'אלה' הוא סוג עץ המונה בארץ 4 מינים[2][2]:
- אלה ארץ-ישראלית – עץ נשיר בחורף הגדל בטרשים ובחורש באקלים ים תיכוני, לרוב בקרבת האלון המצוי. גובהה נע בין ל 3 ל- 10 מ'.
- אלה אטלנטית – נפוצה בחורש הספר של הגולן, הגליל המזרחי, השומרון ויהודה ואף בהר הנגב ובסיני. עץ נשיר בעל גזע ונוף רחבי ממדים. פעמים רבות ביחידות כולל בצמוד לקברים עתיקים.
- אלה אמיתית (בוטנה) – נפוצה בארצות הים התיכון כולל ישראל כעץ פרי תרבותי (פיסטוק).
- אלת המסטיק – נפוצה בכל ארצות הים התיכון, בחורש ובבתה. לרוב בקרבת החרוב. בניגוד למיני האלה שהזכרנו לעיל, המשירים את עליהם, אלת המסטיק ירוקת-עד. וגובהה נע בין חצי מטר למטר וחצי.
כמו כל פרט בבריאה יש לעץ האלה משמעות מיוחדת. בשורות אלו ננסה ללמוד מהופעות עץ האלה בתורה מעט על משמעותה בעולמנו[3][3].
האלה כעץ חזק
השימוש באלה במקורות, לעיתים בסמיכות עם האלון, כעץ חזק המייצג כוח, תואם את הקשר הלשוני: איילות = כח, אלה = שבועה חזקה.
"…וע"ש רוב כחו שהצמיח הונח עליו שם אלון משום אל המורה על הכח… כמו שהונח מטעם זה שם איל לזכר הכבשים, לפי שהוא התקיף שבשאר הצאן שבמינו שהם חלושי כח; ולפי שזנב האיל הוא שמן ביותר וכאלו כח האיל בזנבו הונח עליו שם אליה; וכן יש מין אילן הנקרא אלה "תחת האלה אשר עם שכם…" ע"ש שהוא חזק בעל שרשים גסים ועבים או שעצו קשה וחזק".
(הכתב והקבלה על בראשית י"ח)
"וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה, וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר. כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן, אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם–זֶרַע קֹדֶשׁ, מַצַּבְתָּהּ.
אבן עזרא: "שנים אילינים היו בשער שלכת והיו חזקים… וטעם "מצבת בם", שיעמדו עוד ויהיו נצבים תמיד…" (ישעיהו ו,י"ג)
האלה כמקום ה"מזמין" עבודה זרה
במקורות רבים אנו מוצאים עבודה זרה תחת עץ וספציפית תחת האלה:
"אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת-כָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ-שָׁם הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם–אֶת-אֱלֹהֵיהֶם עַל-הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל-הַגְּבָעוֹת, וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן". (דברים י"ב,ב')
"וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָה, בִּהְיוֹת חַלְלֵיהֶם בְּתוֹךְ גִּלּוּלֵיהֶם, סְבִיבוֹת מִזְבְּחוֹתֵיהֶם; אֶל כָּל-גִּבְעָה רָמָה בְּכֹל רָאשֵׁי הֶהָרִים, וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן וְתַחַת כָּל-אֵלָה עֲבֻתָּה, מְקוֹם אֲשֶׁר נָתְנוּ-שָׁם רֵיחַ נִיחֹחַ, לְכֹל גִּלּוּלֵיהֶם". (יחזקאל ו,י"ג)
"עַל-רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ, וְעַל-הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ, תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה, כִּי טוֹב צִלָּהּ; עַל-כֵּן, תִּזְנֶינָה בְּנוֹתֵיכֶם, וְכַלּוֹתֵיכֶם, תְּנָאַפְנָה". (הושע ד, י"ג)
ברור שהמיקום אינו סתמי וכי הע"ז במיקום זה מתייחס ספציפית לכוח אלקי המתגלה בהקשר לעצים אלו וספציפית בעצי האלה בהיותם גדולים וחזקים[4][4]. עם זאת נראה שאין ייחוס של אלוקות לעץ עצמו. ע"ז כזו קיימת במקום אחר ונקראת "אשרה":
"וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם; וַיַּעַבְדוּ אֶת-הַבְּעָלִים, וְאֶת-הָאֲשֵׁרוֹת". (שופטים ג', ז')
"איזהו אשרה כל שהעובדי כוכבים עובדין ומשמרין אותה ואין טועמין מפירותיה".
(עבודה זרה, ד)
גם יעקב השב מחרן, יוצא משכם וקובר את הע"ז של ביתו תחת האלה. ע"פ חז"ל יעקב מבחינתו מאבד את הע"ז בפעולה זאת, אך בעצם יוצר מוקד לע"ז של הכותים לדורות[5][5]:
"וַיִּתְּנוּ אֶל-יַעֲקֹב, אֵת כָּל-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם, וְאֶת-הַנְּזָמִים, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב, תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם-שְׁכֶם". (בראשית ל"ה,ד)
"רבי ישמעאל בי רבי יוסי אזל להדא ניפוליה אתון כותייא לגביה אמר לון אנא מחמי לכון דלית אתון סגדין לאהין טורא אלא לצלמייא דתחותוי דכתיב ויטמון אותם יעקב תחת האשירה אשר עם שכם". (עבודה זרה, לג)
"אמר רב נחמן בר יצחק דמות יונה מצאו להן בראש הר גריזים שהיו עובדים אותה". (חולין, ו)
להבדיל, גם במסורות של אומות העולם יש התייחסות ייחודית לאלה. באגדות הרומיות, ובאגדות מסקנדינביה וגרמניה, מסופר שעץ האלה גדל בגן העדן וממנו נברא האדם. לפי מסורת הפרסים, במעשה בראשית שלהם נולד המין האנושי מעץ קדמוני, הנקרא הום (מקור שם האדם – Homo ): "ויקום עליו האל הרע אהרימן ויכהו נפש וימיתהו, ויברא האל הטוב אורמוצד מזרעו עץ אחר טומטום (=אלה) אשר הייתה אחרי כן לעץ אנדרוגינוס עם דו פרצופים, זכר ונקבה. ויצמיח עשרה זוגות איש ואשתו"[6][6].
מותו של אבשלום "בלב האלה" כמלמד על תכונותיה
אבשלום בן דוד שמרד באביו ומצא את מותו באותו המרד מתואר כבעל כוחות ייחודיים. יש לו יופי אלוקי והוא נזיר עולם ומטפח את מראהו ובמיוחד את השיער, ה"איבר" החיצוני ביותר בגוף[7][7]:
"וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא הָיָה בוֹ מוּם. וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ כִּי כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶך"ְ. (שמואל ב' י"ד,כ"ה-כ"ו)
"הוסיף ר' יהודה אבשלום נזיר עולם הוה ומגלח אחת לשנים עשר".
(ירושלמי נזיר, ג)
גם דרכי הפעולה של אבשלום מתקשרות עם תכונת ההחצנה, עד כדי צביעות, ולבסוף החצנת סממן המלכות הצנוע ביותר:
"וַיְהִי מֵאַחֲרֵי כֵן וַיַּעַשׂ לוֹ אַבְשָׁלוֹם מֶרְכָּבָה וְסֻסִים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו. וְהִשְׁכִּים אַבְשָׁלוֹם וְעָמַּד עַל יַד דֶּרֶךְ הַשָּׁעַר וַיְהִי כָּל הָאִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה לּוֹ רִיב לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לַמִּשְׁפָּט… וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְשָׁלוֹם רְאֵה דְבָרֶיךָ טוֹבִים וּנְכֹחִים וְשֹׁמֵעַ אֵין לְךָ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם מִי יְשִׂמֵנִי שֹׁפֵט בָּאָרֶץ וְעָלַי יָבוֹא כָל אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה לּוֹ רִיב וּמִשְׁפָּט וְהִצְדַּקְתִּיו. וְהָיָה בִּקְרָב אִישׁ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹ וְשָׁלַח אֶת יָדוֹ וְהֶחֱזִיק לוֹ וְנָשַׁק לוֹ… וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל". (שמואל ב', ט"ו)
"וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל אֲחִיתֹפֶל הָבוּ לָכֶם עֵצָה מַה נַּעֲשֶׂה. וַיֹּאמֶר אֲחִיתֹפֶל אֶל אַבְשָׁלֹם בּוֹא אֶל פִּלַגְשֵׁי אָבִיךָ אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמוֹר הַבָּיִת וְשָׁמַע כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי נִבְאַשְׁתָּ אֶת אָבִיךָ וְחָזְקוּ יְדֵי כָּל אֲשֶׁר אִתָּךְ. וַיַּטּוּ לְאַבְשָׁלוֹם הָאֹהֶל עַל הַגָּג וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל פִּלַגְשֵׁי אָבִיו לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאל". (שמואל ב', ט"ז)
"אַבְשָׁלוֹם נִתְגָּאָה בִשְׂעָרוֹ, לְפִיכָךְ נִתְלָה בִשְׂעָרוֹ. וּלְפִי שֶׁבָּא עַל עֶשֶׂר פִּילַגְשֵׁי אָבִיו, לְפִיכָךְ נִתְּנוּ בוֹ עֶשֶׂר לוֹנְבִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב יח) וַיָּסֹבּוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים נֹשְׂאֵי כְּלֵי יוֹאָב, [וַיַּכּוּ אֶת אַבְשָׁלוֹם וַיְמִתֻהוּ]. וּלְפִי שֶׁגָּנַב שְׁלשָׁה לְבָבוֹת, לֵב אָבִיו, וְלֵב בֵּית דִּין, וְלֵב יִשְׂרָאֵל, (שֶׁנֶּאמַר (שם טו) וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל), לְפִיכָךְ נִתְקְעוּ בוֹ שְׁלשָׁה שְׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יח) וַיִּקַּח שְׁלשָׁה שְׁבָטִים בְכַפּוֹ וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם".
(סוטה, א)
בסוף המרד, נגף העם בהנהגת אבשלום ע"י היער ואבשלום נהרג כשהוא תלוי בשערו על עץ אלה. אבשלום גילה "בלב האלה" שהוא הפסיד את שני העולמות ושגם דלתות התשובה ננעלו בפניו (אם יגזוז את שערו, יפול…):
"וַתְּהִי-שָׁם הַמִּלְחָמָה נפצות (נָפוֹצֶת), עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיֶּרֶב הַיַּעַר לֶאֱכֹל בָּעָם, מֵאֲשֶׁר אָכְלָה הַחֶרֶב בַּיּוֹם הַהוּא. ט וַיִּקָּרֵא, אַבְשָׁלוֹם, לִפְנֵי, עַבְדֵי דָוִד; וְאַבְשָׁלוֹם רֹכֵב עַל-הַפֶּרֶד, וַיָּבֹא הַפֶּרֶד תַּחַת שׂוֹבֶךְ הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ, וְהַפֶּרֶד אֲשֶׁר-תַּחְתָּיו, עָבָר.
רש"י: ויקרא אבשלום – לשון מקרה ופגע. ויתן בין השמים ובין הארץ – אמרו רבותינו (סוטה י ב): שלף חרבו לקוץ שערו, וראה גיהנם פתוחה תחתיו".
(שמואל ב', י"ח, ח-ט)
"תניא היה רבי מאיר אומר אבשלום אין לו חלק לעולם הבא שנאמר ויכו את אבשלום וימיתוהו ויכוהו בעולם הזה וימיתוהו לעולם הבא". (סנהדרין, קג)
אין היום להלכה בעיה ספציפית עם האלה בהקשר של עבודה זרה
למרות הבנתנו שמפגש עם עץ האלה מסוגל להביא להכרה חזקה בכוח האלוקי המתגלה בעולם הצומח, לא מצאנו הלכה למעשה בעיה של עבודה זרה בהקשר לעץ האלה[8][8]. ניתן לומר שהיותה של האלה "מקום ע"ז" פוטנציאלי ולא הע"ז עצמה, הוא ש"מכשיר" את העץ עבורנו.
"…אילן שנטעו מתחלה שיהיה נעבד אסור בהנאה וזו היא אשרה האמורה בתורה היה אילן נטוע וגדעו ופסלו לשם עבודת כוכבים אפילו הבריך והרכיב בגופו של אילן והוציא שריגים כורת את השריגים והם אסורים בהנאה ושאר האילן מותר וכן המשתחוה לאילן אע"פ שלא נאסר גופו כל השריגים והעלים והלולבין והפירות שיוציא כל זמן שהוא נעבד הרי אלו אסורין בהנאה אילן שהיו העובדי כוכבים משמרין את פירותיו ואומרים שהם מוכנים לעשות שכר לבית עבודת כוכבים פלוני ועושין מהן שכר ושותים אותו ביום חגם הרי זה האילן אסור בהנאה מפני שסתמו שהוא אשרה ולפיכך עושין בפירותיו כך שזו היא חוקה של אשרה…
אילן שמעמידין תחתיו עבודת כוכבים כל זמן שהיא תחתיו אסור בהנאה נטלה מתחתיו הרי זה מותר מפני שאין האילן עצמו הוא הנעבד …" (היד החזקה, הלכות ע"ז ג'-ד')
המשמעות היא מבחינתנו היא שאיננו מזהים כיום בעין כוח מיוחד במפגש עם עץ האלה וממילא היא איננה אסורה משום ע"ז.
סיכום
לעץ האלה יכולת ייחודית להפגיש את האדם עם הכוח האלוקי שמתגלה בעולם הצומח. תכונה זו הפכה את האלה למקום ה"טבעי" לעבוד ע"ז הקשורה בצומח. אבשלום שניסה להביע את מנהיגותו רק בכוחות מוחצנים / מוצמחים הבין "בלב האלה" שהוא בעצם מחובר לכוח של עבודה זרה ושהוא ניתק את עצמו מדרכו של עם ישראל. לנו כנראה אין כיום את הרגישות לקלוט במפגש עם עץ אלה את כוחותיו אך בע"זה הלימוד שערכנו מקדם אותנו אל עידן בו נשוב לזהות בבריות את בוראם.
[1][1] מאמר זה מהווה סיכום של לימוד על עץ האלה בישיבה התיכונית לחינוך סביבתי במצפה רמון [ע.ע].
[2][2] לרקע בוטני נוסף ראו – http://www.geocities.com/HotSprings/Bath/6482/Hebrew/plants/ela.html
[3][3] ההלכה היא נקודת ההשקה החזקה ביותר של חיינו עם ערכי התורה, והיא הייתה המקום הטבעי ללמוד ממנו. במקרה זה של האלה ההתייחסות בהלכה מוגבלת לפרט מסוים בהלכות שמיטה (שביעית ז', ה) שאינו מפותח במקורות ולא מעשי לזמננו (אנו לא משתמשים ב"לולבי אלה") וממילא קשה ללמוד ממנו.
[4][4] לא ננסה כאן מקוצר היריעה להגדיר את הכוח הייחודי המתגלה בעולם הצומח אך סביר שהוא מתייחס להופעת כוחות מתוך האדמה ולתפקידם הייחודי בעולם כמפיקי אנרגיה וחומר אורגני מאור ואוויר (פוטוסינטזה).
[5][5] ראה דיון בראשונים (בבראשית ל"ה) על מעשהו של יעקב שקבר את הע"ז ולא איבדה, ועיין בפרוש "דעת זקנים" המחבר בין הדברים.
[6][6] ע"פ ד"ר ס. רובין, סגולות הצמחים ואותותם.
[7][7] להרחבה – אבשלום גם היה בן "יפת תואר".
[8][8] אפילו לא ממש ברור לנו הזיהוי הבוטאני המדויק של העץ המקראי (הדעות נעות בין: אלה אטלנטית, אלת הבוטנה, אלת המסטיק, ואף שם קיבוצי לעצי חורש גדולים יחד עם האלון…).