פתיחה
את מושג החלום בדרך התפיסה האנושית לא נמצא מעבר לטווח שבין ההזיה והדמיון הבלתי מושגים, הניזונים משלל החוויות אותם חווה האדם בערנותנו. במרחב החיים האנושי, תופס החלום את השוליים הפסיכולוגיים שבחיי האדם, ביכולתו במקרה הטוב לשפוך אור על מהוויו, מצוקותיו וצרכיו, שנדחקו בערנותו ועולים מעל פני השטח עתה, במצב החלקי של חוסר הכרה.
 

לראות באדם החולם, את הדמות הריאלית המובילה והקובעת את מהלכי המציאות, לא נחלום לראות גם בחלומותינו הוורודים ביותר

 

אולם לא כך הדבר ביחס לממד המציאות התורתי. בהקשר לממד הזה של המציאות, אנו נראה שהחלום מהווה את הגורם המקשר בין הוויית החיים התורתית לבין זו האנושית. משום כך חולם החלום יהווה את הגורם הדומיננטי בהובלת החיים התורתיים, ובו יהיו תלויים הן אלו שהוויית חייהם מתייחסת ברובה כלפי ממד החיים התורתי הערטילאי, והן אלו שהוויית חייהם מתייחסת ברובה כלפי ממד החיים האנושי.

בחינת הריאליות העצומה הקיימת בחלום, בהקשר לעולם החיים התורתי רק תחשוף לנו באופן נוסף את ההפרש העצום הקיים בין רמת החיים האנושית לבין זו התורתית, ותגלה לנו שלצערנו, ממד החיים התורתי אינו קיים עדין כמציאות ריאלית וממשית אף אצלנו מקיימי המצוות, אלא כמערכת דינים חיצונית להוויית חיינו. מערכת שאין בכוחה אלא  לשמר את מגמת החיים התורתיים כאש סגולית.

 

הכוח לחלום – כוח השלטון התורתי
פתיחת פרשת מקץ, מפגישה אותנו עם כל עוצמתו של יוסף בפתירת חלומות. אם נוטים היינו לראות בפיתרון החלום חיזוי עתידות, באה הגמרא ומדייקת לנו על בסיס הכתוב, שפותר החלומות, יוצר את המציאות כפי רצונו.
כך רומז שר המשקים בדבריו אל פרעה:

 

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָנוּ כֵּן הָיָה אֹתִי הֵשִׁיב עַל כַּנִּי וְאֹתוֹ תָלָה" (בראשית מא, יג).

 

על בסיס דבריו של  שר המשקים, קובעת הגמרא" "כל החלומות הולכים אחר הפה":

 

"אמר רבי ביזנא בר זבדא אמר רבי עקיבא אמר רבי פנדא אמר רב נחום אמר רבי בירים משום זקן אחד, ומנו – רבי בנאה: עשרים וארבעה פותרי חלומות היו בירושלים, ופעם אחת חלמתי חלום והלכתי אצל כולם, ומה שפתר לי זה לא פתר לי זה – וכולם נתקיימו בי, לקיים מה שנאמר: כל החלומות הולכים אחר הפה. אטו כל החלומות הולכים אחר הפה קרא הוא? – אין, וכדרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר: מנין שכל החלומות הולכין אחר הפה – שנאמר +בראשית מ"א+ ויהי כאשר פתר לנו כן היה" (ברכות נה, ע"ב).

 

מכאן ברור הדבר, שיוסף על-פי רצונו, הוא זה שהורג את שר האופים ומחייה את שר המשקים[1], שאותו הוא מיעד למימוש תוכניתו[2].

 

את כוחו של יוסף לפרוץ קדימה על-פי רצונו, במקום שבו נפתח פתח להופעת כוחו, מזהה שר המשקים, ואת פריצתו הוא מנסה למנוע בכל כוחו, אך לשווא:

 

"וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים וַנְּסַפֶּר לוֹ וַיִּפְתָּר לָנוּ אֶת חֲלֹמֹתֵינוּ".
רש"י: "נער – שוטה ואין ראוי לגדולה.
עברי – אפילו לשוננו אינו מכיר.
עבד – וכתוב בנמוסי מצרים שאין עבד מולך ולא לובש בגדי שרים" (בראשית מא, יב).

 

מדוע יש לשר המשקים להזכיר שאין עבד מולך, וכי מאיפה היה לו לחשוב על אפשרות המלכת יוסף? התשובה לכך ברורה. את כוחו של יוסף כיוצר ולא רק כמגלה את פתרון החלום, מזהה שר המשקים. מתוך כך ברור לו שנתינת דריסת רגל לכוחו, תוביל ישירות להשתלטותו על השלטון.

 

ניסיונו של שר המשקים נכשל כשלון חרוץ. ברגע שניתנה דריסת רגל ליוסף הוא פועל בלא לפקפק:

 

"וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית מא, לג).

 

ברור הוא שאין הוא מכוון אלא לבחירת עצמו. כפי שאכן קורה:

"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ. אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ" (בראשית מא, לח-מ').

 

אנו אם כן נפגשים עם כוח חיים עוצמתי ביותר המוביל מהלכים בעזרת ממד מציאות הנקרא "חלום". עלינו אם כן לבחון:
מהו ממד חיים זה?
במה כוחו של חולם החלום?
מה משמעות כוחו לפתור?
מה מיקומו של בעל החלומות במערך הכוחות שבעם ישראל?
אלו תכונות נצרכות לו?
במאמר זה ננסה לענות על חלק מהשאלות האלו.

 

החלום התורתי – עוצמה של ממשות
את המפגש הראשון עם החלום וחולם החלומות, יוצר הכתוב בפרשת חלומות יוסף לאחיו. בפרשה זו אנו מזהים דרך תגובה בלתי רגילה של האחים ושל יעקב, שאינה תואמת את רמת ההתייחסות האנושית לחלומות.
למרות ציפייתנו שעל חלומותיו של יוסף יגיבו האחים בזלזול, משווה הכתוב את שנאתם אותו על חלומותיו, לשנאתם אותו על אהבתו של יעקב אותו יותר משאר כל אחיו:

 

"וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ" (בראשית לז, ד' -ה').

 

מהמשך פרוט תוכן החלומות של יוסף, אנו למדים ששנאתם הראשונית ליוסף על חלומותיו, היא על עצם חלימת החלום, אף בלא להגיע לידי סיפור תוכנו:

 

"וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי. וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו" (פסוקים ו'-ח').

 

לו מדובר היה על אותו החלום בו דיבר פסוק ה', צריך היה הכתוב להכניס בתוך פסוק ה' את תוכן החלום ושנאת האחים, ולא לספר מחדש  בפסוק ו' "ויאמר אליהם שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי" ולהזכיר פעם נוספת בפסוק ח' "…ויוסיפו עוד שנא אותו על חלומתיו ועל דבריו". מן הפירוט הכפול אנו למדים על שנאה כפולה, המתייחסת הן לעצם חלימת החלום, והן לתוכנו. בשלב הראשון שונאים האחים את יוסף על עצם כוחו לחלום. בשלב השני שונאים אותו האחים גם על תוכן החלום.

 

בשלב זה, אנו פוגשים בהתגברות כוחו של יוסף  עד כדי תרגום החלום למשמעות של שלטון יוסף על האחים, על ידי האחים עצמם בעל כורחם. אמירתם של האחים – "המלך תמלך עלינו אם משול תמשל בנו", מלמדת על כוחו של יוסף אף לנתב את האחים בעל כורחם, לממש את שלטונו בהם במו פיהם. את המגמה הזו אנו מוצאים אף ביחס שבין יוסף ליעקב:

 

"וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה".

 

גם פה ברור שיעקב הפותר את חלומו של יוסף, מקדם אותו צעד נוסף לקראת מימושו בדרך אותה פתר. בכך מחזק יעקב את שלטון כוחו של יוסף לא רק על שאר האחים אלא אף על עצמו.

 

ביאור רש"י במקום, מחזק את המגמה השלטונית הטמונה במהלך סיפור יוסף את חלומותיו למשפחתו:

 

"ויספר אל אביו ואל אחיו – לאחר שספר אותו לאחיו חזר וספרו לאביו בפניהם".

 

הסיבה היחידה שיש ליוסף לספר שוב את חלומו לאביו דווקא בפני אחיו, היא חיזוק ממשות החלום בעזרת כוחו של אביו.

 

רש"י משתף את יעקב באופן רצוני במהלך זה, בבארו את גערת יעקב ואת תמיהתו, כנועדו למנוע את קנאת האחים, ולא משום ביטול החלום.

 

"וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו"
רש"י: "ויגער בו" – לפי שהיה מטיל שנאה עליו.
"הבוא נבוא" – והלא אמך כבר מתה ויעקב נתכוון להוציא הדבר מלב בניו שלא יקנאוהו, לכך אמר לו הבוא נבוא וגו', כשם שאי אפשר באמך כך השאר הוא בטל.

 

את "שמירתו" של יעקב את דבריו של יוסף, מבאר רש"י בלשון ציפייה המקבילה לציפייה למימוש דברי נבואה:

 

"וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר"
"שמר את הדבר" – היה ממתין ומצפה מתי יבא, וכן (ישעיה כו ב) שומר אמונים וכן (איוב יד טז) לא תשמור על חטאתי, לא תמתין" (בראשית ל"ז, ד'-יא)

 

כך מובא לשון ה"שמירה" בישעיהו:

 

"פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים"
רש"י: "שומר" – ששמר וצפה בגלותו ימים רבים לאמונתו של הקב"ה שיקיים הבטחתו שהבטיח ע"פ נביאיו לגאלם.
"שומר – ממתין וכן (בראשית לז) ואביו שמר את הדבר וכן (דברים ז') ושמר ה' אלהיך לך" (ישעיהו כו, ב').

 

אילוץ יוסף את האחים לשמוע את חלומותיו, הן בפני עצמם והן בפני אביהם, דרך תגובתם של יעקב והאחים לחלומות אלו, כעסם וקנאתם של האחים על אותם החלומות, מלמדים אם כן לא רק על הריאליות של חלומותיו של יוסף, אלא על שלטון עולם החלומות הזה, על עולמם של שאר האחים, הנשארים חסרי אונים מולו. את השלטון הזה מבטא הכתוב ברעיית יוסף את אחיו בצאן:

 

"אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן" (בראשית לז, ב').

 

לשון הכתוב מייחסת את מעשה הרעייה כלפי האחים עצמם, ורק לאחר מכן מוסיפה "בצאן". אם רוצים היינו להתעלם מלשון זו, ולייחס רעייה זו אך ורק כלפי הצאן ולא כלפי האחים, מגיע רש"י בפרשת הבכורה ומאלץ אותנו לייחס רעייה זו כלפי האחים:

 

"וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם"
רש"י: "לרעות את צאן – נקוד על את שלא הלכו אלא לרעות את עצמן"(בראשית לז,יב).

 

מדברי רש"י מוכרחים אנו לומר, שמעשה הרעייה מתייחס לא רק לצאן אלא אף לאחים עצמם. באופן זה יש אם  כן לבאר אף את "רעייתו של יוסף את אחיו בצאן", כרעיית האחים עצמם. רק בהליכתם של בני יעקב לשכם לרעות את צאן אביהם, הם מתנתקים אם כן מרעיית יוסף אותם, ועוברים לרעות הם את עצמם. אולם, קריאתו של הכתוב "נראה מה יהיו חלומותיו", מלמדת אותנו, שמעשה ניתוק זה לא יצליח בסופו:

 

"וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו".
רש"י: ונראה מה יהיו חלומותיו – אמר ר' יצחק מקרא זה אומר דרשני, רוח הקודש אומרת כן. הם אומרים נהרגהו, והכתוב מסיים ונראה מה יהיו חלומותיו, נראה דבר מי יקום או שלכם או שלי". (בראשית לז, כ).

 

אם נרצה למקם את כוח החלום המובל ע"י יוסף, נוכל לומר שמיקומו ביחס לכוח החלום בחיים האנושיים הוא כמעט בלתי נתפס. מהתבוננות על המהלכים עד עתה יוצא שהחלום הינו הופעת תמונת מציאות אלוהית שאינה מתאפשרת לכל אחד[3] הניתנת לעיצוב פותר החלומות באופן הרצוני ביותר שניתן להעלות על הדעת, כשרמת הריאליות של החלום ופתרונו עולים על כל מעשה ממשי שנעשה כנגדם[4]. אנו צריכים אם כן לבחון, מהם תכונותיו של חולם החלום התורתי, ומדוע שלטונו הן בעולם התורתי (באחים) והן בעולם המציאות האנושי (המצרי), הוא כה חזק.

 

תכונת החיים הגלויה החזותית, של חולם החלום התורתי
את תכונותיו של חולם החלומות, מגלה לנו הכתוב בתחילת פרשת וישב.
התיאור הפותח את פרשת החלומות של יוסף הוא תיאור נערותו, וכתונת הפסים המתלווה אליה:

 

"יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו. וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים". (בראשית לז, ב'-ג').

 

הצמדת הכתוב את תיאור נערותו של יוסף וכתונת הפסים שניתנה לו, בצמוד לפרשת החלומות, מלמדת בהכרח על הזיקה שביניהם.

את הזיקה הזו מחזקת העובדה ששנאת האחים מובאת במקביל הן על אהבת יעקב העודפת ליוסף (המתממשת בנתינתו לו את כתונת הפסים), והן על חלומותיו של יוסף:

 

"וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ". (פסוקים ד'-ה'):

 

על תכונת נערותו של יוסף מתעכב רש"י במקום:

 

"והוא נער – שהיה עושה מעשה נערות, מתקן בשערו ממשמש בעיניו, כדי שיהיה נראה יפה" (רש"י בראשית לז, ב').

 

בתכונה זו של יוסף אנו פוגשים גם בהיותו בבית פוטיפר:

 

"וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה"
רש"י: "ויהי יוסף יפה תואר – כיון שראה עצמו מושל, התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו" (בראשית לט, ו').

 

אם חושבים היינו להתייחס לתכונה זו שביוסף ולמעשיו כמציאות שלילית שאינה מאפיינת את תכונתו האלוהית, מגיעה ברכתו של יעקב ומבארת שלא כך הדבר:

 

"בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר
רש"י: "בן פרת – בן חן, והוא לשון ארמי
בן פרת עלי עין – חנו נטוי על העין הרואה אותו:
בנות צעדה עלי שור – בנות מצרים היו צועדות על החומה להסתכל ביופיו." (בראשית מט, כב).

 

ברור, שכשמדובר בברכת יעקב לבניו, לא נתוניו האנושיים של יוסף יעסיקו אותו, ולא בהם הוא יראה לברך לדורות את עם ישראל. התייחסותו לתצורתו ויופיו של יוסף, מלמדים על התנקזות כוחו האלוהי דרך ממד חיים זה. הופעת  כוחו האלוהי של יוסף בממד החזותי שבו, היא המגדירה את יופיו כ"חן".

 

חזותו האלוהית של יוסף, היא המגנה עליו מפני  חולשת העין הרע, הקיימת בחזותיות האנושית:

 

"ועוד דרשוהו לעניין שלא תשלוט בזרעו עין רעה, ואף כשברך מנשה ואפרים ברכם כדגים שאין עין רעה שולטת בהם" (המשך רש"י).

 

חיבור הכתוב בין נערותו של יוסף ובין הוצאתו דיבה על אחיו, מלמדת שתכונת החיים האלוהית המופיעה ביוסף בממד הגלוי והמוחצן של מציאותו, היא העומדת במרכז פרשיית הוצאת הדיבה של יוסף על אחיו:

 

"וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם". (בראשית לז, ב')

 

כיוון שהוצאתו של יוסף דיבה על אחיו, צריכה להתבאר הן מצד יוסף מוציא הדיבה והן מצד האחים עושי המעשים, ברור שבפרשייה זו טמונים הבדלי כוחות החיים שבין יוסף ובין אחיו.
על הוצאת הדיבה מפרט רש"י:

 

"את דבתם רעה – כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות" (רש"י בראשית לז, ב).

 

אנו רואים, שאת אפיון האחים העומדים כנגד יוסף מנקז רש"י כלפי בני לאה.
ה"שפתי חכמים", מבאר את מקור ה"דיבה", במחלוקת שבין יוסף והאחים:

 

"וקשה דהאיך יתכן לומר שבני יעקב יהיו חשודין על זאת? ואי ח"ו אמת הוא, למה נענש יוסף על זה? וי"ל דודאי לא היו חשודין על זה, אלא שיוסף היה טועה בדבר, לכך נענש שהיה לו לעין בדבר על מה שחשדן. על אבר מן החי. שהיה רואה אותן שאכלו מבהמה שנשחטה ועדין מפרכסת דמותר לאכילה, דכיון שנשחטה שחיטה מתירה. והוא סבר שכל זמן שמפרכסת עדין הוי אבר מן החי. או שהיה רואה שאוכלין בן פקועה שמותר בשחיטת אימו, ואפילו שהוא שור גדול, ואינו צריך שחיטה מן הדין אלא מפני מרעית עין, והוא היה סבור שאבר מן החי הוא כיון דצריך שחיטה משום מראית עין. ועל מה שזלזלו בבני השפחות הכי פרושו, מפני שהיו קוראין לבני בלהה וזלפה בני השפחות וכוונתם היה שהיו משועבדים לרחל ולאה וזה אמת הוא, שהיו בני השפחות, שהרי גם הפסוק קראם כן. אבל הוא היה סבור מדקרו להו בני השפחות, כוונתם שנולדו קודם שנשתחררו, א"כ בניהם של שפחות היינו עבדים כנעניים. ומה שהיה חושדם על העריות הכי פרושו דקי"ל (קדושין ע' ע"א) אין משתמשין באישה, ור"ל שאדם אחר אסור להשתמש באשת איש. ויוסף היה רואה שהיו משתמשים בעסקי משא ומתן עמהן. לכך חשדן על העריות. אבל טעות היה בידו דהא אמרינן אין משתמשין באישה היינו דווקא דברים של חיבה כגון רחיצת פניו ידיו ורגליו והצעת המיטה. אבל שאר דברים שאינם של חיבה או לישא וליתן עמהם מותר".

 

אם נבחן את המכנה המשותף שבבסיס מחלוקת האחים ויוסף נוכל לומר, שישנה ליוסף דרישה לתת לאופן ההופעה החזותי הגלוי שבמציאות ממשות קובעת ומכריעה ברמה ההלכתית. בממד מציאות זה, ה"מפרכסת" אע"פ שנשחטה, תזוזתה נותנת לה גדר של חי ברמת התפיסה החזותית. על כן הדין ההלכתי מחויב לרמת תפיסה זו, וחובתו לאסור אכילת הבהמה מדין אבר מן החי. כך גם בן פקועה, אף שמבחינה פנימית שחיטת אמו פוטרתו, הרי מצד התפיסה החזותית החיצונית של המציאות הוא לא נשחט. על כן הוא מחויב שחיטה ע"מ לקיים את השחיטה גם ברובד המציאות הגלוי. אופן פעולה זה נקרא ברמה ההלכתית "מראית עין", שאף שמצד התפיסה הפנימית של התורה, הינו שוליים של ההלכה, הרי מצד המציאות, הוא גורם חשוב ביותר מתוך היות מישור החיים הגלוי הדומיננטי בחיינו. גם את מחלוקת האחים ויוסף ביחס לקריאת בני השפחות "עבדים" ומשימושם באשת איש יש לבחון באותו האופן. אם אצל בני לאה ההתבוננות על המציאות מצד המגמות האלוהיות הפנימיות, מגדירה את שיעבודן של בלהה וזלפה לאמהות כ"עבדות", הרי ברמת המציאות הגלויה, אין גדר "עבדות" מתאים להן וממילא לא לבניהן. באופן דומה אף ביחס לחשד על העריות. גם אם מצד רמת המציאות הפנימית, אין במשא ומתן עם אשה זרה קשר אישותי, הרי מצד התפיסה החזותית של המציאות עצם הקשר שנוצר בין האיש והאישה, יש בו את מראית העין האסורה.

 

יוצא אם כן, שהן תכונת ה"נערות" שביוסף והן הוצאתו דיבה על אחיו, מתבססים שניהם על קיימות כוח החיים שבו, בממד החזותי הגלוי שבמציאות.

 

אותה זיקה שזיהינו בכתובים בין נערות יוסף ובין חלומותיו, מופיעה בכתובים וברש"י גם בין פרשת הוצאת הדיבה ופרשיית החלומות:

" וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו"
רש"י: "ועל דבריו – על דבתם רעה שהיה מביא לאביהם" (בראשית לז, ח').

 

שיוך הכתוב את שנאת האחים הן לחלומותיו של יוסף והן להוצאת הדיבה, בלשון אחת – "על חלומותיו ועל דבריו". כמו כן, החיבור שמצאנו בין הבסיס התכונתי שבנערות יוסף לבסיס התכונתי המביא אותו להוצאת הדיבה, והקשר שיוצר הכתוב בין נערות יוסף וחלומותיו, מלמדים כולם שתכונת החיים שביוסף – תכונת נערותו, המביאה אותו להוצאת הדיבה על שאר האחים, היא גם הנותנת לו את היכולת להיות חולם ופותר חלומות. מיקום כוח החיים ה"נערי" האלוהי שביוסף בממד המציאות החזותי הגלוי והוצאת הדיבה שלו כלפי האחים מכוח ממד חיים זה, מלמדים אותנו שהכוח לחלום ולפתור את החלום האלוהי כפי הרצון הבחירי, קיים דווקא אצל אלו שקיימותם האלוהית מתרכזת בממד החיים הגלוי החזותי. היות ממד חיים זה המרכזי והדומיננטי ביותר במציאות האנושית, נותן דווקא לאלו שכוח  החיים האין סופי מתייחס למישור החיים הגלוי בו הגוף, היופי והחזותיות הם המופיעים את כוח החיים האין סופי, את היכולת הגדולה לממש עוצמות חיים אלו בממד המציאות האנושי. אמנם שייכותם לממד המימוש וההגשמה, מצמצמת את מרחב החיים האין סופי שמתגלה על ידם מרמת "נבואה" לרמת "חלום"[5], אולם היא מאפשרת את מימוש החלום האלוהי והגשמתו, אפשרות שהינה כרגיל קשה ביותר לבעלי המגמות האלוהיות, בהיותם שייכים באופן טבעי לממד השמימי שבמציאות, ורחוקים מן הממד האנושי ה"מצרני".

 


אם נתרגם מסקנות אלו ביחס לתכונות הנצרכות באנשי התורה ע"מ להגיע לעוצמה זו של חולמי החלומות נוכל לומר ש
תכונתו של חולם החלומות, יכולת קריאתו את החלום ומימושו אותו בפועל כפי רצונו, היא תכונת איש התורה הגמור, שתורתו היא בבחינת "חלום", כלומר תורה שהצליחה להגיע לידי תרגום המתייחס לרובד הגלוי החזותי של המציאות. מתוך כך מתממשת בו הוויית החיים האין סופית בכוח מימוש עצום, שכנגדו לא ניתן לעמוד[6] , ככוח רעייה שלטוני[7] ששאר אוחזי התורה וכוחות המציאות האנושית, תלויים בו בקיומם.



[1] מעשה שאכן יוצר את הבסיס לגאולת ישראל ממצרים, הנעזרת ביין המצרים (עיין ירושלמי פסחים פרק י' הלכה א' שם נלמדים ארבעה לשונות של גאולה מכוסות פרעה), אך נשמרת ממאפה החמץ.

[2] על פי הבנה זו המזהה בפתרון חלומותיהם של שר המשקים ושר האופים מעורבות אקטיבית של יוסף. ברור שפנייתו של יוסף לשר המשקים שיזכרהו, היא חלק בלתי נפרד מתוכניתו של יוסף להוביל את מהלך גאולתם של ישראל דרך יינם של מצרים. מהלך זה אמנם מביא להערכת שהייתו בכלא מצרים שנתיים נוספות (עיין סוף פרשת וישב על "לא זכר שר המשקים את יוסף" וכו'), אך מערב את כוח החיים המצרי בגאולתם של ישראל.

[3] כפי שהסקנו מקנאת האחים מעצם יכולתו של יוסף לחלום.

[4] כפי שעולה מרוח הקודש האומרת כנגד האחים "נראה מה יהיו חלומותיו", וכפי שעולה משר המשקים שאינו מצליח למנוע את כניסתו של יוסף למעגל  השלטוני.

[5] "חלום – אחד מששים לנבואה" (ברכות נז, ע"ב).

[6] כפי שראינו בפרשת חלום פרעה בעלייתו של יוסף לגדולה, למרות ניסיון שר המשקים למנוע את המהלך הבלתי נמנע.

[7] "רועה את אחיו בצאן".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.