העניין הראשון שממנו אנו יכולים ללמוד על אופיו של ראובן הוא, מאופן התקשרות לאה עם יעקב (במקומה של רחל) שממנה נולד ראובן.
בראשית כ"ט כ"ה: "ויהי בבקר והנה היא לאה ויאמר אל לבן מה זאת עשית לי… ולמה רמיתני" רש"י: ד"ה ויהי בבקר והנה היא לאה: אבל בלילה לא הייתה לאה לפי שמסר יעקב סימנים לרחל וכשראתה רחל שמכניסים לו לאה, אמרה, עכשיו תכלם אחותי, עמדה ומסרה לה אותן סימנים[1]".
בראשית רבה ע' י"ט: "וכל ההוא לילה הווה צוח לה רחל והיא עניא ליה, בצפרא והנה היא לאה. אמר לה מה רמייתא בת רמאה, לאו בליליא הוה קרינא רחל ואת ענית לי. אמרה ליה אית ספר דלית ליה תלמידים, לא כך היה צווח לך אבוך, עשו, ואת עני ליה.
אנו רואים ברש"י שהוא נוקט בלשון מוזרה ואומר, "אבל בלילה לא הייתה לאה" ולכאורה אין זה נכון, כיון שהיא הייתה לאה אלא שהתחזתה לרחל, ורש"י היה צריך לכאורה לנקוט בלשון שמבטאת את ההתחזות הזאת.
כמו כן לא מובן דו השיח של יעקב עם לאה, שהרי אם היה זה מקח טעות, הקידושין האלו כלל לא צריכים להתקיים ומצד לאה מה עוזר לה "לחיות" עם השקר שעשתה, בכך שגם יעקב נכשל גם הוא ברמאות דומה? אלא יש להבין שרש"י באמת התכוון בלשונו להדגיש, שלאה לא הייתה לאה בלילה ורק בבקר היא הייתה לאה.
וניתן להבין אבסורד זה דווקא מכוח ההשוואה של מעשה לאה למעשה יעקב בנטילת הברכות, שם יש להבין שדרך התנהגות יעקב לא הייתה בבחינת רמאות כלפי יצחק, כיון שראית העולם של יצחק בזקנותו הייתה אך ורק ראיה פנימית, ולא ראיה חיצונית, (מכוח דמעות המלאכים, המסמאות את עיניו הגשמיות, אך פותחות לו עיניים "מלאכיות"). ומן הבחינה הזאת הכיר יצחק בסופו של דבר שגם אצל יעקב יש בחינות מסוימות של ה"עשויות" שיש מקום לברכם, וממילא לא הייתה זאת ברכת טעות.
באותו אופן יש לבאר גם את עניין לאה, שמסירת הסימנים מרחל ללאה, היה למעשה מצב שלאה באה ליעקב כשקיימים בתוכה "סימני רחל", כלומר שבחינת רחל גם היא קימת אצלה, אם כן, מצד הבחינה הפנימית, היה יעקב עם רחל בלילה ולא עם לאה. על כן אומר רש"י, אבל בלילה לא הייתה לאה, וכשיעקב בא ו"מתלונן" על הרמאות מבחינת המישור של "היום". שהוא המישור הגלוי, אומרת לו לאה, שהיא התנהגה על פי המישור הפנימי כפי שהוא עצמו התנהג, כשעל פי מישור זה דבריה אינם שקר.
אופן נישואי לאה ליעקב מלמד אותנו אם כן על היות לאה בעלת בחינת רחל "בלילה", ובחינת לאה "ביום". פירושו הוא שבחינתה הגלויה היא בחינת לאה, אולם קיים בה באופן נסתר גם בחינת רחל.
שילוב בחינות אלו בלאה, הבולט במפגשה הראשון עם יעקב, ברור שישפיע על בנה ראובן שנוצר מאותו מפגש, וגם בו אנו נזהה את בחינת אופי רחל באופן נסתר, כשבחינת אופי לאה היא שתהיה הדומיננטית אצלו. ה"תוצר" הצפוי להופיע, הוא אדם שאישיותו היא אישיות בעלת התבוננות פנימית, אולם יש לו זיקה פנימית גם למשמעות הטבעית החיצונית, וזאת היא למעשה בחינת ראובן.
אנו נראה בהמשך בצורה מפורטת יותר איזה יכולות ותוצאות מביא אופי כזה, כשעניין היכולת לחיות מצד אחד את ה"עולם הפנימי המרחף" (עולמה של לאה) ומצד שני תוך קיום נסתר גם של עולם התחושות והחומריות הגופנית (עולמה של רחל) יש בה גם יכולת גבוהה מאוד שנובעת מן השילוב הזה ומצד שני גם חסרונות רבים שנעשים אף מוקצנים, בגלל ה"ערבוב" הזה בין שני סוגי התכונות.
פגישה ראשונה שלנו אם ראובן היא בעניין הדודאים, שם נוכל לבחון את כוחו ויחודו.
הדודאים
בראשית ל' י"ד: "וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה ויבא אתם אל לאה אמו ותאמר רחל אל לאה תני נא לי מדודאי בנך ותאמר לה המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני ותאמר רחל לכן ישכב עמך הלילה תחת דודאי בנך" רש"י: ד"ה בימי קציר חיטים: "להגיד שבחן של שבטים שעת הקציר היה ולא פשט ידו בגזל להביא חטים ושעורים, אלא דבר ההפקר שאין אדם מקפיד בו[2]. ד"ה דודאים: שִׂגלי עשב הוא ובלשון ישמעאל יסמי"ן.
כשאנו מתבוננים על עניין הדודאים, אנו רואים בו כמה וכמה תמיהות לא פשוטות:
1) מה כל כך שבח יש בכך שראובן לא לוקח מן הגזל, אלא דבר הפקר שאין מקפידים בו. 2) איזו השוואה מוזרה עושה לאה בכך שהיא אומרת, לא מספיק שלקחת את אישי ואת רוצה לקחת גם את דודאי בני, מה הקשר וההשוואה בין יעקב ובין סתם סיגלי עשב שאף אחד אינו מקפיד בו, הרי לשון כזאת של טרוניה ננקטת דווקא כאשר הדבר הנוסף, גם הוא בעל ערך כמו הראשון ולא כשהוא פחות ערך. 3) גם התנהגות רחל אינה מובנת, בכך שהיא מוכנה לוותר על לילה עם יעקב תמורת כמה עשבים. וע"פ שרש"י עצמו מסביר שכיון שזלזלה במשכב הצדיק לא זכתה להיקבר עמו, אין זה מבאר את התשוקה הגדולה כל כך של רחל לאותם דודאים, שהיא לכאורה בלא שום פרופורציה מול המחיר שהיא מוכנה לשלם עליהם.
שאלות אלו, נותנות מקום להבין שעניין הדודאים הוא רציני יותר ממה שהוא נראה כלפי חוץ.
ספר "אוצר ישראל" (אנציקלופדיה) ציטוט מספר "רב פעלים"[3]: "בעיני ראיתי את הדודאים ודמות אדם להנה, אשר לא יחסר בם כל אבר מאברי האדם ובולטים המה מכל צד. לפעמים המצא ימצאון במעבה האדמה פעם בתמונת זכר ופעם בתמונת נקבה ופעם אישה וילד יושב על ברכיה. אורך השורש הזה הוא כמו רבע באמה ועוביו כמו מטה עב. גזעו שרש בארץ עמוק כמו חמישה מטר וממנו יצא פרח ויצץ ציץ ממעל לארץ, הנותן ריח טוב וקבלה בידי ההמון מאבותיהם שם, כי יועיל שורש זה להריון. אגדה מספרת כי ראובן יצא לרעות חמורו של אביו וקשרו בשורש אחד של דודאים והלך לו וכשחזר מצא החמור מת, מפני שעקר שורש הדודאים, שעוקרם מת, ולקח הדודאים והביא לאמו וזה יששכר חמור גרם.
ובירושלמי[4] "…והדין דקרי על יברוחה אסור"
קורבן העדה ד"ה יברוחה: מין חולי. לשון אחר לפי שיש סכנה למי שעוקר היברוחים והם הדודאים המוזכרים בראובן ולכן אמר שאסור לקרות פסוקים עליו כדי לעוקרן.
ובבבלי[5] "…מאי דכתיב וישכב עמה בלילה הוא, מלמד שהקב"ה סייע באותו מעשה שנאמר יששכר חמור גרם, חמור גרם לו ליששכר. רש"י ד"ה הוא: "קודשא בריך הוא סייעה נטה חמורו של יעקב לאוהל לאה ואותו הלילה של האחרות היה". גליון הש"ס: "בערוך ערך חמרא כתב כלומר כשחזר יעקב מן השדה נהק החמור ושמעה לאה ויצאה לקראתו".
על פי המקורות שהבאנו, נראה שבאמת מבחינה חיצונית אין משמעות חשובה לדודאים והם נחשבים לדבר שאין אדם מקפיד בו, אולם לשורשם בעומק האדמה יש חשיבות עצומה. חשיבות זאת מתבטאת בכמה נקודות: א) בצורת האדם שבהם. ב) בכך שעקירת בדודאים מן האדמה גורמת למיתה. (וכך גם מת חמורו של ראובן) ג) בסגולה להריון שיש בהם.
מנקודות אלו נראה להבין שמצד בחינת העולם החומרי החיצוני, אין בדודאים שום משמעות מיוחדת, אולם מצד בחינת עולם המציאות הטבעית הפנימית ש"בעומק האדמה" הם מגלים משמעות של "אדם". (וזאת לעומת ערך המציאות החומרית הרגילה החיצונית, הקימת במשמעות של "חמור") ונראה שערך ה"אדם" שבמציאות, אותו ניתן למצא רק מתוך חתירה לעומק פנים המציאות החומרית, זהו המצב שבו הייתה המציאות לכתחילה בעוצמתה הגדולה, כשכל מערכת החוקיות והחיות שבה הייתה ברמה של "אדם". כלומר התנהלה על פי חוקיות רוחנית גבוהה, כשאופי זה של העולם מבטא לא רק עוצמה מבחינת החוקיות הרוחנית המנהלת אותו, אלא גם עוצמה חומרית גשמית, שהרי המערכות כולן משולבות אחת בשניה. אולם מתוך כשלון העולם, ירד העולם למדרגה נמוכה יותר של ה"בהמיות" בעלת החוקיות הגשמית הנמוכה יותר. בד בבד גם הכוחות הגשמיים שהיו בעולם אבדו מגדולתם וירדו לדרגת ה"חמור".
תהליך זה הביא אם כן למצב שאותם כוחות "אדמיים" שבטבע יהיו קיימים רק בתוך עומק פנימיות המציאות הטבעית, כששורש הדודאים מבטאים את אותו כוח חומרי טבעי פנימי גבוה זה. כמו כן כיון ששיכותם היא דווקא לאותה מציאות פנימית עמוקה, הבחינה החיצונית העכשוית של העולם הבהמי אינו מתאים להם ועל כן מעל פני האדמה, במציאות העכשווית אין הם נחשבים לכלום.
הבנה זו של משמעות הדודאים ושיכותם לעולם הגשמי הקדום והעליון יותר, מבארת לנו א) מדוע באכילת אתו שורש (המקשרת את האוכל אתו, לאותו עולם) יש סגולה להריון. זאת שכפי שאמרנו שעוצמת אותו עולם מתבטאת גם בפן הגשמי שלו, כשעניין הפוריות היא התוצאה הישירה לאותה עוצמה ועל כן המיתקשר לאותו עולם, מתקשר גם לכוח הפוריות שבו.
ב) כמו כן מובן מדוע העוקר את הדודאים יכול למות וזאת כיון שעקירת הדודאים משמעותה היא העלאת אותה מציאות פנימית עמוקה מעל פני השטח וכיון שהעולם החיצוני חוקיותו ומציאותו היא נמוכה יותר וחלשה יותר, נוצר מצב של אי יכולת עמידה של המציאות החומרית בפני הגילוי של העולם העמוק הזה בה. (ועל כן גם חמורו של ראובן, המבטא את כוח עולם המציאות החומרית, אינו מסוגל לעמוד בפני הופעת שורש הדודאים והוא מת).
ג) גם מעורבותו של ראובן לאותם דודאים מתבארת על פי הסברנו וזאת כיון שהבאתם דווקא ע"י ראובן, מלמדת אותנו שבכוח ראובן קימת היכולת להוציא את משמעות הדודאים מעומק האדמה אל מעל פני השטח. יכולת זאת נראה שהיא תוצאה ישירה מאופיו. כפי שבארנו ראובן מופיע את כוח המציאות הרוחנית הפנימית, אולם קיימת אצלו באופן נסתר גם הבחינה הטבעית הגשמית החיצונית. שלוב כוחות זה שבו, נותן לו את היכולת להתקשר לעולם הטבעי לבחינתו הפנימית, מתוך זה שבסופו של דבר, בעיקר אופיו הוא שיך לבחינת העולם הפנימי. על כן דווקא הוא זה המסוגל להוציא את בחינתו הפנימית של העולם הטבעי מעל לפני "השטח".
ד) עניין נוסף שמתבאר מתוך הבנת משמעות הדודאים הוא עניין ה"מסחר" שנעשה בו בין לאה ורחל.
כשלאה אומרת: "המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני"[6], יש לבאר את כוונתה, לעניין לקיחת כוח הדודאים כפי שהסברנו אותו. על פי הבנה זאת לאה עושה השוואה בין כוח יעקב שהצטרף בעיקרו לרחל, לבין כוח הדודאים שאותו חושקת רחל, כשטענת לאה היא, שכוח יעקב הרוחני האלוקי האקטיבי, הצטרף בעקרו למשמעות רחל, שמבטאת את צד המציאות הטבעית הגשמית הגלויה, כשביחד הם יצרו הופעה אלוקית על רובד המציאות הזה. לעומת זאת ראובן בדודאים שהצליח להוציא, הוא מופיע ב"צד" של לאה, את כוח פנימיות העולם החומרי והגשמי, שעוצמתו היא מכוח החוקיות הראשיתית הגבוהה שלו שטבעיותו עצמה היא אלוקית.
אם כן טענת לאה היא שאצל רחל כבר ישנו פן אחד של הופעה אלוקית בעולם החומר והגשמיות, (שהושלם מתוך שיתוף כוח יעקב ברחל). ועתה היא חומדת גם את הפן השני של שלמות עולם התחושות והגשמיות, מצד איכותו הפנימית "האדמית" שגילה ראובן.
(על ההבדל שבין שתי הכוחות, אנו נעמוד גם בהמשך).
ה) השוואה זו של לאה בין יעקב לדודאים, מבארת ממילא גם מדוע רחל באמת חומדת את אותם דודאים, והסיבה היא שרחל היא עקרה, כשהחיבור שלה עם יעקב לא מצליח להוציא פירות ועל כן נראה שרצון רחל היה להתקשר לאותם כוחות פנימיים ראשיתיים אלוקים, של עולם המציאות הגשמית התחושתית, כוחות שיש בהם עוצמה גשמית ותחושתית שאין בעולם החומריות החיצוני הנוכוחי, ומתוך ההתקשרות הזאת להגיע לפריון, שלא הגיע לה מכוח יעקב.
הערה: בסופו של דבר נתנה לאה לרחל מן הדודאים, כשלאחר מכן אנו רואים שנולד לרחל את יוסף, ואם כן נראה שיוסף קיבל למעשה מבחינת הדודאים ואנו נצטרך להסביר בהמשך, מה משמעות העובדה הזאת, הן לגבי ראובן כלפי יוסף והן לגבי יוסף עצמו: מבחינת ה"רווח" שלו ומבחינת ההפסד, שהרי במקום שיוסף יווצר רק מכוח הקשר בין רחל ויעקב בלבד, נכנסה ביניהם גם בחינת הדודאים. על נקודה זו של ערוב כוח הדודאים במשכבה של רחל עומד גם רש"י שאומר: "שכיון שזילזלה במישכב הצדיק לא זכתה להקבר עימו"[7]. כשברור הוא, שאין הכונה לזילזול כפשוט, ושהרי רצונה היה בעיבור ולא סתם בדודאים. אלא נראה שהזלזול הוא מצד חוסר סבלנותה ואמונתה שקישורה עם יעקב יביא לפירות, והכנסת עניין כוח הדודאים, כדי להביא לעיבור.
ו) גם עניין טירחת הכתוב לשבח את השבטים בכך שלא לקחו מן הגזל, מבואר מתוך הבנת משמעות הדודאים וזאת כיון שראובן אמנם לקח דבר שהוא בעל חשיבות פנימית, אולם מצד הבחינה החיצונית אין אדם מקפיד בהם, כשהדגשת הכתוב הוא על בני לאה, שאע"פ שהבחינה הפנימית של לאה היא זאת שהייתה דומיננטית אצלם, הם לא הגיעו למצב של ביטול חשיבות החיצוניות, (שעניין השייכות הקניינית היא חלק ממנה). אלא הם הביאו דבר שבני אדם אינם מקפידים בו. (אם כי חשיבות גדולה הייתה לו מן הבחינה הפנימית).
אם כן אנו רואים מעניין הדודאים, את כוחו החיובי של ראובן, הנובע מתוך השילוב שיש בו: כוח רחל בכוח לאה.
אולם אנו נראה בהמשך ששילוב זה גם יוצר חסרונות אצל ראובן, כשביטוי לכך אנו רואים כבר בעניין הדודאים. שהרי התוצאה שיצאה מדודאי ראובן הייתה, שמשכב רחל עבר לידי לאה. וזה אומר, שהיה מעבר מכוח רחל ללאה, (שהרי משכב רחל, יש בו מאופי רחל) וראובן הוא הגורם בעקיפין למצב הזה. ונראה שהיכולת הזאת טמונה באופיו של ראובן, כיון שכפי שהסברנו, יש בראובן בצורה נסתרת מכוח רחל וזה אומר שבאופי ראובן יהיה לתת חשיבות גם לפן של החומריות הטבעית החיצונית ולא רק לפן הפנימיות שהוא הדומיננטי באופיים של בני לאה.
פן זה מביא גם את הרצון של ראובן לתת ביטוי למשמעות ולכוח הפנימיות, לא רק ברובד הפנימי שבו הוא נמצא, אלא גם ברובד החיצוני של המציאות החומרית הגשמית. כלומר דחף לתת לכוח הפנימי גם שלטון והנהגה ברובד שלמעשה הוא אינו צריך "לשלוט" בו. (כשעד עכשו דברנו על הפן החיובי שישנו בכוח ראובן ביכולתו להוציא את פנימיות המציאות הטבעית התחושתית החוצה לעולם).
דוגמא מאלפת לבעיתיות ולסכנה שבאופן תפקוד כזה אנו יכולים לראות בדרכה של לאה אם ראובן, במעשה הדודאים, (שבו היא הגורמת הישירה, למעבר כוח רחל אליה). בה מופיע באופן גלוי הבחינה השלילית של אופן ההוצאה לפועל הזה של כוחה, ביחס לכוח רחל.
מדרש רבה פרשת וישלח פרשה פ' סעיף א': "…ותצא לאה לקראתו וגו', יצאת מקושטת כזונה, לפיכך ותצא דינה בת לאה." אנו רואים במעשה זה של לאה, שיש לה אמנם כוונות פנימיות טובות, (כפי שנבאר באופן מפורט בעניין יששכר וזבולון). אולם לשם אותה מטרה פנימית היא לא רק שמתעלמת מן הבחינה החיצונית, (ויוצאת החוצה, אע"פ שאין ראוי כך לאישה לעשות) אלא היא יוצאת מקושטת. בכך היא למעשה, "רותמת" את כוח המציאות הטבעית החיצונית, לשם הופעת הכוחות הפנימיים, כפי שהם מצד עצמם, מעשה שהופך את הבחינה החיצונית ל"זנותית". אם כן אופן חיים כזה יוצר פגיעה כפולה, בכוח המציאות הטבעית החיצונית.
בעיתיות זאת שבדרכה של לאה, (שהיא הגורמת הישירה, למעבר כוח רחל אליה). מופיעה למעשה גם אצל בנה ראובן, אלא שבעניין הדודאים הוא הגורם העקיף בלבד לכך, (בכך שהדודאים אותם הוא מוצא, הם המביאים למעבר משכב רחל ללאה). אולם במשך הזמן מתבטא "דחף" התנהגות זה של ראובן באופן ישיר ואקטיבי וזה במעשה בלהה.