בתרגום מעשה המגילה מ"טקסט מקראי" לתרחיש מוחשי, אנו נפגשים עם הבעייתיות שבמהלך המגילה בכל תוקפה. 
כיצד יתכן כי אסתר הנלקחת באינוס לבית מלכות אחשוורוש נשארת שם במשך חמש שנים ללא מטרה, כשהיא ומרדכי אף מצילים את המלך, למרות שבאותה העת לא נשקפת כל סכנה לעם ישראל? 
כיצד יתכן כי מרדכי הצדיק לוחץ על אסתר להיכנס למלך באופן מיידי להבעל לו ברצון (חודש ניסן), אף ששעת השמד נקבעת רק לעוד אחד עשר חודש (חודש אדר) ואין הוא מחכה שמה תקרא אל המלך ברצונו הוא, ובכך ימנע איסורה עליו לעולם ?
איך יתכן שפרשת המגילה נקבעת לדורות, אף שבסופה של אותה הפרשה נשארת אסתר לעולמים תחת אחשוורוש, אסורה על בעלה.

אמנם, דווקא תרגום מוחשי זה של מעשה המגילה, הוא המחייב אותנו להוציא אותה מלהיות מעשה הסטורי רגיל ולערב בה את התרחיש האלוהי. דווקא ההתנהגות והתגובות ה"לא אנושיות" וה"לא רציונאליות" של מרדכי ואסתר, בניגוד למצופה מבני אנוש, מרמזים על קיום חוקיות אחרת – אלוהית לכל המהלך כולו. את החוקיות הזו, אנו ננסה לפגוש במאמר זה.


צפיית גאולה ממעשה ביאה

מן הכתובים עולה בפרוש שאסתר נלקחת לבית אחשורוש לשם משכב. כך מבאר הכתוב. "בָּעֶרֶב הִיא בָאָה וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה אֶל בֵּית הַנָּשִׁים שֵׁנִי אֶל יַד שַׁעַשְׁגַז סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַפִּילַגְשִׁים (אסתר ב', י"ד). הגמרא במגילה (יג, ע"א) מעלה עניין זה בפרוש לגנותו של אחשוורוש –  "שהוא בועל נשים ומשלחן". אכן באותו מקום (דף יב ע"א) מלמדת אותנו הגמרא שכיוון שהכל ידעו "שלא יקח אלא אחת ואת כולן יבעל, כל אדם שהיתה לו בת לקח את ביתו והחביאה".

אולם אצל מורדכי הוא מגלים התייחסות מוזרה. למרות שאסתר היא אשתו של מרדכי (כפי שמבאר רש"י באסתר ב',ז'), לקיחת אסתר למשכב הערל, מהווה אצל מרדכי סימן לתשועה שעתידה להופיע על ידה – "לא אירע לצדקת זו שתילקח למשכב ערל אלא שעתידה לקום להושיע לישראל" (אסתר ב' י"א רש"י במקום).

עד כדי כך חזקה אצל מרדכי תחושה זו, שאף כשעולה ההזדמנות להיפטר מאחשורוש, הוא מונע מהלך זה בהצלתו אותו מהתנקשות בגתן ותרש כל זאת באמצעות הודעה שהוא מוסר דרך אסתר עצמה – "וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי" (אסתר ב', כא-כב).

מניעת מרדכי את הריגת אחשורוש אונס אשתו, מדהימה עוד יותר, כשאנו למדים שסיבת רצונם של בגתן ותרש להתנקש באחשורוש היא בעילותיו הרבות את אסתר – "מיום שבאת זו לא ראינו שינה מעינינו", כשרש"י במקום מבאר – ש"מתוך שהיתה חביבה עליו היה מרבה בתשמיש, וצמא לשתות" (מגילה יג, ע"ב). למרות זאת מונעים מרדכי ואסתר את הריגתו של אחשורוש ובכך חורצים את דינה של אסתר להמשך שהייתה בכפייה אצל אחשורוש במשך חמש שנים בלא שיהיה ברור כלל לשם איזו מטרה צריך להקריב קורבן שכזה (שהרי לקיחת אסתר לבית אחשורוש הייתה בשנת שבע למלכותו[1][1], כשהפלת הפור ע"י המן נעשתה בשנת שתים עשרה למלך אחשורוש[2][2]).

המערכה השלישית והמוזרה ביותר עד כדי להדהים מגיעה בשלב שלאחר הפלת הפור על ידי המן בי"ג באדר. מרדכי דורש מאסתר להיכנס לאלתר אל המלך – "כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ" (אסתר ד', יד). המחיר לכניסה המיידית הזו הוא עצום, כפי שעולה מדברי אסתר – "וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי, שמעכשיו שאני ברצון נבעלת לגוי אני אסורה לך" (אסתר ד', טז רש"י שם). בכל אופן נוקטת אסתר בדרך זו אע"פ שמזמן הפלת הפור בי"ג בניסן (אסתר ג', ז') עד לזמן שנקבע להריגה

בי"ג באדר (אסתר ג' יג ) עומדים עוד אחד עשר חודש שבהם ישנו סיכוי רב שאסתר תיקרא אל המלך גם בלא שהדבר יבוא ביוזמתה או שאת כתב ההריגה יהיה ניתן לבטל בדרכים אחרות "דיפלומטיות".

דחיפת אסתר לתוך ידיו של אחשורוש בדרך זו מחייבת אותנו להסיק שהן מרדכי והן אסתר אינם פועלים ביחס לאחשורוש רק מתוך אילוץ וכפייה. ברור שאופן התנהלות זו הן של אסתר והן של מרדכי יוצאים לגמרי מגדר התגובה הנורמאלית האנושית. אין לנו אפשרות אלא לתלות את תגובתם באופן מוחלט באותה תחושה שהייתה לו למרדכי, שלקיחתה של אסתר למשכב הערל טומנת בחובה מהלך של גאולה. על כך מבאר רש"י בספר שמואל בפרשת הכאת דוד את הארי והדוב (שמואל א', יז, לז) שמרדכי הוא "אחד משני צדיקים (דוד הוא הראשון) שניתן להם רמז וחשו להשכיל לדבר". 

אין ספק אם כן, שבחירת ההשגחה להוביל את מהלכיה דרך הבאת של אסתר לידי חיבור אישות עם אחשורוש, זיהויו של מרדכי מהלך זה כמהלך שאמור להביא בכנפיו גאולה, קיום מצב זה של שהות אסתר אצל אחשורוש באופן יזום הן על ידי מרדכי והן על ידי אסתר (פרשת בגתן ותרש) ולבסוף דחיפת אסתר להיבעל ברצון לאחשורוש במחיר הכבד של איסורה על מרדכי לעולם, ממקדים כולם את ה"גאולה" העתידית דווקא כלפי אחשורוש עצמו ודווקא מצד מערכת האישות הנרקמת בינו לבין אסתר ולא לשום דבר אחר. 

אכן את מהלך חיבור גוף אסתר עם גוף אחשורוש מייחסת הגמרא להשגחה העליונה בהסבירה את זמן הבאת אסתר לאחשורוש בחודש טבת  – "בזמן עת צינה, שהיו מתכוונין מן השמים בכדי לחבבה על בעלה (אסתר ב', ט"ז רש"י שם וכן מגילה י"ג ע"א).

יוצא אם כן, שסיפור מגילת אסתר מופיע את המהלך האלוהי, בערוץ כוח שונה לחלוטין מערוצי הכוחות שהיינו רגילים עד כה לייחס לאלוהות. ההשוואה שבין רמז הישועה שניתן לדוד, לבין זה הניתן למרדכי מדגיש ביותר שוני זה. אם רגילים אנו שכח האלוהות מופיע בגבורה, כפי שהיה אצל דוד – "גם את הארי גם הדוב הכה עבדך" (שמואל א', יז), הרי אצל מרדכי פועל הכוח האלוהי דרך לקיחת אסתר למשכב, ועוד עם גוי. על פניו מצב זה של בעילת אסתר, הוא מצב של השפלה, כניעה וחולשה. אם רוצים היינו לראות בלקיחת אסתר הזדמנות להריגת אחשורוש הרי התנהלות מרדכי ואסתר בפרשת בגתן ותרש מורידה אפשרות זו לגמרי. על כן את העוצמה שבמעורבות ההשגחה האלוהית בפורים יש לחפש דווקא דרך מגמת החיבור הנוצרת בין אסתר לאחשורןש בדיוק כפי שאצל דוד יש למצוא אותה בגבורתו.  מכאן גם ברור, שיכולת מרדכי לקלוט את הרמז האלוהי שניתן לו היא עדינה לאין שיעור מן היכולת שהופיעה אצל דוד, שהרי את הרמז הזה נצרך הוא לגלות במעשה הנוטה יותר למעשה הבהמה הנמוך מאשר ליכולת הגבוהה של האדם במעשה הגבורה.

התבוננות במהלך כניסת אסתר לאחשורש מחזק את מגמת הופעת ההשגחה האלוהית דווקא דרך מעשה החיבור היצרי שבין אסתר ואחשורוש.

כפי שהזכרנו, כניסת אסתר לאחשורוש מגיעה בפירוש לשם חיבור אישות – "…וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת – שעד עתה באונס ועכשו ברצון". אולם  דווקא לקראת אקט בעייתי זה לובשת אסתר "מלכות" המבוארת על ידי חז"ל כרוח הקודש – " וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת – שלבשתה רוח הקודש (אסתר  ה', א' ורש"י שם). אם מדמים היינו שרוח קודש זו באה לאפשר לה לעמוד מול הקושי להיכנס למשכב הערל הרי תפילת אסתר בהיכנסה אל המלך מוכיחים ששכינה זו הבאה עימה, לשם אחשוורוש היא מגיעה. כך מביא מזמור תהילים (כ"ב) את תפילת אסתר – "אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי…הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי. הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה…". הגמרא במגילה (דף טו ע"ב) מבארת שאת השינוי שהיא נוקטת כלפי אחשוורוש מכינויו ככלב לכינויו כאריה היא עושה כיוון שהשכינה מסתלקת ממנה – "כיון שהגיעה לבית הצלמים – נסתלקה הימנה שכינה, אמרה: (תהלים כ"ב) אלי אלי למה עזבתני…או שמא על שקראתיו כלב, שנאמר (תהלים כ"ב) הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי. חזרה וקראתו אריה, שנאמר (שם) הושיעני מפי אריה". דברי גמרא אלו מלמדים בפרוש שמגמת השכינה ההולכת עם אסתר היא אחשורוש. כל פגיעה במגמה זו פוגעת במעורבות שם ה' במהלכה של אסתר. 

מלכות החוש

הכוונת חוטי ההשגחה כלפי אחשורוש מצריכה אם כן לבחון את כוחו ולראות מה חשיבות הייתה להשגחה האלוהית לערב את כוחו בתהליך גאולתן של ישראל.

התבוננות בדברי חז"ל על סעודתו של אחשורוש בשנת שלש למלכותו מראה שכוחו רב לו כלפי האלוהות. ביחס ל"הַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ" מבארת הגמרא במגילה (דף יב ע"א) שתפארת מלכותו הם בגדי הכהונה שלבש על עצמו. וביחס ל"וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים" מבארת הגמרא שהמדובר הוא בכלי המקדש שהשתמש בהם. גם ביחס לאופן אכילתו של אחשורוש מבארת הגמרא שאכילתו הייתה "כַדָּת של תורה, כפי אכילת המזבח (מגילה שם שם). יכולת זו של אחשורוש עומדת לו אף שלא עמדה לבלשאצר הבבלי. אע"פ שאצל בלשצאר הבבלי באותו ערב שהוציא את כלי המקדש יוצאת יד וכותבת לו "מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין" (מנה אלוהים מלכותך, ומצא שכבר הושלמה, נשקלת לפניו במאזנים ונמצאת חסר מכל צד נשתברה מלכותך ונתנה למדי ופרס) ובאותו הערב הוא מוצא את מותו (דניאל ה' ל') הרי אחשורוש לא רק שלא נפסקת מלכותו, אלא בסוף סיפור המגילה מלכותו רק מתעצמת והמגילה מסיימת את דבריה בתארה את תוקפו של אחשורוש – "וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מַס עַל הָאָרֶץ וְאִיֵּי הַיָּם. וְכָל מַעֲשֵׂה תָקְפּוֹ וּגְבוּרָתוֹ וּפָרָשַׁת גְּדֻלַּת מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי מָדַי וּפָרָס" (אסתר י', א-ב).

יכולות אלוהיות אלו של אחשורוש  לנהל את סעודתו כשבגדי וכלי ה' ודרכי אכילת האש על המזבח הם מאפייני סעודתו מלמדים על דמות עוצמתית שלא מן העולם הזה.

תפיסה באופן זה את דמותו של אחשורוש, מחברת אותנו ליכולת נוספת של אחשורוש, שעתה בהתבוננות רצינית יותר על דמותו יכולה לחשוף בו פאן נוסף של כוחו.

לאחר מות וושתי מציעים נערי המלך לאחשורוש למצוא מלכה תחת וושתי. אופן בדיקת הנערה המתאימה למלוכה נעשה על ידי אחשורוש דרך מעשה המשכב – "בָּעֶרֶב הִיא בָאָה וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה אֶל בֵּית הַנָּשִׁים" (אסתר ב', יד). בלא הקדמת עוצמתו של אחשורוש כפי שמתגלה במשתה שעשה לשרי המדינות, נראה היה שדרך בדיקה זו היא עוד ביטוי לפריצותו של אחשורוש. אולם גם אז לא ניתן היה להשתחרר מן העובדה שמעשה פריצות יכול היה המלך לעשות בכל דרך שהיא, ומצד שני לבחירת מלכה נצרכות בדיקות מהותיות יותר גם למלך שעניינו פריצות. כל זאת מחייב אותנו למחשבה מה עניינו של מלך שאת  בדיקת ההתאמה למלכות הוא מסוגל לעשות דרך מעשה אישות. מגמה שכזו אנו מוצאים רק פעם אחת במקרא אצל האדם הראשון

ביצירת ה' את חיית השדה ועוף השמים האדם הוא הקורא להם שמות – " וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ", אולם "ּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". רק כשמגיעה האישה מכריז האדם "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה". ממהלך זה בו האדם קורא שם גם לאישה מתוך הגדרתו את האישה "בשר מבשרי" שהיא הגדרה המתייחסת לחיבור האישותי כדוגמת " וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד (בראשית ב', כד) לומד רש"י במקום שגם קריאת שמות שאר החיות הייתה דרך  מעשה ביאה – "מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו בהם עד שבא על חוה".

ברור שיכולת קריאת שֵם דרך מעשה ביאה היא ביטוי ליכולת מערכת החושים לבצע מהלכים שכיום אפילו על ידי השכל והמחשבה אנו לא מסוגלים לעשות. יכולות החוש ובתוך כך מעשה הביאה הן יכולות שרמת ההבעה בהן היא פרימיטיבית יחסית לשכל ועל כן אין ביכולתם לנהל את המציאות. אולם לא כך היה אצל האדם הראשון. מה שאצלנו יכול אולי השכל להגיע, היה בעולם הקדמון קיים ברמת החוש. מתוך כך יכול היה מעשה הביאה אצל האדם הראשון להוות כלי לקריאת שֵם לבריות שיצר הקב"ה.

כדוגמת מגמה זו אנו אם כן מוצאים אצל אחשורוש, המסוגל להגדיר ולבחור מלכה דרך מעשה חוש ולא בדרך הדיבור שהוא כלי הבחינה וההכרעה המרכזי של האדם כיום. אמנם בניגוד לאדם הראשון ש"אף שניתנה בו דעה לקרות שמות, לא נתן בו יצר הרע (רש"י על ולא התבוששו בראשית ב' כ"ה), הרי אצל אחשורוש מופיעה עוצמת חוש זו כמציאות ייצרית לחלוטין.

הבנה זו את כוחו של אחשורוש, מאירה באור שונה לחלוטין את משמעות מעורבותו בסיפור המגילה ואת החשיבות שבחיבור אסתר אליו והמטרה שבחיבור זה. כפי שבארנו, מגמת מרדכי ואף אסתר עצמה וכן מעורבות ההשגחה האלוהית הם דווקא לכיוון חיבורה של אסתר עם אחשורוש ודווקא בדרך של אישות. עתה לאחר חדירה במעט לעוצמת כוחו, ברור הוא שמגמת החיבור הזו נועדה למעשה לרשת את עוצמתו ולגיירה בישראל.

כך מבאר המדרש (בראשית רבה פרשה צט ד"ה בנימין זאב) בפירוש בברכת בנימין  "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף" (בראשית מט, כז) – מה זאב חוטף כך אסתר חוטפת המלוכה, הה"ד (אסתר ב') ותלקח אסתר". אע"פ שלקיחת אסתר לבית אחשוורוש נעשית בכפיה,  התוצאה הסופית של מעשה זה היא דווקא חטיפת אסתר את עוצמתו של אחשורוש לעם ישראל.

מה מקבל עם ישראל מתוך ירושה זו את כוחו של אחשורוש. התוצאה המעשית לכך היא – בית המקדש. בנה של אסתר מזיווגה עם אחשורוש – דריוש הוא המאפשר את בניית בית המקדש לאחר שאחשורוש עצרה (עיין חג' א', א' ורש"י שם). אולם תוצאה זו היא רק קצה החוט לירושה עמוקה ומשמעותית הרבה יותר שפירותיה עתידים לצאת רק בימי בית שלישי הוא זמננו אנו.

מן המרכזיות שרואה המגילה בחיבור היצרי שבין אסתר לאחשורוש כפי שראינו, מהגדרת כוח החיים העוצמתי שזיהינו באחשוורוש עצמו ומן התוצאה החריפה של החיבור היצרי הזה – ניתוקה המוחלט של אסתר מבעלה מרדכי וחיבורה הקבוע לאחשורוש שאינם משתנים אף בסופה של המגילה, אנו חייבים לבאר שתחושתו של מרדכי ש"עתידה אסתר לקום ולהושיע את ישראל" מתגלה רק בקצֵהָ במפלתו של המן. עיקרה של תשועת אסתר היא בעצם חיבורה עם עוצמת החיים המתגלה באחשורוש. את העוצמה הזו קונה עם ישראל מידי אחשורוש מכוח חיבורה של אסתר אליו ל"בשר אחד". הבן (דריווש היהודי) היוצא מבין שניהם מממש באופן חלקי עוצמת החיים זו בבניית בית שני. אולם עיקרו של מעשה המימוש עוד מוטל עלינו.

יכולת החומר, הגוף והחוש להופיע חיים, יצירה ויכולת הבעה ברמה אלוהית היא יכולת הגבוהה עשרות מונים ממה שאנו יכולים לנסות ולהגיע בדרכי השכל המחשבה והדיבור השולטים כיום על מרחב המקצועות התורניים. בעוד שהמלך אחשורוש המקביל במגילה למלכו של עולם (מגילה דף טו ע"ב) מדבר עם אסתר לאורך כל הדרך באמצעות שליח (רש"י על "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וַיֹּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה", אסתר ז', ה') הרי תיקשור הגוף עימה הוא ישיר והוא אף מרבה בעילותיו עמה  (מגילה יג). בעוד הדיבור ואף המחשבה שייכים לדרך התיקשור ההיררכית הרי החיבור היצרי פורץ את הסדר ההיררכי ומאפשר קשר ישיר מעבר לכל סדר קיים.

כאן אנו חוזרים לדברינו בתחילת המאמר. ברור שההתקדמות ליכולת הבעת החוש ערכים וחיים אלוהיים אינה פשוטה כלל ועיקר. אולם היכולת להגיע לחשיפת היכולת הזו התאפשרה לנו רק מתוך האומץ להישיר מבט לכתוב במגילה, לתרגמו לשפת הציור המוחשי והחדירה דרך ההפרש שבין תפיסתנו האנושית לבין תוכן הכתוב, לתוך החוקיות המנהלת את הסיפור המקראי.

אופן לימוד זה כבר אינו רק בבחינת "עיסוק בתורה", אלא הוא עצמו מהווה תהליך קניין של אותה חוקיות המופיעה בכתוב הנלמד. קנייה זו, המגיעה בשלביה הראשונים כתהליך של לימוד, אמורה להפוך בסופה לתכונה נרכשת. תכונה נרכשת זו עתידה בהמשכה להביא אותנו ליכולת הובלה והולכה של המציאות באותה הדרך, ביצירה, תרבות חינוך חברה ואף בשלטון.

הדבר אפשרי ויהי ה' בעזרנו.

 


 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.