חיי האדם שבאילן

חיי האילן שבאדם

פתיחה

 

בניגוד לראש השנה של תשרי, המתייחס לאדם כמציאות קובעת ומכריעה (יום הדין), הרי מושג "ראש השנה לאילן", לא רק שאינו מתייחס לכאורה לאדם, אלא אף נותן תחושה אסוציאטיבית של האנשת האילן שנראית מופרכת מן היסוד. המימוש היחידי של ראש השנה הזה לגבינו הוא בדין מקומי ביחס למעשר פרות האילן[1], ובמנהג האכילה ביום זה מפרות האילן[2], שמפאת עונת החורף מתקיימת ברובה מפרות יבשים שאינם מגידולי הארץ.

 

במאמר זה אנו ננסה לבחון האם צריכה להיות הקבלה מהותית בין "ראש השנה לאילן" ובין ראש השנה של תשרי, ומה ההשלכות של הקבלה שכזו על מציאות האדם.

 

בחינה באופן זה, של מושג "ראש השנה" ביחס לאילן, היא חלק מתהליך כללי שחובה עלינו לעבור – של תרגום והעלאת הקביעות והעשיות ההלכתיות המקומיות מרמה של חוקים נקודתיים לרמה היקפית כללית כעקרונות חיים, שמטרתם להביא להחזרת התובנה התורתית ומגמותיה להוות גורם ראלי בהתוויית החיים הלאומיים.

                                                                                                                                                          

ראש של שנה

 

את החיבור שבין ראש השנה לאילן לבין ראש השנה של תשרי, אנו מוצאים במשנה הראשונה של מסכת ראש השנה:

 

"ארבעה ראשי שנים הם. באחד בניסן…באחד באלול…באחד בתשרי…באחד בשבט…כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים: בחמשה עשר בו".

 

ברור הוא שמצד מעשה הספירה אין צורך כלל בהזכרה זו של "ארבעה ראשי שנים הם". ספירתם יחדיו, מאגדת לנו את ארבעתם באגודה אחת.

 

כך גם מבאר התו"ס באופן הפוך, שהסרת ה"הן" בארבעה אבות נזיקין היא מתוך ההבדלה שמבדילים ביניהם:

 

"ארבעה ראשי שנים הן – בכל דוכתי תני הן כדאשכחן הכא ובפ' בתרא דשבועות (ד' מט.) ארבעה שומרים הן…אבל בריש ב"ק (ד' ב. ושם) תנן ארבעה אבות נזיקין ולא תני הן משום דקאי אבתריה כלומר ארבעה אבות נזיקין הללו לא ראי זה כראי זה…" (תו"ס, משנה ראשונה מסכת ראש השנה).

 

מכאן שקיום ה"הן" ב"ארבעה ראשי שנים הם", הוא בעל משמעות מאגדת.

 

כינויה של המשנה את ט"ו בשבט כ"ראש השנה", והחיבור שהיא יוצרת בלשונה בין ראשי השנים השונים, מחלחלים עד לרמת ההלכה:

 

"…כתבו הגהות מיימון בפרק א' מהלכות שופר (אות א) דבט"ו בשבט אין להתענות וציבור שגזרו תענית שני וחמישי ושני ואירע אחד מהם בט"ו בשבט דוחין תענית זה עד שבת הבאה דלא אשכחן תענית בראש השנה ותו כיון דארבעה ראשי שנים מיתנו גבי הדדי (עי' ר"ה ב.) מידמו נמי להדדי להא מילתא דכולן שוין שלא להתענות בהן עכ"ל…" (בית יוסף אורח חיים סימן תקעב הלכות תענית).

 

וכן בספר החינוך הוא יוצר הקבלה זו בהתייחסותו לראש השנה של תשרי:

 

"שלא לעשות מלאכה ביום ראשון של חודש תשרי, שנאמר [ויקרא כ"ג, כ"ד – כ"ה] בחדש השביעי באחד לחדש וגו' כל מלאכת עבודה לא תעשו…ועוד אמרו שם [ט"ז ע"א] שביום זה נידונין כל בני העולם על מעשיהם…נמצא שהיום הנכבד הזה הוא קיומו של עולם, ולכן ראוי לעשות אותו יום טוב ולהיותו במנין מועדי השנה היקרים…ועוד ראוי לכתוב כאן מעט מן הענינים הנזכרים במסכת ראש השנה, שאמרו שם [ב' ע"א] שארבעה ראשי שנים הן…באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, ובית הלל אומרין בחמישה עשר בו. ושם מתבאר בגמרא ראשי שנים אלו לאי זה ענין" (ספר החינוך מצוה שיא שלא לעשות מלאכה ביום ראשון של תשרי).

 

אנו רואים אם כן, שהגדר ההלכתי של ט"ו בשבט נבנה הן מצד הגדרת יום  זה כ"ראש השנה", והן מצד ההשוואה המחייבת בין ראשי השנים זה לזה. גם אם התוצר ההלכתי של התייחסות והשוואה אלו מסתכם אך ורק לאסור תענית בט"ו בשבט, הרי מעצם הישענותה של ההלכה על משמעות "ראש השנה" של ט"ו בשבט ועל השוואתו לראש השנה של תשרי, אנו למדים על חוט שדרה מהותי משותף בין שניהם. משמעות הדבר היא שכפי שראש השנה של תשרי הוא בעל משמעות קיומית לחיים המתהווים באותה השנה, כך גם ט"ו בשבט הוא בעל משמעות קיומית שכזו לשנה.

יש אם כן לבחון מהו הערך הקיומי המופיע בט"ו בשבט. לשם כך נבחן קודם כל באופן כללי באיזה רובד קיימות נמצא ערך ה"זמן" בכללו, וכיצד הוא משפיע.

 

 

 

 

ה"זמן התורתי" –  כוח של חיים

 

אם בהגדרת הזמן האנושי, רגילים היינו שמשך  הזמן הוא הגורם הקובע ביותר במציאות, הרי ביחס ל"זמן התורתי", אנו נפגשים עם מציאות של "זמן", שחוקיותו כמעט ואינה תלויה במשך הזמן האנושי:

 

"למלכים – רגילים היו למנות זמן שטרותיהם לשנות המלך משנה שעמד בה המלך כדאמרינן במסכת גיטין (ד' פ' ע"א) משום שלום מלכות וקבעו חכמים אחד בניסן לתחלת שנתו ואפילו עמד בשבט או באדר כלתה שנתו משהגיע ניסן ויתחילו למנות לו שנה שניה".

ולנטיעה – למנין שני ערלה, ואפילו נטעה באב – כלתה שנתה הראשונה לסוף אלול…" (רש"י ראש השנה על המשנה הראשונה).

 

"בסוף שנה – כגון מלך העומד באדר כלתה לו שנה כשיצא אדר, וחשוב לו יום שבסוף שנה זו כשנה שלימה, להיות שנה הבאה נקראת שנה שניה" (רש"י ראש השנה ב' ע"א בגמרא).

 

אנו רואים, שבקביעת מספר השנים בנושאים השונים (שנות המלכות, שנות העורלה וכו'), המעבר דרך "ראש השנה" הוא הקובע (למלך או לפירות וכו') את ערך השנה. גם אם מצד משך הזמן האנושי עבר אך ורק יום אחד מן השנה הקודמת, מעבר המציאות דרך "ראש השנה", מחשיב זמן זה כשנה. עובדה זו מלמדת שה"זמן" התורתי הוא נשא של ערך ולא של משך דקות או שעות, כשערך הזמן התורתי הוא הגורם הדומיננטי בהגדרת מערכת החיים.

על רמת ההשפעה וההכרעה של ראשי השנים כגורם כוח מקיים, נוכל ללמוד מתשרי כ"ראש השנה לשנים".

 

בחינת ה"דין" שבכל ראש השנה

 

"באחד בתשרי ראש השנה לשנים, למאי הלכתא?…רב נחמן בר יצחק אמר: לדין. דכתיב +דברים יא+ מראשית השנה ועד אחרית שנה – מראשית השנה נידון מה יהא בסופה.

רש"י: "רב נחמן בר יצחק אמר – ראש השנה לשנים דתנן הכא – לדין תנא, שהקדוש ברוך הוא דן בתשרי את כל באי העולם, כל הקורות אותם עד תשרי הבא…" (ראש השנה ח' ע"א).

 

המימוש ההלכתי של ראש השנה של תשרי כ"ראש השנה לשנים" הוא בחינת הדין לכל באי עולם. משמעות הדבר היא, שכוח ה"ראש" המופיע בתשרי עוצר בתוכו את כוח החיים הפוטנציאלי המתעתד לצאת אל הפועל במשך השנה. היקף ועוצמת מאגר חיים זה נקבעים בשלב ה"ראש" המופיע בתשרי. על כן שלב יצירה זה הוא קריטי כל כך לכל באי עולם. השלכת חיי כל באי עולם על מציאות ה"זמן", מחייבת לבחון מה משמעותו כמקור להופעת החיים, ומהו מיקומו במערכת החיים האנושית.

 

ראש השנה ויום ההולדת – ימי הדין של האדם

 

בהגדרת ה"זמן" כמחולל חיים (יום הדין), אנו פוגשים חוץ מראש השנה של תשרי, סוג זמן נוסף –  "יום הולדת". התבוננות בו והשוואתו לזמן הדין של תשרי, יוכלו לבאר לנו על אופן מעורבות ה"זמן" בחיינו.

 

"ויהי ביום השלישי יום הלדת את פרעה ויעש משתה לכל עבדיו וישא את ראש שר המשקים ואת ראש שר האפים בתוך עבדיו. וישב את שר המשקים על משקהו ויתן הכוס על כף פרעה ואת שר האפים תלה…"

רש"י ד"ה וישא את ראש וגו': "מנאם עם שאר עבדיו שהיה מונה המשרתים שישרתו לו בסעודתו וזכר את אלו בתוכם כמו שאו את ראש ל' מנין" (בראשית מ' כ').

 

את לשון הזכירה אנו מוצאים אף ביחס לראש השנה:

 

ברכת "זכרונות" ביום ר"ה:

"אתה זוכר מעשה בראשית ופוקד כל יצורי קדם, לפניך נגלו כל התעלומות…כי אין שכחה לפני כסא כבודך ואין נסתר מנגד עיניך. אתה זוכר את כל המפעל וגם כל יצור לא נכחד ממך…זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, כי חוק לישראל הוא משפט לאלוקי יעקב, ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב ואיזו לשובע ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמוות". 

 

אנו רואים אם כן שאף זמן יום ההולדת, מהווה זמן דין למציאות הסובבת. אם נתבונן על סיפור יום הולדתו של פרעה ברמת התייחסות כללית, נוכל לומר שזמן היצירה העצמי של האדם (המהווה את מרכז הבריאה), מהווה גרעין ופוטנציאל החיים של המציאות כולה. קיום החיים הסובבים, מותנה בהתאמתם לכוח חיים גרעיני זה. הקבלת זמן יום ההולדת לזמן ראש השנה, מבארת מהות חשובה ביותר ביחס לראש השנה. בעוד מערכת המציאות האנושית מופיעה את הוויית חייה מגרעינה העצמי (שזמן יום ההולדת מופיעה את עוצמתה), הרי ממד החיים התורתי שבמציאות, מופיעה את כוח החיים למציאות מן ממרחב החיים שמחוץ לאדם, מאטמוספרת  החיים האין סופית המתנקזת דרך ערוצי זמן "ראש  השנה". קביעת חכמים שישנם "ארבעה ראשי שנים", וההשוואה הנעשית בין כולם, מחייבים להבין שבמקביל לערוץ החיים המופיע בתשרי, ישנם ערוצי חיים נוספים למציאות שגם בהם קיים זמן ראש (בשבט, אלול וניסן), בו נוצר פוטנציאל כוח החיים למשך השנה כולה. את עובדת אי הגדרת ראשי זמן אלו כ"יום דין" יש לייחס להיות ערוצי חיים אלו, משניים ביחס לערוץ החיים שראשו בתשרי, בהיותו הקרוב ביותר להוויית החיים הדומיננטית שבנו.  עלינו אם כן לבחון בשלב הבא, מהו ערוץ החיים הנקרא "ראש השנה לאילן".

 

היחס שבין חוקיות ה"נטיעה" לחוקיות ה"אילן":

 

על פי המהלכים שהיתוונו עד עתה, ברור ש"ראש השנה לאילן" לא בא להתייחס לאילן, אלא לאדם ולכל המציאות כולה. ה"אילן" הוא המוסג המגדיר את אחד מערוצי החיים הבונים את הוויית החיים הכללית של האדם. ע"מ לבחון את מאפייניו של ערוץ חיים זה, עלינו בשלב הראשון למצוא את ההבדל בינו לבין ערוץ החיים המוגדר כ"נטיעה" שראשו הוא בתשרי.

 

ולנטיעה – למנין שני ערלה…"

לאילן – לענין מעשר…שבאילן הולך אחר חנטה…" (רש"י ראש השנה ב' ע"א).

 

"תנו רבנן: אחד הנוטע, אחד המבריך, ואחד המרכיב, ערב שביעית שלשים יום לפני ראש השנה – עלתה לו שנה…ופירות נטיעה זו אסורין עד חמשה עשר בשבט, אם לערלה – ערלה, ואם לרבעי – רבעי. מנא הני מילי? אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, ומטו בה משמיה דרבי ינאי: אמר קרא +ויקרא יט+ ובשנה הרביעית ובשנה החמישית, פעמים שברביעית – ועדיין אסורה משום ערלה, ופעמים שבחמישית – ועדיין אסורה משום רבעי".

רש"י: "עלתה לו שנה – כיון שהגיע יום אחד בתשרי – עלתה לו שנה למנין שני ערלה.

ופירות נטיעה זו אסורים כו' – ואף על פי שאמרנו עלתה לו שנה אם חנטו בה פירות לאחר ראש השנה של שנה (שלישית) רביעית ^[3] מיד – עדיין אסורין הן עולמית משום ערלה, שאף על פי שראש השנה תשרי לנטיעה – חמשה עשר בשבט ראש השנה לאילן, וזו כבר נעשית אילן, לפיכך אין שנתה מתחדשת לצאת מידי ערלה עד חמשה עשר בשבט…" (ר"ה ט' ע"ב)

 

אנו רואים אם כן שבשלוש השנים הראשונות בהם מוגדר העץ "נטיעה", נקבעים שנותיו על פי תשרי. אולם לאחר מכאן בהפיכתו ל"אילן", ט"ו בשבט הוא הקובע את שנותיו.

 

על השוני המהותי שבין שלב ה"נטיעה" לבין שלב ה"אילן", אנו למדים מייחוס "פרות האילן" לשבועות:

 

"…וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה…".

רש"י: "הקציר – הוא חג השבועות".

ביכורי מעשיך – שהוא זמן הבאת ביכורים, ששתי הלחם הבאים בעצרת היו מתירים החדש למנחות, ולהביא ביכורים למקדש, שנאמר וביום הביכורים וגו' בשבועותכם וגו' (שמות כ"ג ט"ו).

 

חג השבועות מתאפיין הן בהבאת שתי הלחם, והן בהבאת הביכורים מן הפירות.

מן המשנה במסכת ראש השנה אנו למדים שהבאת שתי הלחם מביאה לברכה לפרות האילן. את הקשר שבין שתי הלחם ופירות האילן, מבאר ה"ברטנורא" במקום:

 

"בארבעה פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה, בעצרת על פרות האילן…"

ר"ע מברטנורא ד"ה ובעצרת על פרות האילן: "מדאמרה תורה הביאו לפני שתי לחם בעצרת כדי שאברך לכם פרות האילן, וחיטה עץ קרייה רחמנא, דכתיב (בראשית ב'): ומעץ הדעת טוב ורע, כמאן דאמר עץ שאכל אדם הראשון חיטה היה (ר"ה פרק א' משנה ב').

 

הופעת יחס שווה בין החיטה לפירות בשבועות, כפי שעולה משימוש בשתי הלחם לשם הופעת הברכה על הפירות, ומימוש השוואה זו דווקא במדרגתה של החיטה כעץ, שהיא מדרגת החיים המופיעה באדם הראשון, מלמדים שרמת הקיום אליה מתייחס שבועות, היא רמת הקיום שהופיעה בזמן האדם הראשון לפני החטא.

 

על תהליך ירידת המציאות מזקיפות הקומה שלה, אנו למדים מפרשת הנחש:

 

"ויאמר ה' אלהים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה על גחנך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך".

רש"י ד"ה על גחונך תלך – רגלים היו לו ונקצצו" (בראשית ג', יד).

 

ברור הוא, שפרשה זו אינה פרשה המתייחסת לחיה פרטית, אלא פרשה המתארת תהליך כללי של ירידת כוחות החיים מרמה של זקיפות הקומה האנושית, בה מצליחה האנושות להביע מגמות חיים בזקיפות קומה של אדם, לרמה הרוחשת על הארץ בה המגמות הבהמיות הן השולטות על כוחות חיים אלו.

 

במעמד הר סיני עולה מציאות ישראל ברמה התכונתית מן הפחיתות אליה הגיעה, וחוזרת לזקיפות קומתה:

 

"מפני מה עובדי כוכבים מזוהמין. שלא עמדו על הר סיני. שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן".

רש"י: "כשבא נחש על חוה – כשנתן לה עצה לאכול מן העץ בא עליה, דכתיב (בראשית ג') הנחש השיאני – לשון נישואין" (שבת קמה ע"ב).

 

תיקון זה מוצא את ביטויו ברמה המצוותית בציווי הבאת שתי הלחם למקדש ע"מ  שיתברכו פירות האילן פרות, ציווי שבו ההתייחסות ללחם היא בזקיפות קומה כעץ פרי.

 

טפלות ונסתרות חיי האילן שבאדם ברמת החיים הנוכחית

 

אולם יש להדגיש, שזקיפות קומה זו שונה בתכלית מזו שהייתה קיימת באדם הראשון. בעוד באדם הראשון מופיעה זקיפות קומה זו כתכונת חיים עצמית הכרתית ומרכזית בעיצוב חייו[4], הרי במעמד הר סיני מופיעה תכונת חיים זו מלמעלה כהנחתה תכונתית. בפועל לא מופיעה תכונה זו, אלא אדרבא, מיד לאחר מעמד זה, מופיע חטא העגל, ומבטא את הצורך לעבודה הגדולה להוציא אל הפועל תכונת חיים זו הקיימת בתוכנו בשלב הזה אך ורק ברמה תכונתית סגולית. מיקום זה של כוח חיי ה"אילן" שבנו, מוצא את ביטויו בטפלות ראש השנה לאילן ביחס לראש השנה של תשרי. בעוד תשרי כראש השנה לשנים מתורגם בפועל ל"יום הדין"[5], הרי לראש השנה לאילן אין כמעט כל ביטוי מעשי ממשי, ולא מרכזיות כקובע מציאות חיים בנו.

התבוננות על מיקום "ראש" חיי האילן שבנו, מלמדת אף על היסתרות כוח זה בעומק הוויית החיים הפנימית של המציאות. זאת לעומת מיקום כוח החיים של תשרי בממד החיים החזותי החיצוני יותר.

 

על מיקומם של הוויות החיים המופיעות מכוח תשרי אנו יכולים ללמוד באופן קיצוני מראש השנה לירקות.

 

את השנה לירקות קובע מעשה הלקיטה:

 

"אמר רבה, אמור רבנן: … ירק – בתר לקיטה…" (ראש השנה יג, ע"מ).

 

המקור לכך הוא מדף יב:

 

"ת"ר ליקט ירק ערב ראש  השנה עד שלא תבא השמש וחזר וליקט משתבא השמש אין תורמין ומעשרין מזה על זה לפי שאין תורמין ומעשרין לא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש".

רש"י: "ליקט ירק – אשמועינן דירק בתר לקיטה אזיל לענין מעשר ואף על פי שגדל בשנה אחת אם נלקט בשתי שנים הוי חדש וישן שאין תורמין מן החדש על הישן דכתיב (דברים יד) שנה שנה" (ראש השנה יב, ע"א).

 

מקביעת ה"ישן" ו"חדש" בירקות ממעשה הלקיטה ולא מזמן גידולם המשותף של הירקות אנו למדים הן על דומיננטיות מעשה האדם בהגדרת כוח חיים זה, והן על מרכזיות המישור החזותי הגלוי בהגדרת כוח חיים זה, עד כדי שהמעשה האדם הגלוי (לקיטה), מגדיר אותו יותר מתהליך גידולו[6].

 

לעומת זאת ביחס לכוח האילן, המגמה היא הפוכה:

 

"אמר רבה, אמור רבנן: אילן – בתר חנטה…".

רש"י: "בתר חנטה – לקמן (טו, ב) תנא לה בפירקין: אילן שחנטו פירותיו קודם חמשה עשר בשבט שהוא ראש השנה לאילנות מתעשר לשנה שעברה" (ראש השנה יג, ע"ב).

 

ראשית כוח האילן טמון בשלב הקדום ביותר של הופעת הפרי – שלב החנטה, כשגם שלב זה מיוחס אחורה לכוח השרף שבאילן, שלב שעוד לפני הופעת ממשות של פרי.

 

"אילן – גדל על מי שנה שחנט בה, שעל ידי שרף שבא באילן לפני חנטה פירותיו חונטין ובו נגמרין, ששרף האילן עולה ונכנס בפרי תמיד, וממנו גדל" (רש"י ראש השנה יב, ע"ב).

 

תליות כוח האילן במגמות הפנימיות הנסתרות שבמערכת החיים העכשווית מביאה לכך שאף המשנה הפוסקת כבית הלל נוקטת בלשון הפוסקת כבית שמאי, המתייחס למגמות הנסתרות יותר במציאות:

 

"באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה עשר בו (ר"ה ב' ע"א).

 

זקיפות מערכת החיים החושית

 

על משמעות כוח אילן, המקיים הראשי של הוויית האדם הראשון, אך הנסתר כל כך בזמן הזה עד כדי טפלות "ראש השנה שלו" בלא שיופיע כל השלכה דינית ממשית, אנו יכולים ללמוד ממשמעות הוויית הלחם כ"עץ".

על הלחם אנו למדים שהוא נשא של תכונת חיים:

 

"וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל…".

רש"י: "כי אם הלחם – היא אשתו, אלא שדבר בלשון נקיה" (בראשית לט, ו).

 

"וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם"

רש"י: "ויאכל לחם – שמא ישא אחת מכם, כמה דאת אמרת (בראשית לט ו) כי אם הלחם אשר הוא אוכל" (שמות ב', כ').

 

"כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן. תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְתַחַת אַרְבַּע לֹא תוּכַל שְׂאֵת".

רש"י: "ומחתה – כופה פיה למטה כדכתיב כאשר ימחה הצלחת מחה והפך על פניה, אכלה, לשון נקיה דבר הכתוב" (משלי ל', כ'-כא).

 

הלחם אם כן, הוא הנשא של כוחות החוויה הבסיסיים ביותר שבאדם. הופעתו כ"עץ" היא ביטוי להגבהת כוחות החוש מהרמה האנושית בה מתפקד החוש כפן הבהמי של הוויית האדם, לרמה הזקופה בה מצליח החוש להביע את גבהות החיים של האדם – מגמות חייו האלוהיות.

 

תכונת חיים זו, המצליחה להביע בעזרת כוחות החיים הגופיים את הוויות החיים האלוהיות השונות (הוויית חיים שברמה הקיימת כיום אנו מצליחים להביע באופן מסוים בלבד אך ורק בעזרת הדיבור), היא המופיעה בראשה בחודש שבט, ומצפה ליום בה תתפוס מחדש את מרכזיות  הוויית החיים שלנו. הכרת תכונת כוח זו של ה"אילן" והגדרתו, הם הבסיס לתהליך ממושך זה.