מהתבוננות ראשונה על עניין הנחלה, היה נראה לחשוב שמשמעות הנחלה היא משמעות חומרית וארצית, ומי שבאופיו שייך יותר לבחינה הזאת, אצלו תתבטא הבכורה. אם כן בכורה זאת הייתה נראת יותר שייכת ליוסף מאשר לראובן, אולם בראיה מעמיקה יותר, אנו רואים שהנחלה עוברת דרך השרשרת הגברית ולא הנשית, וכן שהבכור מהאבא הוא זה שמקבל נחלה כפולה על שאר אחיו, וכפי שאנו יודעים "השרשרת הגברית" היא המהוה את ההמשכיות מצד ההרכיות הרוחנית, כש"השרשרת הנשית" מהוה את ההמשכיות מצד המציאות הטבעיות הארצית. (ולכן דווקא ניתוק השרשרת הנשית ע"י חיתון אם גויה, הופך את הצאצאים להיות לא יהודים). על כן ברור שעניין הנחלות קשור דווקא לבחינות הרוחניות השונות שיש בין השבטים, וזה מה שמיחד כל אחד ואחד בנחלה שונה, כשעם ישראל על פי החלוקה הרוחנית שבתוכו, (שמתבטא בחלוקת השבטים). הוא גם מתחלק בנחלותיו. נחלה זאת, היא המימד המציאותי הגשמי, שבו "מוכנס" התוכן הרוחני כשישנה התאמה בין האופי הרוחני, ובין הנחלה שבה הוא נחל. באופן זה נוצרת מציאות מאוחדת בין שני המישורים, הרוחני והגשמי, בכל גווניה.
על פי זה ניתן להבין שהבכור מבחינת הנחלה, הוא אותו אחד שיש בו את הריכוז והראשיתיות של המימד הרוחני, והוא באופיו הרוחני, כולל בתוכו את כל שאר האופיים הרוחניים של שאר השבטים. (כשהם מהווים התפרטות של אותם איכויות שמצויות בו בכוח). על כן מתקימות בו שתי בחינות רוחניות מקבילות, בחינתו הכללית כבכור ובחינתו הפרטית, כפי שאר האחים, שממילא מחייבות גם התנחלות בשתי נחלות.
[הערה: כמובן שיש לחלק בין בכורה זאת לבין בכורת השבטיות שהוא עצם כוח הפרוד. בבכורת השבט אנו נראה שהתכללות כל הכוחות השבטיים ביוסף, הייתה צריכה להתבטא בו דווקא בהתחלקותו לשנים עשר שבטים, כנגד החלוקה שמופיעה ביעקב. לעומת זאת בכורת הנחלה מדברת על הופעת בחינה ארצית שמכילה בה את בחינתו הערכית הכוללת של הבכור.]
על פי הבנה זו, הגיוני הוא שכוח בכורת הנחלה, יתייחס לכתחילה אל ראובן, מכוח הטיפה הראשונה של יעקב, כיון שנוצרה בו הבחינה הרוחנית הכוללת בתוכה את כל שאר הבחינות הרוחניות של שאר כל השבטים. [שהרי השוני בין השבטים אחד מן השני, אינו נובע רק מהשוני באופי האמהות, כיון שההיזדוגות שלהם עם יעקב ויצירת הולד מבין שניהם אומר שישנה התאמה בין בחינת האמא והאבא באותו ולד, כלומר שגם בבחינות ה"זרע" של יעקב, היו שנים עשר בחינות שונות כפי השוני בין שנים עשר הבחינות אצל האמהות. (כשהשוני בין האמהות ויעקב, הוא מצד היותו הצד הגברי האקטיבי הרוחני, שמביא את הכוח מן הצד העליון, כשהאישה מבטאת את אותה משמעות, אולם מצד המציאות הישומית הארצית)]. בפועל תתבטא בכורה זאת בכך שיוצרו אצל ראובן שתי בחינות רוחניות שונות אחת מן השניה, שיחייבו ממילא שתי נחלות.
הגורם לאיבוד בכורה זאת מראובן: אנו רואים שראובן מאבד את בכורת הנחלה ליוסף, וזאת מבראשית מ"ח כ"ב, שם אומר יעקב ליוסף: "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך" – שיקבלו בניו שני חלקים. הסיבות לכך נראות במקורות לכאורה כסותרות: במדרש[1] מובא שמתוך מכירת הדודאים של לאה לרחל, איבדה לאה את הבכורה לרחל, וכך מובא שם: "ד"ה הדודאים נתנו ריח… ר' יודן אומר, בא וראה כמה הם חביבים הדודאים לפני מי שאמר והיה העולם, שבשכר הדודאים הללו עמדו שני שבטים גדולים מסוימים, ואלו הם, שבטו של יששכר ושבטו של זבולון… רבי אלעזר אומר, זו הפסידה וזו הפסידה, זו השתכרה וזו השתכרה, לאה הפסידה דודאים ונשתכרה שבטים וקבורה, רחל נשתכרה דודאים והפסידה שבטים וקבורה. רבי שמואל אומר… לאה הפסידה דודאים ונשתכרה שבטים והפסידה הבכורה, רחל נשתכרה דודאים ונשתכרה בכורה והפסידה שבטים." אולם בדברי הימים[2] מובא שחילול יצועי אביו של ראובן, הוא שגורם למעבר הבכורה ליוסף. כפי שכבר בארנו המקור השלישי שישנו בעניין, במדרש[3] על ברכת יעקב פותר את הבעיה בכך שהוא אומר שבשעה שראובן הביא את הדודאים שגרמו למעבר משכב רחל ללאה, בלבל ראובן את יצועי אביו. כלומר יוצא שעניין מכירת הדודאים ובלבול המשכב קשורים זה בזה, כשעניין בלבול משכב יעקב ע"י ראובן מבטאת משמעות עקרונית באופיו של ראובן, ליחס את כוח רחל כלפי כוח לאה, כלומר שראובן "משתמש" בכוח רחל הקיים בו, ככוח משועבד לכוח לאה. כפי שכבר ראינו, יש בהוצאת אופיו של ראובן בכיוון הזה, פגיעה, הן במציאות הפנימית, (נכונות ראובן להריגת שני בניו). והן במציאות החיצונית (ניסיון הצלת יוסף ע"י זריקתו לבור מלא נחשים). כיוון זה באופיו של ראובן מתגלה כבר בכוח במעשה הדודאים, ששם אע"פ שהוא בפועל לא בלבל את יצועי אביו, הוא גרם לכך בעקיפין, שהרי הדודאים שהביא גרמו למעבר משכב רחל ללאה, כלומר כוח רחל עבר ללאה, (שהרי גם משכב יעקב היה באופיו מתאים לאותה אישה שאיתה שכב, ואם כן המשכב של יעקב באופיו המיוחד לרחל עבר ללאה. כמו כן גם מצד לאה עצמה, עצם היות המשכב מיועד לרחל, נותן למשכב הזה גם אצל לאה את "רוחה" של רחל). ועל כן מוזכר גם בעניין הדודאים עניין בלבול היצועים.
לעומת זאת במעשה בלהה, פה יוצאת המשמעות הזאת של מעבר כוח לאה לרחל לפועל ממש ע"י ראובן, במעשה בלבול המשכב, ועל כן בדברי הימים מוזכר שמעשה זה של ראובן גרם לאיבוד בכורתו ליוסף.
אולם הסבר זה עוד אינו עונה באופן גמור על הסתירה שבין המדרשים, כיון שבמדרש שיר השירים משמע, שהדודאים עצמם הם אלו שהורידו מלאה את הבכורה לטובת רחל – כלומר, עצם מעבר הדודאים מלאה לרחל, ולא מעבר משכב רחל ללאה, הוא זה שגורם למעבר הבכורה ליוסף.
נראה שעל פי הבנתנו את אפיון הנחלה הכפולה שאותה מקבל הבכור, האחת מצד היותו מהוה את בחינת הכוח הרוחני הראשיתי, שיש בו את התכללות הכוחות "השבטיים" כולם, והאחת מצד מציאותו הפרטית כפי שאר האחים, ניתן יהיה להסביר איך מאבד ראובן את בכורת הנחלה, הן מכוח המשמעות שבמשכב בלהה, והן מכוח נתינת הדודאים לרחל.
יש להבין שגם בחינתו האישית של הבכור, יש לה השפעה מעצם היותו הבחינה הראשיתית של אותה משפחה, כשאותה משמעות כוללנית אחדותית שבו תתבטא גם במישור הופעתו האישית.
על פי הנחה זאת ברור, שגם אופייה של אותה נחלה המתייחסת כלפי צדדו האישי, תבטא את צד הכוללות הזה שבו.
אופן ראיה זה בעניין כוח ראובן, המזהה את אפיון הכלליות והאחדותיות בו, בשני מישורי גילוי כוחותיו, נראה שניתן לזהות גם בכוח הדודאים שישנו בראובן. כפי שהסברנו, משמעות הכוח הזה, הוא יכולת ראובן לגלות את כוחות הטבע האדמיים שבעומק הטבע, (כפי שמתבטא בהוצאתו את שורש הדודאים בעל צורת האדם, מעומק האדמה). מעל פני קרקע המציאות הרגילה החומרנית ה"חמורית", וזאת מכוח היותו שיך הן לבחינת לאה והן לבחינת רחל. (כפי שכבר הסברנו). כוחיות אדמית זאת של הטבע, מהוה למעשה את ההופעה הפנימית העליונה יותר, וממילא האחדותית יותר שלו, כשרמת הטבע ה"חמורית" מהוה ירידה של רמת חוקיות הטבע להופעה מתפרטת יותר וממילא נמוכה יותר.
אם כן, היחס הזה שבין החוקיות ה"אדמית" והחוקיות ה"חמורית" של הטבע, יש בה הקבלה המתדמה ליחס שבין מציאות הבכור מול מציאות שאר האחים. אולם יש לדייק ולראות שבחינה ראשיתית אחדותית זו של רמת המציאות הטבעית האדמית, היא רמה הקיימת בעצם המציאות הטבעית הארצית, כשכוחה האדמי נובע מעומקה העצמי. לעומת זאת משמעות הבכור, מצד היותו "טיפה ראשונה", כוח האחדותיות והראשיתיות שבה אמנם קיים גם הוא במציאות הארצית, [שהרי עניין הבכורה הוא חלק ממהלך המציאות הזה, (זאת בניגוד לכוח האחדותי הכולל, אותו נראה ביהודה, שנובע מן העולם העליון, שלא שיך לכתחילה לעולמנו, כפי שמבאר בהמשך בעניין המלוכה)]. אולם במשמעותו הוא מהוה הופעה רוחנית שמימית יותר במציאות. (כפי ערך המחשבה, הקודמת לעשייה המתפרטת). על כן לא נראה שמשמעות כוח הדודאים מקבילה לבחינתו הכללית של ראובן כבכור. לעומת זאת נראה שניתן לראות התאמה בין כוח הדודאים למשמעות הופעתו הפרטית של ראובן, (שגם היא יש בה מן המשמעות הראשיתית הבכורית) כשבהיותה מופיעה בפן הפרטי שלו, ניתן להבין שגם במשמעותה, צד הטבעיות הנמוך יותר, יופיע בה.
אפיון זה כל כוח הופעתו הפרטית של ראובן, יתאים אם כן לכוח שורש הדודאים שגם הוא ביטוי כוחי ראשיתי שבעומק הטבע עצמו.
על פי הקבלה זאת, בין כוח שורש הדודאים ובין הופעתו הבכורית הפרטית של ראובן, ניתן להסביר את אופן איבוד בכורת ראובן ליוסף. נראה שבמעשה הדודאים, בו מוכרת לאה לרחל את הדודאים, בכך היא מעבירה את בחינת כוחם לרחל, כשרחל משתמשת בכוח זה ע"מ לשפר את סיכוייה להריון מיעקב.
יוסף הנולד לאחר מכן מושפע אם כן מאותו כוח דודאים שברחל, וממילא כוחם טבוע באישיותו. כוח זה שעבר אליו הוא למעשה אותו כוח בכורה אישית שהייתה בראובן, כשאותה מכירה מעבירה אותה ממנו ליוסף.
ממילא נכון הוא המדרש בשיר בשירים האומר שבמכירת הדודאים הפסידה לאה בכורה, ורחל הרוויחה אותה. לעומת כוחיות פרטית זאת של ראובן נראה שאת משמעותו הכוללת כבכור, מאבד ראובן כאשר הוא מיחס בפועל את כוח רחל כלפי כוח לאה, וזה נעשה רק בבלבול יצועי יעקב. במעשה זה כפי שבארנו, ראובן לא רק שמתעלם מכוח המציאות הטבעית כמופיעה השגחה מצד עצמה, אלא הוא גורם לפגיעה במישור המציאות הזה, (כפי שראינו בעניין יחסו ליוסף) וכיון שכל עניין ההתנחלות בארץ משמעותו הוא החלת הכוחות הרוחניים במציאות הארצית, יחסו של ראובן פוגע אם כן ביכולת חלותו שלו בארציות, שמשמעותו היא איבוד יכולתו לנחול בכלל נחלה. אנו נצטרך לבאר בהמשך, איך בכל אופן מצליח ראובן לנחול נחלה, וזאת מכוח משה "העולה להר האלוהים". על בחינת איבוד הבכורה הזאת מתאימים דברי הכתוב בדברי הימים המייחסים את איבוד הבכורה לבלבול היצועים.
חלוקה זאת שאנו עושים בין שתי בחינות הבכורה שהיו לראובן, (שמכוחם הוא נוחל את שתי הנחלות). מבארת לנו גם כן שצד הבכורה שעבר באמת מראובן ליוסף, הוא רק אותו צד שמתבטא בכוח הדודאים שאותה העבירה לאה לרחל, וזוהי בחינתו הפרטית של ראובן כבכור. העברה זאת אמנם מעבירה ליוסף את הנחלה העודפת שישנה לראובן על פני אחיו, (כפי ברכת יעקב ליוסף[4] "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך." רש"י: "שכם ממש היא תהיה לך חלק אחד יתרה על אחיך… ד"א שכם אחד הוא הבכורה שייטלו בניו שני חלקים") אולם ברור שאין היא מעבירה אליו את בחינת בכורתו הכללית של ראובן כבכור, מכוח היותו הטיפה הראשונה, שהרי את מציאות היות ראובן יוצא מטיפת זרעו האיכותית הזאת של יעקב, לא ניתן לשנות. אלא נראה, שמעשה בלהה גורם לאי הופעת בחינת בכורתו של ראובן בפועל, וממילא היא נותנת מקום להופעת בכורת יוסף הכוללת, אותה הוא מופיע מעצמו, בכורה שהייתה טמונה בו מעולם, ונהפכה בעקבות אי הופעת בכורת ראובן, להוות את כוח הבכורה בפועל. (כפי שנבאר בהמשך בעניין יוסף).
על פי הבנתנו זאת את אופן מעבר הבכורה מראובן ליוסף, ניתן לבאר את דברי המדרש[5] "…א"ר אחא לא שלך הייתה הבכורה, כלום הלך יעקב אצל לבן אלא בשביל רחל, כל החרישות שחרשתי באמך לא ברחל הייתי ראוי לחורשן, עכשיו חזרה הבכורה לבעליה" כך שבאמת כוח הבכורה האישי -כוח הדודאים, עובר מראובן ליוסף, אולם לגבי משמעות הבכורה הכוללת, משמעות מעבר הבכורה ליוסף הוא בכך שמתוך אי הופעת כוחו הבכורי של ראובן בפועל, מתבלטת בכוריותו של יוסף במציאות.
הערה: על השארות בחינת בכורת ראובן אצלו, נתעכב גם בהסברנו על עניין בכורת המניין.
עניין נוסף אותו אנו יכולים לבאר מתוך הבנתנו את משמעות איבוד בכורת הנחלה ע"י ראובן, הוא את סיבת אי הזכרת איבוד בכורה זאת ע"י יעקב (בביאורו של רש"י). נראה שהסיבה לכך היא, שמצד אחד את בחינת בכורתו הפרטית, מאבד ראובן עוד במכירת הדודאים לרחל, וזוהי הבחינה המביאה בפועל את הנחלה העודפת של ראובן ליוסף. לעומת זאת בלבול היצועים המבטלים את הופעת בכוריות הנחלה הכללית של ראובן, משמעותה היא בעיקרה ערכית, בלא ביטוי בפועל של איבוד משמעות זאת של בכורתו, (וזאת לעומת הכהונה והמלוכה שאותם מאבד ראובן גם כן בגלל בלבול היצועין, הנאבדות ממנו באופן ישיר בפועל ממעשהו זה). ועל כן היא אינה מוזכרת בביאורו של רש"י. (יש להעיר שלעומת רש"י, המדרש כן מזכיר אובדן זה של ראובן).