תחילת המאמר – מ"שלח לך" ועד קורח
ציצית האחיזה וסדק ההצצה בשכינה:ההמשכה מלמטה מכוחם של ישראל, לדרך ההנהגה האלוהית המתייחסת בעיקרה לעולם האנושי התהליכי, מביאה עמה גם הופעה הלכתית תואמת – ציווי הציצית. בציווי זה מתאפשרת נגיעת הגוף האנושי בהופעת השכינה, דרך בגד ארבעה הכנפות, שממנה משתלשלת השכינה תוך חלות גמורה, בדרך המאפשרת תפיסה בה.דרגאיות זו, המאפיינת את הממד האנושי, היא המהווה את הגורם המרכזי להופעת מהלכו של קורח, שנועד להשלים את החוסר בנגיעה הישירה עם האלוהות, ישירות שהייתה מאפיינת את העולם המוחלט שהופיע מכוחו של משה כמלך, במסע המסעות, שם עמד עם ישראל להיכנס ישירות לארץ, תוך יום אחד. נגיעת ה"קורחיות" במהות הקיומית שמן הארץ, ישירות, ללא ציציות הראש:הדרך ה"קורחית" המובנת עתה לאחר מהלך פרשת המרגלים, מופיעה קישור ישיר לשכינה – לבגד תכלת ארבעה הכנפות, בלא לעבור דרך ציציות האחיזה ההיררכיות המשתלשלות ממנה. דרך הופעת אלוהות זו, מתאפיינת בכוח "לוויה" בעל שייכות עצומה לכוחות המציאות ובעל תכונת חלות עצומה, בהיותו המקור להופעת השפע שבמציאות. על כן חיזוק מגמת קשר ישיר מוחלט זה כלפי האלוהות, מציב את משה פעם נוספת כ"מלך", אולם באופן שמנהיגותו – הכללת אישיותו את מציאות ישראל כולם, אינה רק ברמה הנשמתית, אלא ברמה הגופית המוחלטת. קשר ישיר מוחלט זה שבין האלוהות והמציאות, אותה מנתב קורח, מחבר אותנו אל "תוך האדמה" למקור החיים הקיומי מן הארץ, ומציב את מהלך הקרבת קורח את אש הקטורת באופן המקביל להקרבתם של נדב ואביהו. אלא שאם נדב ואביהו מדליקים אש זרה שלא ציווה ה' ומבטאים מצב של תאימות מלאה בין הרצון העצמי והרצון האלוהי, כלפי מקור החיים שמן השמים, ואיחודם על כן נעשה עם האש האלוהית המגיעה מן השמים, הרי קורח בהנהגתו האלוהית, מתייחס בהקרבתו את אישו העצמית, כלפי מקור החיים שמן הארץ, שעל כן איחודו נעשה כלפי מקור חיים זה – כלפי האדמה, כפי דרך האיחוד התואם אותה – במעשה בליעה. ברור אם כן, שכפי שהאיחוד שיוצרים בני אהרון עם האש האלוהית יוצר (מעבר לתשלום המחיר שלהם), רושם לדורות בעם ישראל , כך תהליך האיחוד שיוצר קורח עם מקור הקיום האלוהי שמן הארץ, יוצר רושם קיומי מוחלט בעם ישראל לדורות. רושם זה, יוצא אל הפועל ברמה ההיסטורית בכוחו של שמואל. ה"קורחיות" כבסיס לנבואת ומלכות ארץ ישראל:שמואל המממש את חזון מנהיגותו של קורח, ושאף מופיע בפועל את המאפיינים של דרך זו ה"קורחית", הוא הבונה את יכולת הנבואה בארץ ישראל והוא מקור כוח המלכות שבה. מקור החיים שמן הארץ המופיע מכוח הנהגת קורח, מהווה הבסיס לשני כוחות הנהגה אלו, שבמהותם בנויים על ייחס ישיר לשכינה, שלא בדרך ההיררכיה הרוחנית ושמקור כוחם הוא הארץ. הפגיעה בכוח החיבור הקורחי הישיר בין האלוהות והמציאות, בעם ישראל, הנוצרת מתוך איבודם אל תוך האדמה (המביאה להרחקה נוספת בין עולמם של הלוויים לבין זה של ישראל, להבדלה נוספת של הלוויה מן המציאות, ולייחוסם המוחלט למתנות הכהונה), אע"פ שנצרכת הייתה, ע"מ לאפשר את יכולת קיום המציאות האנושית ההיררכית – היא פוגעת בהופעת מגמת הנבואה והמלכות, שאינן נמשכות, אלא נגדעות עד להשלמת הגאולה האחרונה. בחינתנו את הכוח ה"קורחי" מצד ערכו האובייקטיבי החיובי, תוך יכולתו ליצור בלימודנו את הבט האיחוד עם מקור החיים שמן הארץ שנוצר בעם ישראל במעשה בליעת קורח אל תוך האדמה, הוא אחד מן השלבים בהחזרת כוח חיים זה, הן מצד ההיבט הנבואי שבו, והן מצד הבט המלכות שבו, להוביל את מסלול חיינו הלאומיים.
המופיע את השכינה כפי אפיונה השלם הכולל את ארבעת לשונות הגאולה: "…ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם…" – כנגד ואשא אתכם על כנפי נשרים(שמות יט, ד)…כנגד ארבע לשונות של גאולה שנאמר במצרים (שמות ו, ו – ז) והוצאתי והצלתי וגאלתי ולק חתי" (במדבר ט"ו, ל"ז).
דרך פתיל התכלת: "פתיל תכלת – על שם שכול בכורות. תרגומו של שכול תכלא. ומכתם היתה בלילה וכן צבע התכלת דומה לצבע רקיע המשחיר לעת ערב".
מכוח הציציות המשתלשלות מבגד ארבעת הכנפות החסר יכולת אחיזה בו. ציציות הכוללות במשמעותן את תרי"ג המצוות (רש"י ד"ה וזכרתם את כל מצות ה' – שמנין גימטריא של ציצית שש מאות, ושמונה חוטים וחמשה קשרים הרי תרי"ג"), המהוות את ציצית האחיזה בשכינה, ו\או חלון ההצצה מן השכינה האין סופית כלפינו [רש"י ד"ה" ועשו להם ציצת – על שם הפתילים התלויים בה, כמו (יחזקאל ח, ג) ויקחני בציצית ראשי. דבר אחר ציצית על שם וראיתם אותו, כמו (שה"ש ב, ט) מציץ מן החרכים"].
המופיעה בציצית גם דרך שמונה הפתילות, כנגד שמונה הימים המפרידים בין מכת הבכורות וקריעת ים סוף -"ושמונה חוטים שבה, כנגד שמונה ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים".
"עשה לך שתי חצוצרת כסף – שיהיו תוקעין לפניך כמלך…" (במדבר י' ב').
"ויסעו בראשנה על פי ה' ביד משה…" (במדבר י' יג).
"ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים – מהלך שלשת ימים הלכו ביום אחד שהיה הקב"ה חפץ להכניסם מיד".
"…מה עשה, עמד וכנס מאתים חמישים ראשי סנהדראות…והלבישן טליתות שכולן תכלת. באו ועמדו לפני משה. אמרו לו טלית שכולה של תכלת חייבת בציצית או פטורה. אמר להם חייבת. התחילו לשחק עליו, אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה, זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה"(רש"י על במדבר טז, א').
את ביטול "ציציות הראש" בהופעת השכינה הקורחית, אנו מוצאים אף בשמו וגופו של קורח. קורח כשמו מופיע הנהגה אלוהית קירחת, החסרה את ציציות הראש כבית אחיזה, בהיותו קירח מפאת תגלחת הכוהנים. על נקודה זו עומד המדרש באופן שלילי – "ויקהלו על משה ועל אהרן, ויקח קרח לקח טליתו והלך ליטול עצה מאשתו כשאמר הקב"ה למשה (שם /במדבר/ ח) קח את הלוים מתוך בני ישראל וטהרת אותם וכה תעשה להם לטהרם וגו' והעבירו תער על כל בשרם מיד עשה כן לקרח התחיל לחזור על ישראל לא היו מכירין אותו אמרו לו מי עשה לך כך אמר להם משה עשה בי ולא עוד אלא נטלני בידי ורגלי והיו מניפין אותי ואומר לי הרי אתה טהור והביא את אהרן אחיו וקשטו ככלה והושיבו באהל מועד…" (במדבר רבה פרשה יח ד"ה ד ויקהלו על). אולם על פי דרכנו, עמידת המדרש על נקודה זו מלמדת על כוחו להופיע שכינה מכוח קורחיות זו.
בהיות צבע התכלת מהווה מצד אחד את צבע השמים, ומצד שני את הגוון השחור שהוא הביטוי המימושי ליישום בחינת האין סוף במציאות ה"מצרנית" – מכת בכורות.
"ויקהל עליהם קרח את כל העדה אל פתח אהל מועד…" תרגום יהונתן: "וכנש עליהון קרח ית כל שנישתא לתרע משכן זמנא ואתנטל בעותריה דאשכח תרין אוצריןמן אוצרוי דיוסף, מליין כסף ודהב, ובעא למטרד בההוא עותרא ית משה וית אהרן מן עלמא, אילולי דאתגלי איקרא דד' לכל כנישתא". (תרגום: מצא שתי אוצרות מאוצרות יוסף מלא כסף וזהב, ורצה לסלק בעושר זה את משה ואת אהרן מן העולם). וכן בגמרא: "עשר שמור לבעליו לרעתו (קהלת ה'), אמר ריש לקיש: זה עושרו של קרח. ואת כל היקום אשר ברגליהם (דברים י"א), אמר רבי אלעזר: זה ממונו של אדם, שמעמידו על רגליו. ואמר רבי לוי: משוי שלש מאות פרדות לבנות היו מפתחות של בית גנזיו של קרח… שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים, אחת נתגלתה לקרח, ואחת נתגלתה לאנטונינוס בן אסוירוס, ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבוא (מסכת סנהדרין דף קי ע"א).
"ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אלהם רב לכם כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ידוד ומדוע תתנשאו על קהל ה' – ומדוע תתנשאו – אם לקחת אתה מלכות לא היה לך לברר לאחיך כהונה (במדבר טז, ג', רש"י שם). וכן כפי שעולה מדברי דתן ואבירם: "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר" (במדבר טז, יג).
"וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל …" – "שקול משה כנגד כל ישראל" (שמות יח, א' ורש"י שם).
עד כדי שהכללת נשמות ישראל כולם במשה, מופיעה ברמה גופית – בהופעתו את בחינת כל גברי ישראל, מתוך כך – התייחסות נשות ישראל כלפיו עד לרמה המביאה לקנאת הבעלים: "וישמע משה ויפל על פניו, מה שמועה שמע? – אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: שחשדוהו מאשת איש, שנאמר (תהלים ק"ו) ויקנאו למשה במחנה. אמר רבי שמואל בר יצחק: מלמד שכל אחד ואחד קנא את אשתו ממשה, שנאמר (שמות ל"ג) ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה. רש"י ד"ה קנא לאשתו – אל תסתרי עם משה, קנוי היינו התראה. ונטה לו מחוץ למחנה – יצא מחוץ למחנה שלא יחשדוהו עוד" (סנהדרין קי ע"א).
הבולעת את קורח ועדתו – "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש" (במדבר טז לב).
תפיסה זו את משמעות "תוך האדמה", מחויבת היא מתוך היות המיתה חזרת מציאות החיים למקורם. החיוב לראות את אופן מתתו של קורח, תוצאה מהותית של מעשיו, מחייב לראות על כן, באופן מיתתו את אפיון מקור החיים של כוחו, שאליהם הוא חוזר במיתתו.
"ויקחו איש מחתתו ויתנו עליהם אש וישימו עליהם קטרת ויעמדו פתח אהל מועד משה ואהרן" (במדבר טז, יח).
"ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אתם" (ויקרא י' א').
דרך החיבור שהותווה ממעמד הר סיני.
האש האוכלת את הקורבן – "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימתו לפני ה' "(ויקרא י' ב').
מקור חיים זה של "תוך האדמה" בהקשרו של קורח, מופיע באופן גלוי יותר במנחה של יום הכיפורים, דרך ראיית עינו של יונה במעי הדגה: "…ותשליכני מצולה בלבב ימים ונהר יסבבני כל משבריך וגליך עלי עברו. ואני אמרתי נגרשתי מנגד עיניך אך אוסיף להביט אל היכל קדשך. אפפוני מים עד נפש תהום יסבבני סוף חבוש לראשי. לקצבי הרים ירדתי הארץ ברחיה בעדי לעולם ותעל משחת חיי ה' אלהי. בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי ותבוא אליך תפלתי אל היכל קדשך" (יונה ב, א – ז)פרקי דרבי אליעזר (פרק ט'): "ימן ה' דג גדול לבלוע את יונה, ר' טרפון אומר ממונה היה מששת ימי בראשית לבלוע את יונה, שנאמר וימן ה' דג גדול, ונכנס לתוך פיו כאדם שנכנס בבית הכנסת גדולה ועמד, והיו שתי עיניו של דג כחלונות אמפומיות מאירות ליונה, ר' מאיר אומר מרגלית אחת היתה תלויה במעיו של דג והיתה מאירה ליונה כשמש הזה שהוא מאיר בגבורתו בצהרים, והיה רואה יונה כל מה שבים ובתהומות, … והראהו נהר גדול של מימי אוקיאנוס, שנאמר ונהר יסובבני, והראהו שבילי ים סוף שעברו ישראל בתוכם, שנאמר סוף חבוש לראשי, וראהו מקום שנשברי הים וגליו יוצאין, שנאמר כל משבריך וגליך עלי עברו, והראהו עמודי ארץ במכונה, שנאמר הארץ בריחיה בעדי לעולם, והראהו שאול תחתית, שנ' ותעל משחת חיי, והראהו גיהנם שנאמר מבטן שאול שועתי, והראהו תחת היכל ה', שנאמר לקצבי הרים ירדתי, מכאן אנו למדים שירושלם על שבעה הרים היא עומדת, וראה שם אבן שתיה קבועה בתהומות, וראה שם בני קרח עומדין ומתפללין עליה".
כפי התייחסות הכתוב למעשיהם – "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְדֹוָד לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד". "הוא אשר דבר וגו' – …אמר לו משה לאהרן אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך" (ויקרא י' ג' ורש"י שם).
כפי המרומז בכתוב א) שאינו מודיע על מתתם, אלא על ירידתם חיים לשאול – "וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל" (במדבר טז, לג). ב) בהודעת הכתוב שבני קורח לא מתו: "וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ" (במדבר כו, יא). ג) קיימות שירתם: "לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לִבְנֵי קֹרַח – אסיר ואלקנה ואביאסף הם היו תחלה בעצת אביהם ובשעת המחלוקת פרשו וכשנבלעו כל סביבותיה' ופתתה הארץ את פיה נשאר מקומם בתוך פי הארץ כענין שנאמר ובני קרח לא מתו ושם אמרו שירה ושם יסדו המזמורי' הללו ועלו משם ושרת' עליהם רוח הקודש ונתנבאו על הגליות ועל חרבן הבית ועל מלכות בית דוד (תהלים מב, א' ורש"י שם). ד) בייחוס המהלך בשמואל לקורחיות זו: "…ויהי איש אחד מן הרמתים צופים (שמואל א' א')…רבי חנין אמר: אדם הבא מבני אדם שעומדין ברומו של עולם. ומאן נינהו – בני קרח. דכתיב +במדבר כ"ו+ ובני קרח לא מתו. תנא משום רבינו: מקום נתבצר להם בגיהנם, ועמדו עליו (מגילה יד, ע"א). ה) בהתייחסות לתפילה ה"קורחית" כחלק מיסודות הארץ: "…וראה שם אבן שתיה קבועה בתהומות, וראה שם בני קרח עומדין ומתפללין עליה" (פרקי דרבי אליעזר פרק ט' על יונה ב' א' – ז').
" … וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה, עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן. אמר בשבילו אני נמלט…טעה ותלה בעצמו, ולא ראה יפה, לפי שבניו עשו תשובה, ומשה היה רואה". תנחומא (רש"י ד"ה רב לכם בני לוי במדבר ט"ז ז').
המדלגת מעל הסדרים ההיררכיים הרוחניים, כפי שמתברר מייחסי הגומלין שבין שמואל ועלי: "וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי. ותאמר בי אדני חי נפשך אדני אני האשה הנצבת עמכה בזה להתפלל אל ה'. אל הנער הזה התפללתי ויתן ידוד לי את שאלתי אשר שאלתי מעמו. וגם אנכי השאלתהו לה' כל הימים אשר היה הוא שאול לה'". רש"י ויביאו את הנער אל עלי –" …ורבותינו דרשו מה שדרשו שהורה הלכה שאינו צריך כהן לשחיטת קדשים כדאי' בברכות. בי אדני – לתת עיניך עליו שיהא תלמידך, ולפי מדרש רבותינו שלא יענישהו מיתה. אל הנער הזה התפללתי – אל תאמר זה ימות וינתן לך אחר. (שמואל א' א' כה-כח) ".אמר רבי אלעזר: שמואל מורה הלכה לפני רבו היה…" (ברכות לא ע"ב).
שעד אליו כמעט ואינה קיימת – "ודבר ידוד היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ" (שמואל א' ג')מכוחו היא מורגלת להראות – "ויוסף ה' להראה בשלה כי נגלה ה' אל שמואל בשלו בדבר ה'" רש"י כי נגלה ה' אל שמואל: "לפי שאמר למעלה ודבר ה' היה יקר בימים ההם, אמר כאן, כי מעתה בשביל שמואל, נגלה ושנה והרגיל להגלות" (פסוק כ"א). עד לרמה בה נקרא החזון הנבואי בלשון "ראייה" – "ויגש שאול את שמואל בתוך השער ויאמר הגידה נא לי אי זה בית הראה. ויען שמואל את שאול ויאמר אנכי הראה" (שמואל א' ט' יח-יט).
כפי שעולה מהתייחסות המלכות אליו עצמו – "וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך…ויאמר ה' אל שמואל שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך כי לא אתך מאסו כי אתי מאסו ממלך עליהם" (שמואל א', ח', ו'-ח'). "גם עתה התיצבו וראו את הדבר הגדול הזה אשר ה' עושה לעיניכם…כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני ידוד לשאול לכם מלך" רש"י "התיצבו וראו – וכשם שעל ידי תפילתי אני יכול לשנות את העיתים, כך אם פגעה בכם מלחמה, היה כוח תפילתי לעמוד על האויב ולא הייתם צריכים לשאול מלך בחיי ואע"פ שאני זקן". "ודעו וראו – כי לא הייתם צריכים לשאול מלך לזלזל בי" (שמואל א', יב, טז-יז). וכפי שעולה מכוחו להמליך את שאול ודוד – "ונתתה לאמתך זרע אנשים. מאי זרע אנשים…ושמואל אמר זרע שמושח שני אנשים, ומי הם שאול ודוד …" (ברכות ל"א ע"ב).
כפי שעולה מהתבוננות בשני מוקדי כוחות ההנהגה הללו. הנבואה בניגוד לתלמידי החכמים, בנויה על הופעת השראה אלוהית ישירה [כפי שמתברר מדו השיח שבין עלי לחנה העומדת על חסרון רוח הקודש שבו – "לא אדוני – לא אדון אתה בדבר הזה גלית בעצמך שאין רוח הקודש שורה עליך שתדע שאיני שכורת יין" (רש"י שמואל א', א', טו), למרות היותו תלמיד חכם – "…והנער היה משרת את ידוד את פני עלי הכהן – מכאן למשמש פני תלמידי חכמים כמשמש פני השכינה (שמואל א', ב' יא ורש"י שם)]. והמלך אינו כפוף לסדר ההיררכי בהיותו "פורץ גדר לעשות לו דרך ואין ממחין בידו" (רש"י שמואל א' יז, נה).
– חיבור של שפע ועשירות שלא מן העולם הזה.
"ואני הנה לקחתי תא אחיכם הלויים מתוך בני ישראל לכם מתנה נתנים לה' לעבד את עבדת אהל מועד. ואתה ובניך אתך תשמרו את כהנתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת …והזר הקרב יומת "(זאת בניגוד למגמה ה"קורחית" אותה מופיע שמואל בחידושו המתיר לזר לשחוט את הקורבן, המקרבת את הזרים לעבודת המשכן).
"ויאמר ה' אל אהרן בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם (-אף בביזה) אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל "(במדבר יח, כ').
"כל תרומת הקדשים אשר ירימו בני ישראל לה' נתתי לך ולבניך ולבנתיך אתך לחק עולם ברית מלח עולם היא לפני ה'…" (במדבר יח, יט).
מדרש שמואל ד"ה "כל הימים אשר היה הוא שאול לה' – באותה שעה נצנצה בה רוח הקודש, ואמרה כל זמן ששמואל קיים שאול קיים".