מאמר הקודם- מעשה דינה
הפעם הנוספת שבו "ניפגשים" שמעון ולוי בפעולה משותפת, קוראת בעניין מכירת יוסף.
בראשית מ"ב כ"ד: "…וישב אליהם וידבר אליהם ויקח מאיתם את שמעון ויאסור אותו לעיניהם." רש"י ד"ה את שמעון: "הוא השליכו לבור. (ב"ר פ"ד ט"ז) הוא שאמר ללוי הנה בעל החלומות הלזה בא. דבר אחר, נתכון יוסף להפרידו מלוי, שמא יתיעצו שניהם להרוג אותו." (תנחומא ויגש ד')
אם כן אנו רואים ששמעון ולוי היו המתנגדים הראשיים ליוסף. כפי שכבר הסברנו, יוסף כבנה של רחל, מהוה את הכוח המותאם למציאות הטבעת החומרית החיצונית, בניגוד לבני לאה שמהוים את הכוח המותאם למציאות הפנימית הרוחנית. (כך ראינו את ההבדל ביניהם בצורה בולטת בדיבתם רעה שהביא יוסף על אחיו בפרק ל"ז ב', ובפרוט שמביא "שפתי חכמים" במקום), על כן מובן ששמעון ולוי שמהוים את הקיצוניות מצד היותם קשורים לעולם הרוחני, יהיו גם קיצוניים בהתנגדותם ליוסף, כשגם פה ישנו מקום לכל אחד על פי אופיו להתנגד ליוסף.
שמעון בהיותו מהוה במציאות את הגילוי של הצד הרוחני העליון בפני עצמו, (כי שמע יהוה כי שנואה אנכי") מתאים הוא שיתנגד בכלל לעצם קיום מציאות יוסף כאחד משבטי ישראל, כיון שבעצם קיומו, הוא נותן מקום למציאות החיצונית הגשמית, להיות גם היא רובד שבו ישנו הגילוי האלוקי. לא רק זאת אלא שאהבת יעקב המיוחדת ליוסף, גם מבליטה את הבנתו של יעקב שפן זה של גילוי האלוקות, הוא המרכזי שבמציאות החיים. על כן מבחינת ההתבוננות של שמעון, מהוה יוסף סכנה לדרך גילוי האלוקות שאותו הוא ראה כנכון לישראל.
גם כשאנו מתבוננים על לוי ויחודו, אנו מוצאים שהיה לו מקום רב לשנאת יוסף וזאת כיון שיוסף בחלומותיו ובראית עצמו כמלך על שאר האחים, ביטא למעשה את הכרתו שצד ההופעה במציאות הגשמית החיצונית, יש לה את השלטון וההובלה על פני שאר הצדדים האחרים שבהופעת ה' בעולם. אם כן לוי, שביטא את אותו פן שבו הצד הרוחני הפנימי מהוה מקור למציאות הטבעית חיצונית, והנותן את כוחה לאותה מציאות, (כפי שמתבטא במתנות הכהונה שאליהם כבר דברנו). היותה המשמעות השלטונית של יוסף, ניגוד גמור למציאות שאותה הוא חי, ועל כן גם הוא היה ראש המתנגדים ליוסף.
יש להדגיש שהבולט מבין שניהם בהתנגדותו, הוא דווקא שמעון, (שהוא זה שזורק את יוסף לבור, ואותו אוסר יוסף במצרים). וזאת כֵּיוַן שאצל שמעון ישנו ניתוק גמור באופיו, מן המציאות החומרית הארצית, בהיותו מבטא באופן "נקי" את צד לאה, אותו צד ש"שַׂאנוּי" על יעקב. לעומת זאת אצל לוי, דווקא יחס השליטה, שיש לו כלפי המציאות הטבעית הארצית, (כפי שבארנו במקור שמו: "עתה ילוה אישי אלי") מבטא בכל אופן משמעות של קשר כלפי אותה מציאות, ועל כן גם ההתנגדות ליוסף היא יותר חלשה אצלו.
הערה: לעומת שמעון ולוי, ראובן ויהודה למרות היותם בני לאה, אין יוסף מהוה אצלם ניגוד גמור לאופְיַם. ראובן כיון שיש לו במציאותו את בחינת רחל, (שהיא הגורמת לו לִרְצות להציל את יוסף מן הבור). ויהודה כיוַן שאצלו מתגלת אותה בחינת ההודעה במציאות הארצית החיצונית, כפי הבחינה המתגלת אצל לאה אמו בהולדתו, המצליחה להופיע ברובד המציאות החיצונית, את עומק העולם הפנימי הרוחני, (כפי שכבר הסברנו). אותה בחינה של הודעה, (שהיא למעשה ההכרה בחשיבותה העצמית של רובד המציאות הארצית), היא זאת שתתגלה מאוחר יותר ביהודה עצמו במכירת יוסף ("מה בצע כי נהרוג את אחינו…") וכן במעשה תמר, כפי שנסביר זאת בהמשך.
אם כן עד עתה "פגשנו" בהופעת בחינותיהם של שמעון ולוי, באופן שההבדלים ביניהם אינם בולטים. המקום הנוסף בו נתבונן הוא בברכת יעקב, שם "סוגר" יעקב את ה"חשבון" עם שניהם, על הקיצוניות שבה הם ביטאו את כוחם. שם גם בולט יותר ההבדל שבאופים.