מעטים הם המקרים בהם ראשי תיבות הופכים להיות גורם כה משמעותי בחייה של אומה שלמה. כך הן אותיות "אלול" שבשתילתן כראשי תיבות בכתובים יצרו חכמים את חודש אלול כחודש האינטנסיבי ביותר לתשובה. על המשמעות שבבניית "זמן" מכוח "ראשי תיבות", על מימושו בתקיעת השופר, באמירת "לדוד ה'" אצל בני אשכנז, וב"סליחות" אצל בני ספרד וההשלכה הנוצרת מכך על משמעות ראש השנה עצמו, אנו ננסה לעמוד במאמר זה.
קרבה ברמה של ראשי תיבות
על היות זמן אלול זמן של "עת רצון" אנו למדים בהלכה בשני אופנים:האופן הראשון, מעליית משה בזמן זה לקבל לוחות שניים. כך מביא ה"קיצור שולחן ערוך" בעניין:
"מראש חדש אלול עד אחר יום הכפורים המה ימי רצון. ואף כי בכל השנה הקדוש ברוך הוא מקבל תשובה מן השבים אליו בלב שלם, מכל מקום ימים אלו מובחרים יותר ומזומנים לתשובה להיותם ימי רחמים וימי רצון, כי בראש חדש אלול עלה משה אל הר סיני לקבל לוחות שניות ונשתהה שם ארבעים יום וירד בעשירי בתשרי שהיה אז גמר כפרה…" (קיצור שולחן ערוך סימן קכח סעיף א').
באופן דומה מביא גם ה"משנה ברורה":
"נוהגים לקום באשמורת – דסוף הלילה הקב"ה שט בעוה"ז והוא עת רצון ומה שנהגו מר"ח שאז עלה משה בהר סיני לקבל לוחות אחרונות…והוי עת רצון" (משנה ברורה סימן תקפא).
אולם כיוון שזמן זה אינו מוזכר בתורה באופן מיוחד ואפילו אינו מפורש בכתוב[1], הוסיפו הפוסקים אסמכתא נוספת מן הכתובים הקושרים את אלול להיות זמן המיוחד לתשובה:
כך מביא ה"קיצור שולחן ערוך" בהמשך דבריו:
"…הרב אדוננו רבי יצחק לוריא זכרונו לברכה כתב ואשר לא צדה והאלהים: "אנה" "לידו" "ושמתי" "לך" ראשי תיבות אלול, לומר כי חודש זה הוא עת רצון לקבל תשובה על החטאים שעשה בכל השנה. וגם רמז שגם על השגגות צריך לעשות תשובה בחודש הזה עוד אמרו דורשי רשומות ומל ה' אלהיך "את" "לבבך" "ואת" "לבב" זרעך ראשי תיבות אלול וכן "אני" "לדודי" "ודודי" "לי" ראשי תיבות אלול. וכן "איש" "לרעהו" "ומתנות" "לאביונים" ראשי תיבות אלול. רמז לשלשה דברים שהם תשובה, תפלה וצדקה שצריכין להזדרז בהם בחודש זה ומל ה' וגו' רומז לתשובה. אני לדודי וגו' רומז לתפלה שהיא רנת דודים, איש לרעהו ומתנות לאביונים רומז לצדקה".ומוסיף המשנה ברורה בסימן תקפ"א:"… וס"ת (של הפסוק "אני לדודי ודודי לי") עולה מ' כנגד ארבעים יום מר"ח אלול עד יוה"כ כי באלו ארבעים יום התשובה מקובלת להיות לבו קרוב אל דודו בתשובה ואז דודו קרוב לו לקבל תשובתו מאהבה".
התבוננות שטחית כבר מראה לנו שרמזי ראשי התיבות ביחס ל"אלול", רחוקים מלהוות פשט הכתובים. הפסוק "ואשר לא צדה" וכו', כלל אינו עוסק בעניין התשובה אלא בנושא ערי המקלט. ממילא היכולת להוציא מפסוקים אלו את ראשי התיבות "אלול" היא מקרית ביותר ואינה מהותית לפסוק. מצטרפת לכך העובדה שראשי התיבות היוצאים מפסוק זה אינם תואמים את סדר הכתוב והפיסוק, אלא מופיעים בו באמצע המשפט – מ"אנה לידו ושמתי לך", בלא קישור כלשהו לפניו ואחריו.
כך גם הלימוד מ"ומל ה' אלוהיך" וכו', אינו מתחיל מתחילת המשפט אלא נבנה מאמצעיתו ללא כל הגיון תוכני מ"את לבבך ואת לבב". אפילו הלימוד המפורסם ביותר "אני לדודי ודודי לי", נתלה על ראשי תיבות ולא על כל קשר תוכני המייחס אמירה זו לחודש אלול.צרוף בעייתיות זו שבהסתמכות על ראשי תיבות ע"מ לעגן את חודש אלול כחודש התשובה, לבעייתיות שבהסתמכות על זמן עלייתו של משה לקבלת לוחות שניים, כגורמים לכל מנהגי חודש זה, מחייבים להבין ש"מקורות" אלו המובאים בהלכה יותר משהם מהווים מקור לקביעת מנהגי החודש, הם נועדו להגדיר את רמת הקשר המופיע בזמן זה, שהוא זמן המקדים לראש השנה. על פי דברנו, חכמים לא למדו את עניינו של חודש אלול מכוח ראשי תיבות שאינם תואמים את תכני הפסוקים, אלא ייצרו את תכניו של חודש אלול מכוח תכני הפסוקים שבחרו, באופן שהחיבור לתכנים אלו כלל אינו בדרך תוכנית, אלא דרך "ראשי התיבות" של מילות הפסוקים. בדרך זו בחרו חכמים להעלות את חודש אלול מרמת ניסתרותו כזמן בו עולה משה לקבלת לוחות שניים, לרמת המודעות הציבורית של עם ישראל להופכו לחודש התשובה.מכך יש לנו להסיק שאת רמת הקשר שבין המציאות להקב"ה בזמן אלול, יש לראות כדוגמת הקשר שבין ראשי התיבות לבין תכני הפסוקים בהם הם ניצבים.
ריחוק ראשי התיבות מרמת ההבעה התוכנית ההכרתית, וקישורם בעיקר לרמת האותיות מעלה בפנינו שאלה נוקבת ביותר. אם רמת הבעת החיבור והזיקה המיוחדים שבין הקב"ה וישראל בחודש אלול כפי שאנו מכירים אותה היום[2] היא כולה מכוח הכתוב, ברמת הבעה של ראשי תיבות בלבד, איזו עוצמה של חיבור וקשר ואיזה אופן של חיבור יופיעו בראש השנה שה"זיכרון" שבו וה"תרועה" שבו מופיעים בכתוב באופן מפורש –
"…זכרון תרועה מקרא קדש[3]"
וכן –
"יום תרועה יהיה לכם"[4]
ע"מ לבחון את התהליך המתרקם מראש חודש אלול ועד לראש השנה, נתבונן על ההשלכות הדיניות היוצאות מקרבת ה' אלינו בחודש זה מכוח אותם ראשי התיבות.
תקיעת שופר של עלייה שקטה, ומזמור תהילים מכוחם של רמזים
מן השו"ע אנו למדים על עניין הסליחות:
"נוהגים לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים מראש חדש
אלול ואילך עד יום הכפורים" (שו"ע אורח חיים סימן תקפא סעיף א').
לעומת זאת על פי מנהג בני אשכנז מתאפיין חודש אלול בתקיעת שופר ואמירת מזמור "לדוד ה' אורי וישעי":
רמ"א: "ומנהג בני אשכנז אינו כן, אלא מראש חדש ואילך מתחילין לתקוע אחר התפלה שחרית…"
משנה ברורה: "עד יוה"כ – ונוהגין במדינתינו מר"ח אלול עד יוה"כ לומר בכל יום אחר גמר התפלה מזמור לדוד ד' אורי וכו' בוקר וערב …" (שו"ע סימן תקפא משנה ברורה ס"ק ב').
גם ביחס לתקיעות השופר ואמירת מזמור "לדוד ה'", רמת חיבורם לחודש אלול היא בעייתית באופן המזכיר את הבעייתיות שראינו ביחס לראשי התיבות.ביחס לתקיעת השופר מבאר ה"משנה ברורה":
"…שאז עלה משה בהר סיני לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר ע"ז והוי עת רצון" (שו"ע תקפא תחילת המשנה ברורה).
בניגוד לשופר של לוחות ראשונים[5], בפסוקים המתייחסים לעלייתו של משה להר לקבל לוחות שניים, לא מוזכר כלל עניין תקיעת שופר כלשהי:
"וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ. וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר. וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא בְּכָל הָהָר גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא…" (שמות לד, א'-ד').
אדרבא, רש"י במקום עוד מדגיש את צניעות מעמד זה:
"ואיש לא יעלה עמך – הראשונות על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהלות שלטה בהן עין רעה אין לך יפה מן הצניעות" (רש"י על שמות לד, ג').
מכאן אנו למדים שאפיון תקיעת השופר של חודש אלול חייב להיות שונה מהותית מאפיון תקיעת השופר של ראש השנה המוזכר בכתובים באופן המפורש ביותר:
" וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט, א').
גם ביחס למזמור "לדוד ה' אורי וישעי" וכו', אנו רואים שרמת זיקתו לאלול כמזמור המייחד את זמן אלול, אינה גלויה, ולולא בחירת חכמים אותו, לא היינו מעלים בדעתנו שתוכנו של מזמור זה משקף דווקא את זמן אלול:
"…עוד נוהגין במדינות אלו מיום ב' דראש חדש אלול עד שמיני עצרת אומרים בבוקר ובערב לאחר התפלה את המזמור לדוד ה' אורי וישעי. והוא על פי המדרש ה' אורי בראש השנה וישעי ביום הכפורים כי יצפנני בסכה רמז לסוכות…" (קיצור שולחן ערוך סימן קכח סעיף ב').
ברור שאין בכוח מדרש זה בלבד, בכדי לייחס את המזמור לר"ה ויום הכיפורים באופן כה מהותי כפי שיצרה ההלכה.
התבוננות בהלכה מראה שאמירת מזמור זה של "לדוד ה'" משתלבת במנהג אמירת וסיום התהילים בזמן אלול:כך מביא ה"קיצור שולחן ערוך" בהמשכו:
"עוד נוהגין לומר תהלים בצבור בכל מקום לפי מנהגו" (קיצור שולחן ערוך סימן קכח סעיף ב').
וכן ב"משנה ברורה" בהמשך לדבריו בעניין "לדוד ה'":
"מר"ח ואילך וכו' – …נוהגין בכל יום של ימי החול מר"ח אלול ואילך אחר התפלה אומרי' בצבור עשרה מזמורים…ובימי התשובה שבין ר"ה ליוה"כ אומרים יותר מעשרה מזמורים כדי לגמור התהילים פעם שלישית קודם יוה"כ [מטה אפרים] (משנה ברורה סימן תקפא ס"ק ב').
נוכל אם כן לומר שעל פי מנהג אשכנז, אמירת התהילים היא המאפיינת את חודש אלול, כשמתוך כל התהילים בולט מזמור כ"ז, מתוך רמיזת המילים "אורי וישעי" לראש השנה ויום הכיפורים. כוח המדרש להביא ברמזיו לחיוב אמירתו של מזמור זה, מגיע על בסיס היותו מזמור "תהילים" השייך דווקא בחודש זה יותר משאר ימות השנה. שייכות התהילים לחודש אלול, אמורה להשתלב עם אפיונה של תקיעת השופר הנהוגה לפני אמירת מזמור כ"ז, שכאמור אינה מופיעה כלל בכתוב ומתייחסת דווקא לעלייתו הצנועה והבלתי נשמעת של משה לקראת לוחות שניים.
ה"תהילה" – הקודמת הסגולית של התפילה
התבוננות במשמעות ה"תהילים" מראה שה"תהילות" היא כוח קדם תפילה:
מדברי המחזור וטרי אנו למדים שה"תהילים" עוסקים ב"שבחו של מקום":
"…והשיב כשתקנו חכמים תקנו לומ' פסוקי דזמרה ואחר כך יתפלל כדרש ר' שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של הק' ואחר כך יתפלל" (מחזור ויטרי סימן מ').
כך גם עולה בפרוש מן השם "תהילים" שהוא מלשון "תהילה".מספר "אורחות צדיקים" אנו למדים ש"לספר תהילתו של ה'", אינו סתם סיפור דברים, ואינו ניתן אלא לישראל:
"…וגם לא נתן הקדוש ברוך הוא רשות לשום אומה בעולם לספר תהילתו אלא לישראל, שנאמר (ישעיה מג כא): "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו", וכתיב (דברים ז ו): "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך", וכתיב (דברים כו יח): "וה' האמירך היום להיות לו לעם סגלה", וכתיב (דברים כו יט): "ולתתך עליון על כל הגוים" ("אורחות צדיקים" שער יראת שמים ד"ה וגם אפילו).
מדברי המדרש אנו למדים ששיבוח וקילוס ה' הם המביאים להתעלות ה' בעולמו:
"…אמר ר' סימון אימתי הקב"ה מתעלה בעולמו, בשעה שישראל נאספים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ונותנין שבח וקילוס לפני בוראן".(מדרש משלי פרשה יד ד"ה ברב עם).
את מגמת התעלות ה' אנו מוצאים ב"טור" אף ביחס לתקיעת השופר הנהוגה בחודש אלול:
"תניא בפרקי ר"א בר"ח אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה שאז עלה לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר ע"ג והקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר (תהלים מ"ז) עלה אלהים בתרועה וגו'…" (טור אורח חיים סימן תקפא).
נוכל אם כן לומר שה"תהילים" המופיעים את תהילות ה' מביאים להתעלות ה' בעולמו מתוך הבעת תהילתו בעולם הזה.
כרגיל מיקום דברי התהילה לה' מקדימים את התפילה הרגילה. כך ראינו ביחס לפסוקי דזימרה. ביחס לתפילה מצינו שאף היא מעלה את ה' בעולם, אולם באופן המתייחס לאדם המתפלל ישירות, דרך מעשה דבקותו בה'. כך מבאר הרב קוק ב"עולת ראיה":
"פעולת התפלה היא מצד הדבקות באלוהים שלה. הדבקות עושה את הצורה דומה ליוצרה, מובלעת בכוחה העליון. וסגולת הדבקות היא, שבאותו התיאור, שהדבקות האלוהית נצטירה, פועלת היא את פעולתה באופן יותר נרגש…" (עולת ראיה א' סעיף יג ע' לא).
נוכל אם כן לומר, כי העלאת ה' בעולמו בדברי תהילה, בהתייחסותם לה', הם רחוקים עוד מן המעורבות האישית הקיימת בתפילה, על כן הם מסוגלים להביע באופן השלם יותר את הוויית ה' בעולם, אולם ברמת מעורבות בחירית נמוכה. התפילה לעומת זאת היא בעלת מעורבות אישית גבוהה וממילא נדרש בה מאמץ בחירי גדול יותר ע"מ להגיע עימה לידי דבקות באלוהים. כרגיל מתחילה התפילה בתהליך העלאת ה' הרחוק יותר מן האדם, בו הופעת השלמות "קלה" יותר ופחות תלויה בדבקותו של האדם בה', ומסתיימת בתפילה בעלת המעורבות האישית. אולם באלול ה"תהילה" שבמזמור כ"ז – "לדוד ה'" היא הסוגרת את התפילה. משמעות הדבר היא שחודש אלול משליט את התעלות ה' שמכוח תהילתו האובייקטיבית, שמעבר לממד הדבקות האישית. ההתעלות ה"תהילתית" היא למעשה הדבקות הסגולית באלוהים, שמעבר לדבקות האישית ההכרתית.
ברור שרמת חיבור שכזו לאלוהות היא מעבר לרמת ההכרה האישית ועל כן קול השופר המתלווה לה הוא קול שופר ש"אינו נשמע".
מול קול השופר "שאינו נשמע" וההתעלות לרמת ה"תהילות" של בני אשכנז, מתייחדים בני ספרד בחודש אלול במעשה ה"סליחות".
[1]יֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ. וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר. וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא בְּכָל הָהָר גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא. וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים" (שמות לד, א'-ד').
[2]דרך תקיעות השופר ואמירת "לדוד ה'" וכו' לאשכנזים ודרך אמירת הסליחות בחודש כולו לספרדים ומן השבוע שחל בו ר"ה לאשכנזים.
[3] ויקרא כג, כד. על כך מבאר רש"י: "זכרון פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות, לזכור לכם עקידת יצחק שקרב תחתיו איל".
[4] במדבר כט, א'
[5] "ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קלת וברקים וענן כבד על ההר וקל שפר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה" (שמות יט, טז).