ההשפלה
אם נבחן את המכנה המשותף להדרכות ההלכתיות השונות הניתנות בתקופה סוערת זו לציבור הדתי לאומי, נראה שהן מציעות לדור ההמשך שלנו עתיד משפיל ביותר במערך החיים הלאומי במהלך העשור הקרוב.
"סירוב פקודה חלילה, לא! מוטיבציה גם לא!" מציעה פסיקת הלכה אחת (הרב אבינר).
"יש לסרב פקודה" (הרב אליהו זיני) "ולהודיע על כך מראש" (הרב שפירא) מציעה פסיקת הלכה נגדית.
אמור "לבי שבור, איני יכול לגרש את אחי מאדמתם, לזה אין לי כוח" מציעה הדרכה נוספת (הרב חנן פורת בשם הרב טאו)
"יש להפוך את המכינות לישיבות הסדר ולחזור ולשרת ביחידות נפרדות, מפאת עירוב בנות ביחידות הקרביות" מציעה פסיקת הלכה נוספת בנושא בוער נוסף בסדר היום הציבורי שלנו (הרב אבינר).
אם ננסה להגדיר לעצמנו מהן התכונות, אותן אנו אמורים לגרוף לשדה החינוך האמוני והלאומי שלנו מכוח פסיקות הלכה אלו אנו מגיעים לרשימה שכלל אינה פשוטה:
השתתפות במעשה עברה, חוסר מוטיבציה, סירוב, חוסר החלטיות, מסכנות והסתגרות.
על כל זאת יש להוסיף את המבוכה וחוסר ההחלטיות, העתידים לצוץ מפאת פסיקות ההלכה הסותרות (שינוצלו היטב ע"י מתווי המדיניות הנוכחית).
מעל הכל, בעיית הבעיות – נסיגת הציבור הדתי לאומי מיכולת המימוש שייחדה אותנו ביחס למגזר החרדי, ושקיעה למצב המתנה של "מחכים למשיח" הנוגד כל כך לאופיינו.
אמנם אנו יכולים להצטדק בכך ש"לא אנו גרמנו לכך". אמנם אנו יכולים לומר שבמצב הנתון אין לנו כל ברירה אלא לנהוג כפי שמחייבת ההלכה במצבים שמעמידים מולנו מתווי המדיניות הנוכחית. אולם אין בכך לשנות את המצב הנתון. במקום התנהלות על בסיס ערכי הובלה, מעורבות, החלטיות, נחישות ושאר תכונות טרומיות שהן כל כך חשובות בבנייה הפרטית והלאומית שלנו, אנו נקראים לנהוג באופני התנהגות נפסדים השייכים יותר לאלו הנמצאים בשולי החברה הישראלית.
להאמין בה' – להאמין בעצמנו
האם מצב זה ניתן לשינוי? התשובה לשאלה זו היא לא רק חיובית, אלא הכרחית.
היא הכרחית, כי לא יתכן שהציבור שלנו, החזק במדינה, רק יגיב למהלכים שיוזמים אחרים.
היא הכרחית כי לא יתכן שאת ההתקדמות קדימה אנו נשאיר "בידי שמים" – "ותקנם בעצה טובה מלפניך", בעוד הקב"ה נטע בנו את היכולת לפעול בעצמנו.
היא הכרחית כיוון שבדרך שבה אנו הולכים עתה אנו נאבד במהירות את הדומיננטיות שלנו בעיצוב החברה הישראלית, ונמצא את עצמנו עוסקים בבעיות החינוכיות הפוקדות את אלו שאינם צועדים קדימה.
אולם, תנאי אחד עומד בדרכנו – היכולת להאמין בעצמנו. היכולת להאמין שהכוח שהביא אותנו למימוש חלום ההתיישבות יכול להוביל מדינה שלמה בכל ענייניה. היכולת להאמין בכוחנו להניע את החברה בישראל כולה על כל צרכיה, החברתיים, הכלכליים וכל שאר הצרכים שבלעדיהם לא נעה מדינה.
היכולת להאמין שביכולתנו להוביל!!
להוביל פירושו – תאווה לשלטון!
אין הכוונה רק להובלה מנטאלית. מצב זה קיים כבר כיום. אין זה סוד שאחוז המשרתים בקרבי וההולכים לקצונה ולפיקוד הוא הגבוה בקרב הציבור הדתי לאומי. אין זה סוד שרעיון הגרעינים החברתיים בעיירות ובערי הפיתוח ממומש באופן הרחב והטוב ביותר ב"גרעינים התורניים" הפזורים לעשרות במרחבי הארץ כולה. ידוע הוא לכולם שהחינוך הדתי לאומי הוא מן המובילים בארץ. אולם כל אלו חסרים את ה"מכה בפטיש" – חתירה לשלטון גם ברמה הפוליטית.
ברור שללא הגעה לשלטון הופכים כל המאמץ, העשייה וההישגים החינוכיים וההתיישבותיים, ל"בני ערובה" בידי אחרים, לסתור ולבטל במחי יד את כל ההישגים הללו כשעולה הדבר ברצונם. מעבר לכך, אותה עשייה כשמעורבת בה "תאוות שלטון", נותנת לעשייה קיימות ותוקף שאינם קיימם כאשר אש האידיאולוגיה בוערת לבדה. המצב בו התאווה לשלטון נשארת נחלתם של פוליטיקאים בעלי מוסריות נמוכה, כשבעלי האידיאלים מתרחקים מכך כמו מפני דבר גס, מונעת מן המעשים האידיאלים את מימושם הסופי, ומשאירה אותם בסימן שאלה נצחי.
מכאן גם ההשלכה העצומה ששינוי שכזה בתפיסת העולם שלנו אמור ליצור אף ביחס לאותם שאלות עקרוניות שהבאנו בתחילת המאמר.
יש להבין, שהצבת יעד של הובלה עד לרמה הפוליטית, משנה לגמרי את משמעות התגובות מול המצבים הקשים מולם אנו אמורים לעמוד. גם אם יחליט החייל לא להשתתף בפעולת פינוי שתכפה עליו בפקודה, כאשר התנועה הכללית היא תנועה של התקדמות לקראת שלטון, נעדר המעשה את מגמת ההתנתקות וחוסר האונים שכל כך בולטים כאשר מעשה זה עומד בפני עצמו ללא שאיפה ומטרה. בתנועה לקראת שלטון יוכלו החיילים לנהוג על פי מצפונם בלא שירגישו שבכך הם מתנתקים מן המדינה, כיוון שהם אלו שעומדים להוביל אותה, גם אם תהליך זה יארך עשר או עשרים שנה. יותר מכך. גם אם יחליט חייל שבמצב בו הוא נתון אין הוא מעוניין לסרב להוראה שניתנה לו, השתייכותו לזרם המגדיר עצמו אלטרנטיבה לשלטון הקיים, משאירה אותו עם כבוד מינימאלי מול מציאות ההווה. כלל נקוט הוא בידינו – אדם יכול לעמוד בקשיי ההווה ולנהוג באופן שקשה לו לנהוג, אם הווה זה מחובר לעתיד טוב יותר. כך מקבל גם המעשה ההווי את תנועת החופש והאמת העתידית. את התחושה הזו אנו אמורים לתת לכל דור העתיד הנמצא עתה בצבא ובצמתי ההתלבטות השונים.
ע"מ שתנועה שכזו תהיה משמעותית ומכריעה, נראה שעלינו לנקוט בשני מהלכים מקבילים:
א. הרחבת מעגל האחריות של הציבור הדתי לאומי בעשייה הלאומית בנושאים השונים, תוך הדגשת השאיפה השלטונית העומדת מאחריה.
ב. הגדרת המסגרת הפוליטית המפלגתית שלנו כאלטרנטיבה לשלטון הקיים.
א. הרחבת מעגל האחריות
את עוצמת החזון, כוח הפעולה ויכולת המימוש שמושקעים באופן עמוק כל כך בהתיישבות ובחינוך, יש להרחיב לתחומי האחריות הכלליים, אם הכלכליים ואם החברתיים. ניתן להשתמש בגרעינים התורניים הקיימים כמנוף להרחבה זו, בנוסף להקמת גרעינים נוספים. מעתה אין להסתפק בפעילות חינוכית, בהפצת תורה ובגמילות חסד. רמת המעורבות שלנו צריכה להעמיק עד לבניית מערכות כלכליות וחברתיות, במקומות הזקוקים להם, מתוך מגמה להתערב בנושאי האבטלה ויצירת תשתיות חברתיות, נושאים שעד עתה ראינו את המדינה כאחראית עליהם.
אין ספק שמעורבות שכזו שתגיע מכוח האנרגיות והאידיאלים שאתם בנינו את ההתיישבות בארץ ישראל, תוכל להביא לתוצאות חיוביות פי כמה מכל המשרדים המתנהלים על מאות ואלפי משכורות ממשלתיות.
מהלך זה ירגיל הן אותנו והן את הציבור לכך שעוצמת האידיאלים המגיעים מכוחה של תורה, אינה עוצמה חד כיוונית בלבד כלפי מעשי התיישבות או צבא, אלא היא בעלת גוונים ועוצמות בלתי נדלות המביאות פרי בכל תחומי החיים ולכולם. נתינת אמון הציבור בנו, תהיה מתוך כך רק שאלה של זמן ומאמץ.
ב. מפלגת שלטון
המהלך השני חייב להתייחס למישור הפוליטי. ברור שתהליך הרחבת מעגל האחריות של הציבור שלנו חייב לשזור בתוכו אמירה פוליטית ברורה, המציגה אותנו כאלטרנטיבה לשלטון הקיים.
מהלך שכזה מצריך הכרזה על המפלגה המייצגת אותנו כמפלגת שלטון.
האם הדבר מצריך הקמת מפלגה חדשה?
בעיית הגמגום
בהחלט לא! ברור שלנו אין בעיה מהותית עם מצעה של המפלגה הדתית לאומית, הבעיה היא באופן מימוש מצעה. הקמת מפלגה חדשה אינה פוטרת את הבעיה אלא רק עוקפת אותה, וזאת במחיר הקשה של פילוג הציבור שלנו. על כן היא תופיע שוב גם במפלגה חדשה לאחר שתתמסד, וגם אם לא, היא תצוץ בדרכי התנהלותה מול המערכות הפוליטיות האחרות.
אי היכולת להוביל את המערכת המפלגתית שלנו כראוי מצריכה בדק בית וברור נוקב מהי סיבת הדבר. יש להבין שעמידה על עקרונות בלא הצגת דרך זו כאלטרנטיבה, היא בעייתית יותר מדרך ההובלה הפרגמטית. הגם שהדרך הפרגמטית חוטאת לעקרונות רבים, היא נאמנת לדרכי התגלגלות המציאות ומשיגה ממנה את המיטב שניתן. תקציבי חינוך, תקציבים ייחודיים, יכולת שליטה במשרדים חיוניים וכו' זו היא דרכה, ובה היא משיגה את מה שבכוחה. לעומת זאת הליכה בדרך של עקרונות אך ללא חתירה ברורה למנהיגות בקנה מידה לאומי משאירה אותנו קרחים מכאן ומכאן. מצד אחד אי השגה של אותם טובות הנאה שנותנת לנו הדרך הפרגמטית, ומצד שני אי הצגת אלטרנטיבה משמעותית. "פרישה" או איומי פרישה אינם יכולים להוות דרך שמגרה להצטרף אליה. נראה בברור, שאמירה פוליטית ברורה להפוך את המפלגה להיות "מפלגת שלטון" תוך קביעת כללי בחירה התואמים מפלגה עם שאיפה שכזו, תאפשר לאלפים רבים להצטרף למפלגה, וממילא תיתן את הכוח לכוף רצון זה על הממסד המפלגתי הקיים. אם צעד זה לא יעשה, הקמת מפלגה חדשה לא תקדם אותנו ולו צעד אחד לקראת המטרה.
המנהיג של המחר
הקריאה להקמת מפלגה חדשה, יש לה אם כן מכנה משותף עם פסיקת ההלכה שלא לסרב פקודה תוך ביצועה בחוסר מוטיבציה, ועם הפסיקה ההופכית לסרב פקודה ללא הצגת אלטרנטיבה – חיסרון מנהיגות. חסרון במנהיגות הוא גם המביא לניסיון של כמה מפוסקי ההלכה להשליך את יהבם על הציבור במשאל עם ("חובה לחפש דרכים נוספות להציל את האומה, ולדרוש החזקת ההחלטה לאומה…" – הרב אבינר), ובראיית תוצאתו של משאל עם כזה כגורם מכריע ("אבל אם במשאל העם תיעשה טעות נוראה על ידי רובו הגדול מאוד של עמנו עם ישראל היושב בציון – לא נוכל למרוד" – הרב אבינר). טעות נוראה היא לחשוב שהעם רוצה להחליט בעצמו, וטעות נוראה עוד יותר היא לחשוב שהחלטת משאל עם מכריעה היא. כל בר דעת בענייני מדיניות יודע שרצונו הבסיסי של כל עם שיהיה לו מנהיג שיוביל אותו, יקבע יעדים "אל המחר" ולשם יקדם אותו. על כן להנהגת אותו "מחר" אנו צריכים לשאוף כבר עתה.
המנהיג של המחר, אינו משאיר את האחריות על דרכי התנהגותה של המדינה ל"אומה", הוא זה שאחראי אליה כבר עתה. המנהיג של המחר אינו "מגמגם"! או שהוא מבצע בשיא המוטיבציה, או שהוא מסרב להצטרף לעשייה שאינה כשרה אך מציב לה אלטרנטיבה. המנהיג של המחר אינו נבהל מהתמודדות על שליטה ומנהיגות. גם אם נכשל פעם ופעמיים, הוא ממשיך להתמודד עד שהוא גובר על יריבו.
את האמון – אל חשש!! אנו נקבל מן הציבור כולו. בעולם בו אין אמון במילה ובהבטחה, נחשב הציבור שלנו ל"שמורת טבע" החיה על אידיאלים וערכים. את האמון הזה הקיים אף בקרב אלו המתנגדים לדרכנו, ניתן וחייבים לפרוט למעשים.
אם נרחיב את טווח האחריות שלוקח הציבור שלנו כבר עתה לכל תחומי החיים, וביחס לציבור כולו. אם נתמודד כאלטרנטיבה לשלטון הקיים. אם נאמר בגלוי מה שכבר ידוע, אזי גם נגיע לתוצאה, גם אם יארך הדבר עשר או עשרים שנה.