בטלנות של חרות

"אין רווחה אם אין רווחים", מצהיר נתניהו במטרה לשנות יעדים.

מחברה החרדה לגורל החלשים, כזו הדואגת לאלה שמאחור מפגרים –

לחברה פועלת, יצרנית, שהיא גן עדן ליזמים פרטיים.

מולו ניצבים האיגודים החברתיים זועמים.

זו אכזריות, אומרים הם, להתעלם מהזקנים,

זו נבזות לקצץ דווקא בקצבת הילדים וזכויות הנשים,

ולהציב בראש את בעלי העסקים ובעלי הנכסים.

אכן, בנקודות נכונות נוגעים הצדדים,

אך במגמה היותר מסוכנת, אינם מבחינים.

מגמה בה נמדד כוחו של כל אדם על פי תל"ג לנפש, שבה המדינה היא "מפעל תעשייתי".

מגמה בה הצורך לשרוד ולהתקדם כלכלית, מוחק כל חוק, גבול מוסרי והגיוני, וסדר טבעי.

בה, אם לילדים, במלחמה נוהגת משאית (ואף הולכת לשבי) רק למען שכר דירה ולחם, ולא למען צדק מוסרי.

מגמה בה המוסר, הצדק, השאיפות והמטרות אפילו אלו הנעלות, נקבעים על פי המדד הכלכלי.

במגמה שכזו, לא יכול האדם לבחור להיות עני, לא להשתעבד לכסף, להיות חופשי.

לא חופש של חוסר מעש, אלא חופש הנותן את הכוח לחלום, לאגור כוח להיות "אני".

להיות "בטלן" כאותם אלו שלולא הם, לא יכול מקום להיות מוגדר כישוב ממשי[1][1].

מגמה זו האחרת – החלום  הישראלי,

אינה מסתפקת ברווחה כלכלית הצמודה לערך הדולרי,

ולא אפילו ברווחה של צדק חברתי סוציאלי,

אלא דורשת עדינות ושאיפה אל הרוחני,

שאינם קיימים בחלום האמריקני.

כי "עני בישראל"[2][2], אינו זה שאינו מסודר כלכלית, אלא זה שקיימותו הרוחנית מועטה[3][3].

כי "כל דכפין", זה אותו ה"רעב" שבליל הסדר אנו מביאים אותו לידי הסיבה,

– שאינה סתם ישיבה נוחה, אלא מעשה של השראת שכינה[4][4].

את ה"בטלנות" הזו חולמת החלומות, מביאה מדינת ישראל לעבר פי התהום,

ה"בטלנות" עליה אנו בונים שתצמיח את ממשיכי הדרך, ותממש את החלום.

וספק הוא, אם מול סכנה שכזו, יכולים שלשה פקחי שבת גויים, במשהו לתרום.

שמעון אור

תנועה לתורה מנהיגה