורטת יותר בהמשך).
מתוך אותם מפגשים, אנו נראה שאמנם מצד אחד ההתיחסות אל שמעון ולוי באה הרבה פעמים כיחידה אחת, עובדה שנותנת מקום לחשוב ששניהם מופיעים בחינות אופי דומות, אולם מעשה העגל ומעשה זמרי שבהם לוי ושמעון היו משני צידי המתרס, מלמדים, אותנו שישנו הבדל עקרוני בין שניהם ועליו נצטרך לעמוד.
שוני זה ביניהם בולט ביותר גם בברכת משה, אולם אנו נזהה אותו אפילו בברכת יעקב.