כשאנו מתבוננים בכל הבטחות ה' הניתנות לאבות, ואף בהמשך הכתובים, בשמות, ויקרא, במדבר ודברים מכונה ארץ ישראל בשם "ארץ כנען". אף לאחר שעם ישראל כובש את ארץ כנען בספר יהושע, ממשיך הכתוב לכנות את ארצו כ"ארץ כנען"[1]. גם הנביא יחזקאל, בהתייחסותו לתכונת האבות, מייחס את כוחם ותולדותם לארץ הכנעני, לאמורי ולחיתי:
"וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק לִירוּשָׁלִַם מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאִמֵּךְ חִתִּית"
(יחזקאל ט"ז, ג')
רש"י במקום אינו מותיר ספק ביחס לכוונת הכתוב באומרו ש"משם תולדתם ומשם נטלו גדולתם"[2]:
"מכורותיך – כמו מגורותיך ומנחם חברו לשון תולדה וכן פי' כלי חמס מכורותיהם (בראשית מ"ט) איש מאת מכרו (מלכים ב' י"ב) לבד ממכריו (דברים י"ח) כולם לשון תולדות.אביך ואמך – אברהם ושרה משם נטלו גדולת' ובני חת נתנו לה קבר" (רש"י, יחזקאל ט"ז, ג').
כה מקובל שם זה עלינו, עד כי נדמה לנו שבאומרנו "ארץ כנען" כאילו אמרנו בשפה אחרת "ארץ ישראל", עם כל הקדושה והגדולה המשתמעות מארץ ישראל, עם כוח הנבואה שאינו ניתן אלא בארץ ישראל ומכוחה[3], ותלות המצוות בה עד כדי שאינן אלא "ציונים"[4] כשאין אנו נמצאים בארץ ישראל. אולם כשאנו פורטים שם זה לפרטיו – "ארצו של כנען", ודמותו של כנען עולים מול עינינו, אנו לכאורה נפגשים עם דמות וכוח נמוכים ונתעבים שאין להם כל קשר לכל אלו. כמובן שדבר זה אינו יתכן
שלטון העבר של זרעו בחבל ארץ זה, אלא מהטבעת תכונתו וכוחו בחבל ארץ זה. הבטחת "ארץ כנען" לעם ישראל, מחייבת גם להבין שתכונתו וכוחו של כנען המוטבעים בארצו, מחויבים והכרחיים למימוש הבטחות ה' וחזון הנבואה לאבות.אנו ננסה אם כן במאמר זה, לחדור מבעד לרשעות הבחירית של כנען, להגדרת כוחו האלוהי, ע"מ להיפגש בתכונתה של ארץ ישראל המחויבת כל-כך לא רק לשם השלמת הווייתנו כעם, אלא אף לשם יכולת קיום פרטי התורה ומצוותיה. אנו נראה שתכונתו וכוחו של כנען הם כוחות שלצערנו לא צלחו להופיע ברמת ההכרה הבחירית באופן חיובי ובונה, ועל כן נאלצו להופיע כתכונת קרקע ברמה קיומית שאינה בחירית.
מאמר זה בא להחזיר את ה"כנעניות" חזרה לרמה של תכונה הכרתית כחלק מתהליך ארוך של חזרת הכוחות התורתיים מאילמותם הסגולית, להופיע מחדש בנו, בהכרתנו ובכוח בחירתנו.
נוח – מנחם האדמה
ע"מ שנוכל לבאר את משמעות כוחו של כנען, אנו צריכים לחזור אחורה לנוח, המעורב ביותר בעיצוב כוחו של כנען. את מהות כוחו של נוח אנו פוגשים עוד בסוף פרשת בראשית, בהולדתו:
"וַיְחִי לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בֵּן. וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְקֹוָק" (בראשית ה', כ"ח-כ"ט).
על מרכזיותו של נוח לעולם עומד רש"י בביאור המושג "בן":
"ויולד בן- שממנו נבנה העולם"(רש"י, בראשית ה', כ"ח).
על כוחו הוא מבאר:
"זה ינחמנו – ינח ממנו את עצבון ידינו, עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרישה והוא הכין להם, והיתה הארץ מוציאה קוצים ודרדרים כשזורעים חטים, מקללתו של אדם הראשון, ובימי נח נחה, וזהו ינחמנו, ינח ממנו…" (רש"י שם, פסוק כ"ט).
את לשון "ינחמנו" מבאר רש"י לא מלשון "מנחם" אלא מלשון "מנוחה", שמנוח נחה האדמה מקללתה, וחזר האדם להוציא ממנה תנובה. את היכולת הזו מיחס הכתוב ישירות לנוח, כשרש"י תולה זאת בהכנתו כלי מחרישה לחרישת האדמה.
את מימוש תכונת הכוח הזו להביא למנוחת האדמה מקללתה, אין אנו מוצאים בפועל בנוח אלא לאחר המבול:
"וַיָּחֶל נֹחַ…וַיִּטַּע כָּרֶם" (בראשית ט', כ').
במעשה זה מתבטא לראשונה כוחו לעבד את האדמה. מכאן יש לנו ללמוד שבמעשה נטיעה זה מצליח נוח לממש את תכונתו להביא למנוחת האדמה מקללתה.
נוח – "בועל" האדמה
על יחסי הגומלין שבין נוח והאדמה לאחר המבול, עומד הכתוב בכנותו אותו "איש האדמה":
"וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם" (בראשית ט', כ').
על המושג "איש האדמה" עומד רש"י במקום:
"איש האדמה – אדוני האדמה, כמו (רות א ג) איש נעמי" (רש"י, בראשית ט ,' כ').
התבוננות במקור שמביא רש"י מרות מראה ש"איש נעמי" הוא תיאור של חיבור אישותי חזק ביותר בין האיש והאישה:
"וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִיש נעמי …".רש"י: "איש נעמי – למה נאמר מכאן אמרו אין איש מת אלא לאשתו" (רות א,' ג').
יוצא מכך, שתיאור נוח כ"איש האדמה" מבטא חיבור של נוח ברמה אישותית כלפי האדמה[5]. ברור הוא שע"מ שקשר מסוג שכזה יוכל להתממש צריכה האדמה להופיע את כוחה ברמה התואמת את רמת ההכרה של האדם. את יכולת האדמה להופיע קשר ברמה של "הכרה" אנו מוצאים רק במצבה שלפני חטא האדם ובחטאו של קין, אז מופיעה האדמה כמציאות בעלת הכרה, שיש בה בחירה חופשית. כך מובא הדבר בבריאת העולם:
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן. וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב" (בראשית א', י"א-י"ב).
על בסיס ההפרש שבין הציווי "עץ פרי עושה פרי" לבין קיומו כ"עץ עשה פרי" מבאר רש"י את עוונה של האדמה:
"עץ פרי – שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא (פסוק יב) ותוצא הארץ עץ עושה פרי, ולא העץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה" (רש",י בראשית א,' י"א-י"ב).
מעוון האדמה, אנו למדים שחטאו של האדם הוא המשך ישיר של תכונת האדמה, כפי שיצירתו שלו וכן שמו נגזרים מן האדמה:
"וַיִּיצֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ב', ז').
את הקשר שבין האדם והאדמה מדגיש הכתוב אף לאחר חטאו של האדם:
"…עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג', יט)
קשר האדם והאדמה הוא כה גדול, עד שגם קללת האדמה היא בעבור האדם:
"וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (בראשית ג', יז).
את זיקת האדם לאדמה מגדיר רש"י כזיקה שבין הבן לאמו:
"ארורה האדמה בעבורך – …משל ליוצא לתרבות רעה והבריות מקללות שדים שינק מהם" (רש"י, בראשית ג', יז) .
עתה במפגש הנוסף של נוח עם האדמה[6], מופיעה הזיקה ביניהם כזיקה שבין איש ואישתו.
חזרת נוח לתכונות הכוח הבראשיתיות
רמת החיבור ההכרתית של נוח עם האדמה, כפי כוחה ה"בראשיתי", מולידה ממילא דרכי התנהלות בראשיתיים של האדמה. אחת מהן היא היחס הישיר והמיידי שבין נטיעת נוח את כרם הענבים, והוצאתו ממנה יין:
"וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן …" (בראשית ט', כ-כ"א).
על תכונת הטבע בזמן האדם הראשון להוציא פרות באופן מיידי, אנו למדים ממדרש ההלכה על "ונתנה הארץ יבולה":
"ונתנה הארץ יבולה( לא א סעיף ג'). על מגמתו זו של נוח, המתחבר למציאות הקרקע והפריון כפי מגמתם בזמן
(ספרא, בחוקותי פרשה א, ד"ה פרק
ותרגום יונתן על הכתוב במקום:
"וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם".
תרגום יהונתן: "ושרי נח למהוי גבר פלח בארעא ואשכח גופנא דמושכיה נהרא מן גינוניתא דעדן ונצביה לכרמא וביה ביומא אניצת ובשילת ענבין ועצרינון".פי' יונתן: "ואשכח גופנא פירוש מצא גפן שהמשיכו נהר מהגן עדן ויטע ממנו כרם בו ביום נצו תרגום של עלתה נצה ואנצת נץ בישלו אשכלותיה וכו'. ועצרינון פי' הצרהו בגת". (בראשית ט', כ').
באופן דומה מבאר אף "בעל הטורים": "ויטע כרם – דרשו רבותינו
יש כמובן להבין שהן היכולת להוציא פרי באופן מיידי לאחר הנטיעה, והן יכולת עץ הפרי להיות נאכל אף הוא, הם ביטויים לחוסר ההפרש שבין הדרך והתכלית, מתוך יכולת המציאות להביע באופן המיידי והישיר ביותר את תכליתה. יכולת זו היא המביאה לכך שלא יעבור זמן בין נטיעת העץ והוצאתו פרות, מתוך קיומו המיידי את תכליתו, וכן שלא יהיו במציאות אמצעיים (עצים) שהם עצמם אינם גם התכלית עצמה (אכילתם כפרי). את התכונה הזו הבראשיתית שבמציאות הטבע חושף נוח מתוך החיבור האישותי שהוא יוצר עם הקרקע. על מגמתו זו של נוח "איש האדמה" "לחזור" למגמת כוחו של האדם הראשון עומדת הגמרא בסנהדרין באופן מפורש:
"איש האדמה – אמאי קרי ליה איש האדמה – על ידי שהוכיחו הקדוש ברוך הוא: היה לו ללמוד מאיש האדמה, דהיינו אדם
אופן התנהגותו של נח כ"איש האדמה" וניסיונו לחזור למצב הבראשיתי בו הגוף מופיע באופן ישיר, מיידי ומוחלט את ערכי החיים, הוא גם שמביאו לידי "התגלותו" בתוך אוהלו.
ערומו של נוח – מכוח האדם הראשון שב
"וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה" (בראשית ט', כ"א).
ומבאר התרגום יהונתן במקום: "…ואתערטל בגו משכניה" (פ'יהונתן ואתערטל פי' ערום).
נראה הוא שלולא זיהויינו, מתוך כינויו של נוח "איש האדמה" ומתוך המיידיות שבין נטיעת הכרם ושתיית היין, את מגמתו של נוח להתחבר לכוח האדמה כפי כוחה הבראשיתי, יכולים היינו לבאר שהתגלותו של נוח ערום, היא תוצאה מצערת של שכרותו. אולם לאחר שזיהינו שנוח באופן מודע מחבר עצמו לעולם זה, ברור שאף "התגלותו" של נוח באוהלו, אינה מקרית אלא אף היא חלק מחזרתו למצב הבראשיתי של המציאות מכוח חיבורו האישותי עם האדמה. יכולתו של נוח לשוב למציאות שערכיה האלוהיים מופיעים ישירות ומיידית בטבע המציאות, היא גם חזרה ליכולת התהלכותו של האדם הראשון ערום בלא שייבוש בכך. יש להבין שהבושה מפני הגוף הערום היא
הגברת נוח את כוח ה"גילוי", כוח ה"ערווה", כוח ה"מקור" שבגוף
"וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ" (בראשית ט', כ"ב).
התבוננות במשמעות "ראיית ערווה", תראה לנו שזהו המשך ישיר ל"גילויו" של נוח באוהלו.את המושג "ראיית ערווה" אנו מוצאים בפרשת העריות:
"וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא…" (ויקרא כ', י"ז).
"ראיית ערווה" זו מכונה בהמשך הפסוק כ"גילוי ערווה"
"…וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה עֲוֹנוֹ יִשָּׂא" (ויקרא כ', י"ז).
רש"י על דברי הכתוב (בפסוק י"ח), "וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה", מבאר שכל לשון ערווה היא לשון של "גלוי":
"הערה – גלה. וכן כל לשון ערוה גלוי הוא, והוי"ו יורדת בתיבה לשם דבר, כמו זעוה, מגזרת (אסתר ה ט) ולא קם ולא זע, וכן אחוה מגזרת אח" (רש"י, ויקרא כ', י"ח). משיר השירים אנו למדים שכוחו של מקום הערווה הוא בתאווה שיש בו:
"אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר כי קולך ערב ומראך נאוה (שיר השירים ב'). אמר רב ששת: שער באשה ערוה, שנאמר (שיר השירים ד') שערך כעדר העזים" (ברכות כד, ע"א).על כך מבאר רש"י: "קולך ערב – מדמשבח לה קרא בגוה – שמע מינה תאוה היא" (רש"י, שם).
מן האדם הראשון למדנו שה"תאווה" היא ביטוי להופעת תוספת של חיים:
"וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם" (בראשית ג', ו').
את תאוות העיניים מבאר רש"י כ"פקיחת עיניים":
"וכי תאוה הוא לעינים – כמו שאמר לה ונפקחו עיניכם" (רש"י, ג', ו').
ביחס לעיוורון למדנו שהוא בחינת מוות:
"ופחד יצחק-… ובשביל שכהו עיניו והרי הוא כמת… " (רש"י, בראשית ל"א, מ"ב).
ברור הוא, אם כן, שאם "עיוורון העיניים" הוא בבחינת מוות, פיקחון עיניים הוא בבחינת תוספת של חיים. מן הכתוב בויקרא אנו למדים ש"תוספת החיים" המופיעה בערווה היא מתוך היותה מקור לחיים. כך מכנה הכתוב את הערווה כ"מקור":.
"וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה וְהִיא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם" (ויקרא כ', י"ח).
יוצא אם כן כי נוח ב"התגלותו" בתוך אוהלו, מבליט ומאדיר את כוח "גילויו", כוח "ערוותו" – כוח ה"מקור" – מקור החיים הגופני שבו. אכן בהקשר למעשה נוח עצמו, נוקט הכתוב בלשון הקרובה יותר למקור החיובי של כוח חיים זה – בלשון "ויתגל". אולם, כשאנו עוברים לחם, מוגדרת הוויית החיים אותה מאדיר נוח כ"ערווה", לשון המשמשת כבר גם במשמעות של שלילה.
השתלטות חם על "גילוי" \ "ערוות" אביו
אופן מפגשו של חם את "ערוות אביו" הוא בדרך של ראיית ערוותו. על המשמעות של "ראיית ערווה" של הזולת אנו למדים מיוסף:
"… וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם" (בראשית מ"ב, ט').
את "ערוות הארץ" מגדיר רש"י במקום שהיא נוחה להיכבש:
"ערות הארץ – גלוי הארץ, מהיכן היא נוחה ליכבש, כמו (ויקרא כ יח) את מקורה הערה, וכמו (יחזקאל טז ז) ערום ועריה. וכן כל ערוה שבמקרא לשון גילוי…" (רש"י, בראשית מ"ב, ט'). את לשון ה"כבישה" ביחס למעשה הביאה אנו מוצאים בציווי ה' לאדם הראשון: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ" (בראשית א', כ"ח).
רש"י מייחס את מעשה הכבישה לדרכי יצירת הקשר שבין האיש והאישה[8]:
"וכבשה – חסר וי"ו, ללמדך שהזכר כובש את הנקבה שלא תהא יצאנית, ועוד ללמדך שהאיש שדרכו לכבוש מצווה על פריה ורביה ולא האשה" (רש"י, בראשית א', כ"ח).
ראיית ערוות הזולת היא, אם כן, מעשה של גילוי "מקור חייו", והרחבה מתוך כך של חיי המתבונן במגמה של "כבישה". כיוון שמציאות החיים ב"ערווה" היא הגלויה ביותר, כבר במעשה ה"ראייה" ישנו אפקט של חיבור במשמעות של "כבישה". באופן זה יש להתייחס גם לראיית חם את ערוותו של נוח.
חם בראיית ערוותו של נוח מייחס כלפיו את כוחו ואונו אליהם הגיע נוח מכוח חיבורו האישותי לאדמה. ייחוס זה מובע ברש"י על התורה ובגמרא בשני מובנים, ברמה של סירוס וברמה של "רבעה":
"וייקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן. רב ושמואל, חד אמר: סרסו, וחד אמר: רבעו. מאן דאמר סרסו – מתוך שקלקלו ברביעי קללו ברביעי. ומאן דאמר רבעו – גמר וירא וירא, כתיב הכא וירא חם אבי כנען את ערות אביו וכתיב התם +בראשית ל"ד+ וירא אותה שכם בן חמור וגו'" (סנהדרין ע', ע"א).
על היות מעשה הביאה "מגלה ערווה" אנו למדים מהמשך פרשת העריות:
המשכב, אם כן הוא המימוש של "ראיית הערווה" התורתית בדרך של "חיבור" פיזי למקום הערווה.
על משמעות מעשה הסירוס אנו יכולים ללמוד מפרשת ראובן בבלבול משכבו של יעקב:
"וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל פ וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר" (בראשית ל"ה, כ"ב).
רש"י במקום מבאר ש"שכיבה" זו לא הייתה בפועל, אלא שבלבול יצועו של יעקב עולה לראובן כאילו שכב עם בלהה:
"וישכב – מתוך שבלבל משכבו מעלה עליו הכתוב כאלו שכבה…" (רש"י במקום).
אנו רואים, אם כן, שמניעה מהווה אף היא מעשה של שליטה עד כדי כך שמשכב בלהה שמנע ראובן מיעקב, מיוחס אליו כאילו שכבה. מצד אחד, רמת ה"כבישה" במעשה הביאה היא גדולה לאין שיעור מרמת השליטה המושגת במעשה של מניעה בלבד. על כן הגדרת מעשהו של חם כמעשה של "הרבעה" מבטא "כבישה" אבסולוטית יותר, ממה שניתן היה לו להגיע במעשה סירוס. אולם מצד שני, מעשה הסירוס מממש באופן חזק יותר את מעשה ה"כבישה", במניעתו פיזית ובאופן הנראה לעיין את המשך התולדות. הבאת רש"י והגמרא את שתי המגמות הללו של הסירוס והביאה, משלימות יחדיו את ביטוי מעשה שליטתו של חם בכוח ה"ערווה" שמגביר נוח בעצמו ב"התגלותו" באוהלו.