סיון — אדם – אלוהים

 "עץ שאכל ממנו אדם הראשון חיטה היה" בשבועות אנו מגיעים למצב שבו אנו מקריבים "שתי הלחם" כדי שתתברך תבואה שבשדות. הקרבת חיטה דווקא בשביל ברכה זו נראית לכאורה תמוהה, והרי כבר התבואה כולה נקצרה ומעורמת בערמות, מה יש לברך אותה?!  מצד המציאות הקיימת הכל קיים וגמור. בשביל לענות על שאלה זו נסתכל במסכת ר"ה: "בארבעה פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה, בעצרת על פרות האילן…"ר"ע מברטנורא ד"ה בפסח על התבואה: "מדאמרה תורה הביאו לפני עומר בפסח כדי שאברך לכם תבואה שבשדות, מינה ידיענן דבפסח נידונים על התבואה".ד"ה ובעצרת על פרות האילן: "מדאמרה תורה הביאו לפני שתי לחם בעצרת כדי שאברך לכם פרות האילן, וחיטה עץ קרייה רחמנא, דכתיב (בראשית ב'): ומעץ הדעת טוב ורע, כמאן דאמר עץ שאכל אדם הראשון חיטה היה"  (מסכת ר"ה פרק א' משנה ב'). אנו רואים שהבאת "שתי הלחם" מחזירה אותנו למצב של אדם הראשון לפני החטא. מצב שבו הבסיס שלנו – הלחם –  נמצא במצב של עמידה. אנו בעצם מברכים את הפרות שיגעו לרמה של האדם הראשון. בשביל להבין מהי הרמה הזאת של אדם הראשון נסתכל גם בירידתה של כל המציאות אחר החטא ומתוך כך ננסה להבין מה היה המצב לפני החטא.  כך אנו מוצאים ירידה ו"קיצוץ" של המציאות העומדת גם אצל הנחש : "ויאמר ה' אלוהים אל הנחש כי עשית זאת…על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך".רש"י ד"ה על גחנך תלך: "רגלים היו לו ונקצצו" (בראשית ג' י"ד). כלומר, לפני החטא המציאות הייתה ברמה יותר גבוהה – ברמת עמידה. אנו מוצאים שגם האילן והאדמה עצמה היו ברמה גבוהה יותר, רמה שיש של בחירה חופשית: "עץ פרי – שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא (פסוק י"ב) ותוצא הארץ עץ עושה פרי, ולא העץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה" (רש"י בראשית פרק א' פסוק י"א). "ארור אתה מן האדמה – יותר ממה שנתקללה היא כבר בעונה, וגם בזו הוסיפה לחטוא"."אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך וגו' – והנני מוסיף לה קללה לא תוסף תת כחה" (רש"י בראשית פרק ד'). אנו רואים שלכל המציאות יש כוח "חי", האדמה והעץ יכולים להחליט, יש להם בחירה, והם גם נושאים בתוצאה של  מעשיהם.את "הקללה" על העצים והאדמה אנו מוצאים רק אחרי חטא אדם הראשון ואחר דור אנוש. ז"א, כשהאדם חוטא כל המציאות יורדת שלב. סיכום: בשבועות, כשאנו מברכים את פרות האילן ע"י חיטה, אנו מברכים בעצם את הפרות שיהיו כמו המצב שלפני חטא אדם הראשון. מצב שבו יש להם בחירה ורצונות משלהם. מצב שבו לכל המציאות עצמה יש "עודף" חיות. "ישראל שעמדו על הר סיני -פסקה זוהמתן" בשלב הבא נראה שהולדה זו ותוספת כוח זו שמופיעה בפרות ע"י הבאת "שתי הלחם" אינה קורה רק ביחס  לפרות האילן אלא גם ביחס אלינו: "שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתן, עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני – לא פסקה זוהמתן".רש"י ד"ה כשבא נחש על חוה: "כשנתן לה עצה לאכול מן העץ בא עליה, דכתיב (בראשית ג') הנחש השיאני – לשון נשואין" (מסכת שבת דף קמו ע"א). "ישראל שעמדו על הר סיני – ונתקנו מכל מום כדכתיב (שיר השירים, ד') כולך יפה רעיתי ומום אין בך" (רש"י מסכת עבודה זרה דף כב ע"ב). אנו רואים שבמעמד הר סיני אנו חוזרים למצב של האדם הראשון – שהמציאות שלנו כאדם חוזרת למצב של לפני החטא. נראה מהו המצב שבו נמצא האדם הראשון בדור אנוש, בשביל להגדיר את ה"אדם" שאנו נמצאים בו בשבועות: "וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר …. הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם" (בראשית פרק ו' פס' א' – ד'). בני האלהים – בני השרים והשופטים. (דבר אחר בני האלהים הם השרים ההולכים בשליחותו של מקום, אף הם היו מתערבים בהם). כל אלהים שבמקרא לשון מרות, וזה יוכיח (שמות ד טז) ואתה תהיה לו לאלהים, (שם ז א) ראה נתתיך אלהים. (רש"י) אנו רואים שבדורו של אדם הראשון ה"השרים ההולכים בשליחותו של מקום" היו יורדים לעולם שלנו כדי להתחבר עם בנות האדם. מצב זה אפשרי רק אם העולם שלנו מתאים לעולם של "השרים ההולכים בשליחותו של מקום" – עולם שבו נמצא "אלוהים" במציאות הגלויה. מכיוון שיש משיכה של "בני האלוהים" להתחבר לעולם הזה, כנראה שיש לעולם הזה יותר כוח מהעולם העליון.זהו עולמו של האדם הראשון. עולם אלוהי במציאות הפיסית הנמוכה, עולם שבו לבהמה יש בחירה [1][1], לאדמה יש בחירה חופשית[2][2] והאדם הוא "האלוהים"[3][3] .מתן תורה – המטרה להופיע בפיסיאת אותו אפיון של הופעת אין סוף בפיסי עצמו אנו מוצאים מיד אחרי ש"פסקה זוהמתן", מיד אחרי מתן תורה:    "וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו" (שמות פרק כ', י"ח – כ"ב).  בפסוקים עצמם מודגש  "מן השמים דברתי עמכם" אבל מיד אחרי זה נאמר ציווי שהוא "לא תעשון איתי אלהי כסף ואלהי זהב" – שהיא הופעה בחומר עצמו. על ההפרש הזה בן "השמים" לציווי של הקב"ה אומד המהר"ל ב"תפארת ישראל": "ויאמר ה' אל משה אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם וגו'. ביאור הכתוב אחר שהוא יתברך בעצמו דבר עמכם מבלי שום אמצעי, אם כן אל תחשבו שהוא יתברך בשמים ואין לו עסק ח"ו בארץ ואם תעשו אלהי כסף בארץ אין זה מיעוט מן מציאות השם יתברך שהוא מסולק ח"ו מן הארץ, ולכן הקדים לומר אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם שאני בשמים וכבודי בארץ" (תחילת פרק מ"ו). צריך להבין שדווקא הצווים האלו באים להראות שהקב"ה לא נמצא רק "שם" למעלה אלא הוא מופיע במציאות החומרית והפיסית.  כך גם רואים ברש"י עצמו במקום, הנותן תוספת "אין סוף" לאבנים –  דבר  המתבטא דרך מתן "חיים" לאבנים עצמם המסוגלות לראות ולשמוע[4][4] : ד"ה ותחללה – "הא למדת, שאם הנפת עליה ברזל חללת, שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אין זה בדין, שיונף המקצר על המאריך. ועוד, שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך לא יבא עליו כורת ומחבל. והרי דברים קל וחומר ומה אבנים שאינם רואות ולא שומעות ולא מדברות על ידי שמטילות שלום אמרה תורה לא תניף עליהם ברזל, המטיל שלום בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה,בין אדם לחבירו, על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות". ד"ה "אשר לא תגלה ערותך – שעל ידי המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך, ואף על פי שאינו גלוי ערוה ממש, שהרי כתיב (שמות כח מב) ועשה להם מכנסי בד, מכל מקום הרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערוה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון. והרי דברים קל וחומר ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך, לא תנהג בהם מנהג בזיון, חבירך שהוא בדמות יוצרך, ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה"(רש"י שמות כ', כ"א – כ"ב). אנו רואים שעם ישראל חוזר בעקבות מעמד הר סיני להופיע את ה"אין סוף" בחומר עצמו, בפיסי עצמו, כמו אדם הראשון.אבל… במעמד הר סיני יש כפיית ההר כגיגית[5][5] –  מצב של הולדה ויצריה שהיא לא מכוחה של  עם ישראל : "ויתיצבו בתחתית ההר, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם" (שבת פח ע"א).  מצב זה הוא מצב של כפייה מצד הקב"ה להופיע בפיסי עצמו, בניגוד לאדם הראשון ששם ההופעה במציאות הפיסית עצמה הייתה באופן זורם עם המציאות. את המצב הזה של ה"כפיית הר כגיגית" אנו מוצאים כבר בדינים שמיד אחרי מתן תורה. הדינים מדברים על הופעה של אין סוף בחומר עצמו אבל באופן  של ציווי  מלמעלה: "לא תעשון אתי – לא תעשון דמות שמשי המשמשים לפני במרום.אלהי כסף – בא להזהיר על הכרובים, שאתה עושה לעמוד אתי, שלא יהיו של כסף, שאם שניתם לעשותם של כסף הרי הן לפני כאלהות. ואלהי זהב – בא להזהיר שלא יוסיף על שנים, שאם עשית ארבעה, הרי הן לפני כאלהי זהב. לא תעשו לכם – לא תאמר הריני עושה כרובים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדרך שאני עושה בבית עולמים, לכך נאמר לא תעשו לכם. מזבח אדמה – מחובר באדמה, שלא יבננו על גבי עמודים או על גבי כיפים. דבר אחר שהיה ממלא את חלל מזבח הנחשת אדמה בשעת חנייתן" (רש"י שמות כ', י"ח – כ').  ההופעה היא בחומר עצמו אבל עם מוגבלויות. אין יכולת של האדם לעשות זאת מעצמו אלא רק ע"י ציווי ובאופן מאוד מדויק[6][6]. יש פחד כי האדם, בעקיבות הכוח העצום שטמון ביכולת להופיע אין סוף בחומר עצמו, יעשה כמו שהוא רואה לנכון   –  ולכן התורה מחייבת על  קיום הציווים ועשייתם באופן מדויק.  אם באדם הראשון הופעה בחומר הייתה מכוחו העצמי של האדם, הרי במתן תורה כוח זה מגיע מהקב"ה המופיע במציאות עצמה, בחומר עצמו, באופן שאינו תלוי בנו. מצב זה מצד אחד יותר נמוך מהאדם הראשון אבל מצד שני כוח זה  טבוע בנו[7][7] אפילו באופן בלתי בחירי.  …לנו רק נשאר להוציא כוח זה לפועל, כוח של הופעת אין סוף בחומר, באופן שיגיע מכוחנו.