יחסי הכוחות באופים של ראובן, שמעון, לוי ויהודה.


ע"מ שנוכל להבין בצורה טובה, את אופיו וענינו הרוחני של שמעון, נראה שיש לחדד, את היחודי שבכל אחד בבני לאה, עד יהודה. סיבת הדבר היא, שבנים אלו מהוים באופן כללי חטיבה משותפת שאיפיונה מושפע בעיקרה מכוח לאה, (כששני בניה הנוספים, יששכר וזבולון, כבר קשורים באופן חזק יותר לכוח רחל, שהרי הולדתם התאפשרה מכוח מכירת הדודאים לרחל. כך ראינו במדרש על שיר השירים שרחל במכירת הדודאים הרויחה בכורה והפסידה שני שבטים ולאה ההפך). על כן, יש להפריד ביניהם, ע"מ לא לבלבל כוח אחד במשנהו. זאת אנו נעשה בעזרת ההתבוננות על תהליך קריאת השמות של לאה לבניה.


הערה: יש להדגיש שהיכולת מקריאת שמות אלו, ללמוד גם על מהות כוחם של השבטים, נובעת מן ההבנה הבסיסית שהשם שנקבע ע"י לאה הוא אינו מקרי, אלא מכוח ההשגחה הוא גם מהוה את יחודו האמיתי של הבן, ועל כן אנו יכולים ללמוד משמות אלו על תכונותם ואופים של השבטים.


בראשית כ"ט ל"ב: "ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן, כי אמרה כי ראה יהוה בעניי, כי עתה יאהבני אישי."


בבן השני משנה לאה את הסיגנון ואומרת: "ותאמר כי שמע יהוה כי שנואה אנכי ויתן לי גם את זה, ותקרא שמו שמעון."


בבן השלישי אומרת לאה: "ותאמר עתה הפעם ילוה אישי אלי, כי ילדתי לו שלשה בנים, על כן קרא שמו לוי."


בבן הרביעי אומרת לאה: "ותאמר הפעם אודה את יהוה, על כן קראה שמו יהודה."


אנו רואים שהבנים שלאה יולדת, מהוים בשבילה מציאות שגורמת לחיזוק הקשר בינה ובין יעקב, כשאצל ראובן ולוי מובאת המשאלה הזאת ע"י לאה אפילו בצורה מפורשת.


יחסה זה של לאה לבניה, מלמד על כך שלאה רואה את שנאת יעקב אליה כנובעת מהבנתו שאופיה אינו מתאים לקישור עימו, כשאת ההתאמה למציאותו הוא רואה דווקא ברחל, שבשבילה עבד את כל העבודה עם לבן. כלומר אופיה הפנימי של לאה (כפי שכבר הכרנו) והביטול המסוים של חשיבות חוקיות העולם החיצוני הגשמי, אינה מתאימה ליעקב ולכתחילה הוא אינו רואה את הצד הזה קיים גם בו. (ראיה שלו הייתה קימת בו, הייתה מביאה להכרתו בהתאמת לאה אליו, ומתוך כך, גם היה אוהבה). על כן ברור ללאה שהולדת הבנים מבין שניהם, היא המסוגלת לגרום לפעולת החיבור ביניהם, לא רק סתם מן הבחינה החיצונית שכיון שיעקב אוהב את בניו, על כן הוא גם יאהב את אמם. אלא כיון שעצם הופעת בן מהקישור בין שניהם, למעשה מלמד על ההתאמה ביניהם, ועל כך שבחינת לאה, יש לה את ההשלמה אצל יעקב, וממילא קישורם מחויב.


על כן מובן שכשה' רואה כי שנואה לאה, הוא פותח את רחמה, (בראשית כ"ט ל"א) כשהבנים מהוים את "ההוכחה" לנכונות הקשר בין יעקב ללאה. כך גם מובא במדרש רבה פרשה ע"א ב': "ר' חנין בשם ר' שמואל בר ר' יצחק אומר, כיון שראה אבינו יעקב מעשים שרימתה לאה באחותה, נתן דעתו לגרשה, וכיון שפקדה הקב"ה בבנים אמר, לאמן של אלו אני מגרש, ובסוף הוא מודה על הדבר הה"ד (בראשית מ"ז) וישתחו ישראל על ראש המיטה, מי היה ראש מטתו של אבינו יעקב, ל"א לאה."


על פי ההכרה הזאת הולכת לאה וקוראת את השמות לבניה, כשכל שם המבטא צד מסוים באופיה, מוכיח את התאמת יעקב לאותו צד.


 


ראובן:


בראובן אנו רואים שהצפיה מהולדתו היא: "כי אתה יאהבני אישי." עניין האהבה מבטא מציאות שנובעת מתוך התאמה מלאה בין האיש והאישה. אם כן יש להבין שכשלאה אומרת עתה יאהבני אישי, היא למעשה אומרת שיש בי לאה, גם את הצד הזה שיעקב רואה בו את עיקר משמעותו, כלומר שיש בי גם את בחינת רחל – בחינת המציאות הטבעית החיצונית, (אם כי בבחינה נסתרת). על כן יש באמת התאמה ביננו, שצריכה להוביל לאהבה. ראובן שהוא הביטוי של ההוצאה לפועל של הבחינה הזאת בלאה, (כפי שמתבטא בקריאת שמו). צריך אם כן להוביל להכרת יעקב במציאות הזאת, וממילא להתקרבות ביניהם.


את הכיוון הזה שלאה מנסה להדגיש, ניתן לראות גם בדברי רש"י במקום, ד"ה ותקרא שמו ראובן: "רבותינו פרשו, (ברכות ז') אמרה, ראו מה בין בני לבין חמי שמכר הבכורה ליעקב, וזה לא מכרה ליוסף, ולא ערער עליו, ולא עוד שלא ערער עליו, אלא שביקש להוציאו מן הבור." ולכאורה לא מובן מה הקשר ומה המקום להזכיר דווקא את העניין הזה בין יוסף לראובן בקריאת שמו של ראובן? אלא על פי הבנתינו מובן הדבר, שלאה מדגישה בבן הזה את מציאות בחינת רחל אצלה.קיום בחינה זו אצל בנה, מתגלה בכך, שהוא מבקש להציל את יוסף בנה של רחל מן האחים.


כך באמת גם ראינו כשהסברנו את אופיו של ראובן היוצא מלאה (אך המקבל גם את סימניה של רחל). שראובן מבטא מבחנת עיקר אופיו המתגלה כלפי חוץ, את בחינתה של לאה, אולם בצורה נסתרת קימת אצלו גם בחינת רחל.


 


 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *