עת למרוד

 אין ספק! מעשה הפשע של עקירת הישובים וגזירת הגלות הנכפים עלינו על ידי השלטון הנוכחי, יכול להיעצר על בסיס הציבור האמוני הקיים כיום, עד כי לא ניתן יהיה לשלטון לבצע את זממו. מספר האנשים שניתן להזרים לגוש קטיף מן ההתיישבות, הישיבות התיכוניות, האולפנות, ישיבות ההסדר והישיבות הגבוהות די והותר הוא לגרום לקריסת מערכת הפינוי וההרס שנבנתה. יותר מכך. החלטת תלמידי החכמים של הציבור שלנו, ראשי ישיבות ההסדר, הישיבות הגבוהות והמכינות על אי ציות להשתתף באופן ישיר או באופן עקיף במהלך זה, דיה היא בעצמה בכדי לא לאפשר את מימוש התוכנית. רמת המעורבות שלנו במערכות המדינה והצבא, בין בקבוצות ובין בפרטים היא גדולה מדי, כוחו של הציבור שלנו הוא החזק במדינה, חזק מכדי שאפשר יהיה להתעלם ממנו ביום פקודה. אולם בפועל לא קורה מכל זה דבר. מדוע? העם אינו אתנו?"אתי משיח לאתבא לצדיקיא בתיובתא" – בא משיח להשיב את הצדיקים בתשובה".                       (זוהר, בהעלותך קנ"ג עז,ב). כן! אנו מכירים את כל האמירות והסברות. "העם עוד אינו אתנו", "אסור לפלג את העם", "יש לעשות לפני כן תנועה לחזרת העם בתשובה".אך המתבונן על ה"עם" ה"מונע" מאיתנו מלפעול, רואה שלא היו דברים מעולם. מעטים הם אלו המסכימים לכתחילה למעשה העקירה, מעטים הם אלו המוכנים לחזות במעשה הזה בשעת ביצועו ומעטים עוד יותר הם אלו המוכנים להיות שותפים בביצועו. הם צופים בחשש ובגועל בפני האמור להתבצע, והם מחכים בכיליון עיניים שיגאלו אותם מפני המעשה הנורא שהם אינם מסוגלים למנוע בעצמם, מעצמם. איני מדבר דברים באוויר. כולנו נפגשים עם הציבור הרחב, ברחוב, באוטובוס ובמקומות אחרים. המשפטים האקראיים, המילים הבודדות, כבר מלמדים על הלך הרוח הזה. אז מדוע אין הם מדברים? מדוע אין הם מתנגדים? מדוע אין שומעים אותם בסקרים? הסיבה היא פשוטה. לעולם אין הציבור מנהיג, לעולם אין הציבור פורץ את הדרך, לעולם הציבור מצפה ומחכה שיראו לו את דרכו. הוא מעריך ומוקיר את אלו המוכנים למסור את נפשם בכבישת דרך חדשה. להם הוא מוכן לתת את תמיכתו ואף הרבה יותר מכך. אז למה מחכים תלמידי החכמים, ראשי הישיבות והרבנים? התשובה לכך לא נעימה ואף מבהילה – כי הם פוחדים. לא מהאחרים הם פוחדים, אלא מעצמם. כי מאז שיצאנו לגלות הארורה רובצת קללה על אנשי התורה שאינם מסוגלים לפרוץ את הדרך, שאינם מסוגלים להיאבק על מציאות שעוד אינה קיימת. הם נוטים בעיקר להיאבק על מציאות העבר, לשמר את הקיים, אך לא להוביל לעתיד. מעטים הם היוצאים מן הכלל. כך גם הפעם, פוחדים תלמידי החכמים והרבנים ממאבק, מעימות וממסירות נפש על דבר שלעולם עולם התורה עוד לא נאבק עליו – הנהגת מדינה. כי המאבק הנוכחי, אינו על גוש קטיף, על תוכנית מדינית, תפיסה חברתית או מוסרית. המאבק הזה הוא על נקודת המוצא לכל דרכה של המדינה, להעבירה מנקודת המוצא ה"ציונית" לנקודת המוצא התורנית, שלעולם עוד לא התממשה בהיקף של "מדינה". למהלך שכזה קוראים "גאולה",   ואותה ניתן להוביל רק בדרך של הנהגה. כי רק המנהיג יכול לפרוץ את גדר הדרך הישנה, להתוות דרך חדשה ולשנות ולהפוך את הלך הרוח שבעם. העם כמו כל עם, אינו יכול לגאול עצמו מייסוריו, והוא מחכה לאלו שיוציאו אותו ויובילו אותו משם. אולם תלמידי החכמים, במקום לבצע מעשה נחשוני ולהיות הראשונים לקפוץ אל הים, הם עומדים וצווחים לעם בחולשה נוראה "חיזרו בתשובה" (על פי הירושלמי תענית ב' ה'), בעוד שאת התשובה הם צריכים לעשות בעצמם (זוהר, בהעלותך קנ"ג ע"ב) ולא לצפות שהעם הוא זה שינהיג אותם.   תורה באזיקים בעוד אנו עסוקים בטענות על ראשי המדינה החילונים כי אסורים הם באזיקי תפיסת העולם הציונית החילונית, מתברר שעולם  התורה שלנו, זה הציוני הדתי עם רוב רבניו ראשי הישיבות שלו ומנהיגיו, שבוי בעולם זה לא פחות מהם. אין הכוונה ברמת המחשבה והדיבור. ברמות אלו מבטאים כל תלמידי החכמים את התנגדותם באופן הכי נחרץ. אולם המתבונן לעומק רואה שעולמם תלוי הוא כולו בדרכי ההתנהלות של העולם לו הם מתנגדים. איני מתכוון רק לרמה המעשית של תלות הישיבות בתקציבים הממשלתיים, או תלות תלמידי החכמים במשרותיהם החינוכיות. לו זו בלבד הייתה הבעיה, היו תלמידי החכמים מתגברים עליה מכוח האמת שבתורתם. הבעיה היא הרבה יותר חריפה. עולמם הרוחני וכוח הנהגתם הציבורית בנוי על המערכת ההיררכית והסדר השלטוני השולטים היום, כששבירתם מעמידה בסכנה לא רק את כוחם ומעמדם הציבורי אלא בעיקר את התשתית לעולמם הרוחני. יש להבין שה"חוק" וה"סדר" הנהוגים כיום אינם סתם אמירות וקביעות באוויר, הם הבסיס הקיומי שלנו. כל הציבור במדינת ישראל תלוי בהם ולאף אחד לא קל להתנתק מהם. בתוך המעגל הזה כלולים גם אנו, אנשי התורה והחינוך הדתי לאומי, שאדני תורתנו מושתתים על כוח מציאות זה. התנגדות למערכת השלטונית משמעותה סיכון לאיבוד הבסיס הרוחני וצעידה לקראת מציאות נעלמה שאינה ברורה. האחריות הרובצת על שכמם של תלמידי החכמים והמחנכים, ואף פחדם מפני ה"לא ידוע", הם המונעים מהם להגיב את התגובה הראויה והבריאה לתוכנית העקירה הנוראה.   מגאולה לגאולה בעיה חריפה זו של איבוד ה"קרקע" הקיומית בשלבי מעבר מתקופה לתקופה, אנו מכירים כבר מן העבר הרחוק של עם ישראל – גאולתו הראשונה. דווקא בשלב שלאחר הגעת משה לפרעה, דווקא אז, במקום שיוקל עומס השעבוד, הוא מעמיק – "ותבן וקש" לא ניתן לעם (שמות ה', ז'). "תבן וקש" אלו, הם הצרכים הקיומיים עליהם הושתתו חייהם של עם ישראל, לא רק החומריים והחברתיים אלא אף הרוחניים, שהרי היו מנהיגים רוחניים (עמרם, אהרון) ותשתית של תורה אף בזמן שעבודם. התקדמות מהלך הגאולה, מביא בשלב הראשון לצמצומם, והסיבה לכך היא ברורה. תהליך היציאה לחרות ולמרחבי החופש, מביא בשלב הראשון להתנתקות ממקור החיים הקודם. גם משה רבנו לא יכול היה בקריאתו "והצל לא הצלת את עמך" (שמות ה', כ"ג) למנוע תהליך נורמאלי זה. התנתקות זו משאירה את העוברים לשלב הגאולה הבא תמיד עם "רגל אחת באוויר" ובפחד מפני הבלתי נודע. כך הוא הדבר גם עתה בדור שלנו העובר תהליך זה ממש על בשרו. אולם, ככל שקשה הדבר לאנשי התורה להתנתק מהתפיסה הקיומית שפרנסה את כולנו מכל הבחינות לאורך זמן כה רב, הרי לעם קשה הדבר עשרות מונים. על כן על אנשי התורה מוטלת המשימה למסור את הנפש בראשונה, כדי להכשיר את הקרקע לעם שיוכל לבוא בעקבותיהם.  צדיקים "קטני אמנה""מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא? קטנות שהיה בהן, שלא האמינו בהקב"ה" (סוטה, מח ע"ב)ואם ישאל השואל, "לכאורה קשה ואולי אף בלתי אפשרי לזהות, להצטרף וק"ו להוביל מציאות חדשה שעוד לא הייתה? ומה נעשה אם אין תלמידי החכמים והמחנכים מזהים שאנו נמצאים בתקופה חדשה?" התשובה לשאלות אלו אף היא נעוצה בתקדים שחווינו בגאולה הראשונה. הרמזים החזקים ביותר למערכת שלטונית שתם זמנה מופיעים בעיקר בחוסר מוסריותה. כאשר אנו מזהים אופן פעולה ומגמה תכליתית כללית שאינם מוסריים בעליל, כאן מגיע לא רק גבול שיתוף הפעולה, אלא החובה המוסרית הבסיסית לפעול נגד אותה מערכת שליטה, גם אם הדבר יוביל אותנו אל הבלתי נודע. נקודות יסוד אלו אמורות היו לנתב את דרכם של תלמידי החכמים שלנו, ולאורן צריכים היו הם להוביל את הציבור כולו. אם כך היה הדבר, הרי עצם איסורם מלהשתתף בהגליה זו באופן ישיר או עקיף, היה בו בכדי להביא לאי יכולת מימוש התוכנית האכזרית הן מעשית והן ערכית, ובכך היה נפתח פתח לרוב הציבור להזדהות עם דרך שונה מזו שהוצגה לו עד עתה. אולם בפועל לא כך קורה, וההשלכה של כך היא חמורה. יש להבין שבאי שימוש אותם תלמידי החכמים בכוחם, להורות לציבור המאזין להם לא להשתתף במעשה העקירה, הם הופכים להיות שותפים בעקיפין לאותו דבר פשע נורא. ואין כוונתי רק לפשע המקומי של עקירת היישובים אלא בעיקר לפשע של חוסר אמונתם בעתיד הגם שאינו נמצא עוד בידם. אם בדור התקומה הקודם דיבר הרב קוק על ה"צדיקים שאינם מאמינים" הרי עתה אנו מגיעים למהדורה עדכנית חריפה הרבה יותר של אותה הבעיה. הם אמנם צדיקים, כיוון שהם הינם תלמידי החכמים וראשי הישיבות של הדור, אך הם אינם מאמינים עד כדי נתינת ידם בשתיקה לגרוש והגליה השקולים על פי תורה למעשה רציחה. הם אינם מאמינים, כיוון שגם ללא שהם יודעים איך הדברים יסתדרו לאחר המהפכה, הם חייבים היו למנוע את הדבר הנורא ולהאמין בהקב"ה שיעזור לנו לפתוח ולהוביל את המהלך הבא.  לאופן התנהגות זה, המנציח את המצב הגלותי בו אנשי התורה נאחזים בדרך הקיום בה הם נמצאים ומגיבים למציאות במקום להובילה, אסור לנו להסכים. בדרך הנהגה רבנית זו המזכירה לנו כל כך את זו שהייתה בימי המלחמה הארורה ההיא שלפני קום המדינה… אסור לנו לדבוק, גם אם יחייב אותנו הדבר למרידה.  מרד שהוא תורה מרידה כנגד ראשי הישיבות, האולפנות והמחנכים המביאים בידיים לחורבן ולגלות בשתיקתם. מרידה כנגד  תלמידי החכמים שכל כוחם הוא לשמר את ה"דת" אך אין הם מסוגלים להוביל את החזון ההיסטורי העומד לפתחם. מרידה כנגד מנהיגי התורה הציונית הדתית שאינם מאמינים בעמם שלהם שילך אחריהם אם רק יראו קצת אומץ ויקפצו הם ראשונים לים. מרידה כנגד ההיררכיה הרבנית שקצרה מלראות את הדברים הפשוטים שכל ילד רואה, מתוך שיעבודה למערכת שלטון מסואב ומעוקם.המרד הזה הוא מרד מיוחד. הוא אינו של ציונים חילוניים, הוא אינו של אלו הכופרים בתורה, הוא של אלו המאמינים בה, ומוסרים עליה את נפשה. המאמינים שהגיעה העת שתאמר היא את דברה. על כן עתידה השלכתו להשפיע ישירות על האיחוד בין מגמת המדינה והתורה. לא עוד בנייה של ישראליות חדשה המשאירה בצד את עולם התורה, אלא מנהיגות של תורה הלוקחת אחריות על כלל המדינה, שתוביל אותנו לעולם הזה – הבא, בו תיחשב  התורה למציאות ריאלית מכריעה.  דברים אלו הכתובים לפניכם אינם מאמר, אלא צו קריאה לפעולה.אם אתה ואת, צעירים וצעירות, רווקים, נשואים, אברכים לומדי ישיבות, אולפנות ומדרשות, מזהים את הזדמנות הפז שנתן לנו האלוהים לכתוב את דף ההיסטוריה הבא, אל תשתקו.פנו לרבני ישיבותיכם, יישוביכם, עריכם, הסתכלו להם בעיניים ודרשו מהם להוביל ולא להגיב, לעמוד בכל מה שחינכו אתכם עשרות בשנים. העתיקו את המאמר, הפיצו אותו והעבירו אותו באימייל כדי שגם אחרים יוכלו לעשות את אותו הדבר  אל תתביישו ואל תחששו, ("כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב" – רש"י משלי כ"א, ל'), כדי שלא נגיע למצב המבייש כל כך שילדינו בני ה – 10 וה – 12 יעשו באופן בזוי את מה שאנו היינו צריכים לעשות באופן מכובד.   שמעון אור הרב שמעון אורבן 40. בוגר ישיבות "מרכז הרב" ו"עטרת כוהנים".ראש הגרעין התורני "יובלים" של "שעלי תורה", "תנועה לתורה מנהיגה" וה"ישיבה לתורה מנהיגה" בקריית היובל ירושלים.