בין ציווי לעגל (פרשת ויקהל פקודי) / יוני קירש

הקדמה (המקורות בסוף המאמר[1])

 

כשפותחים את פרשת ויקהל-פקודי אי אפשר שלא לחשוב: "מה, שוב פעם תיאור המשכן?".  האם יש משהו שמתחדש בכל החזרה של הפרטים? אם נשים לב נראה שפרשת תרומה-תצוה באים לפני חטא העגל (שבפרשת כי תשא) ואילו פרשות ויקהל-פקודי מגיעות אחרי חטא העגל. על פי זה אפשר לצפות שיהיה בפרשת ויקהל פקודי מענה ותגובה לחטא העגל, אולי אפילו כפרה מלאה של העגל אנו נתבונן צעד אחר צעד בפרשה ונראה שיש מהלך מאוד ברור. בסוף נביא גם גרף שמתאר את המהלך בצורה ויזואלית.

 

שאינו דוחה שבת

 

תחילת הפרשה מבארת את מצוות השבת. רש"י מבאר שזה ללמד אותנו שאין מלאכת המשכן דוחה את השבת. האדם עלול לטעות ולחושב שכל כוח היצירה שלו מגיע מעצמו. הוא יצירתי והוא בפועל ידיו בונה משכן. לכן מדגישים כאן בתחילת התהליך את ההתבטלות המוחלטת של האדם כלפי השבת. בעצם האדם מתבטל כלפי הציווי של הקב"ה. ששת ימי המעשה של האדם אכן מתברכים מהשבת. באמת יש לו כוח אדיר, אבל זה לא מתחיל ממנו. זה ממשיך אליו. זה עומד במוקד השאלה של העגל. עם ישראל רצה ליצור בעצמו את החיבור ואת ערוץ הקשר אל ה'. וכאן מחזירים את המיקוד אל המקום הנכון. הציווי והביטול.

 

אשר ציווה- כל נדיב לב

 

מיד הקב"ה מצווה "זה הדבר אשר ציווה ה'", מה הוא מצווה? "כל נדיב לב" יביא את התרומה. האם אין כאן סתירה? איך אפשר לצוות על משהו שמגיע מנדבת הלב? זה הפכים! כאן רואים מגמה שתלך ותתפתח של נתינת מקום גם לרצון וליוזמה מצד האדם. האדם הוא לא רק רובוט. ה' מעוניין שבמלאכת המשכן יהיה מעורב גם האישיות של עם ישראל.

 

על הנשים

 

תוך תיאור הבאת החומרים למשכן מסופר שהביאו את התכשיטים "ויבואו הנשים על הנשים". רש"י מבאר שהכוונה זה שבאו הגברים ביחד עם הנשים (שזה התכשיטים שלהם). תרגום האונקלוס מסביר שהם הביאו את התכשיטים כאשר הם עדיין היו על הנשים פיזית. מדוע לעשות כך? מדוע צריך לציין את זה? מה זה מוסיף להבנת העניין? נראה שכאשר מביאים באופן הזה את התרומה זה לא סתם תרומה אנונימית. האישיות של התורם בא יותר לידי ביטוי בדבר הנתרם. התרומה מקבל גוון יותר אישי ופרטי. מכאן התורה יורדת לפירוט כל הרזולוציות של התכשיטים – חח ונזם וטבעת עגיל וצמיד וכומז. כי זה לא רק סכום x  זהב אלא מתנה מעומק ליבם ואישיותם של הנשים. כך ניתן להבין את תכשיט הכומז שזה תכשיט הנתון כנגד אותו מקום: באופן פשוט תכשיט זה לא אמור להתקבל אל תוך הקודש. המדרש מבאר ש"בנזמים חטאו (בעגל) ובנזמים נתרצה להם". המובן העמוק של הכפרה היא שהאדם משתמש באותם כוחות של העבירה בשביל הקדושה. כאן הדבר בא לידי ביטוי מפורט ומוחשי.

 

הנשאם הביאו

 

הצעד הבא- תרומת הנשיאים. הנשיאים תורמים את אבני השוהם ואת אבני המילואים. רש"י מבאר שהנשיאים אמרו "יתנדבו ציבור מה שמתנדבין, ומה שמחסירים אנו משלימין". הנשיאים לא רצו סתם שתרומתם תיבלע ב"עובר ושב" השוטף של המשכן. הם רצו להשלים את מה שצריך. הם רצו שתרומתם תביא את עצמם לידי ביטוי מדויק יותר. נראה שלא במקרה אבני השוהם ואבני המילואים זה המקומות היחידים בכל המשכן שמוזכר שמות בני ישראל והשבטים. עם ישראל מקבל ביטוי. השבטים הם לזיכרון לפני ה'. יש כאן זוגיות ולא רק התבטלות. כי בתרומה זו יש רצון שהביטוי הפרטני יקבל ביטוי בקודש. כמובן צריך שיעשה הדבר בתוך הגבולות ולשם שמים.

 

ויכלא העם מהביא

 

בהמשך הבאת התרומה למשכן מסופר שהיה יותר מספיק והיו צריכים החכמים לעצור את העם מלהביא עוד. פירוש הכתב והקבלה מסביר ש הביטוי "ויכלא" הוא מלשון בית כלא. כלומר, מרוב חביבות המצווה היה צריך ממש לעצור אותם בניגוד לרצונם. הרב חרל"פ מסביר שהיה כאן תיקון עמוק לחטא העגל. היינו עלולים לחשוב שכל מלאכת התרומה למשכן היא ביטוי של התעוררות הרגשות והחומריות של בני ישראל. הרצון הפסול שלהם לממש את עצמם ולהרגיש קדושה. כאן בא הדבר לתיקון, הם עצרו מלהביא כשאמרו להם. ברגע המבחן האדם מוכן לשים את רצונותיו האישיים בצד בשביל הערך העליון. בכך מתכפר חטא העגל. אבל זה לא עוצר כאן:

 

והותר!

 

מלאכת ההבאה לא נעצרה בדיוק בזמן. היה די, והותר. כלומר, היה (קצת) מעבר למה שצריך. האם זה לא סתירה? אור החיים מסביר שנעשה נס והקב"ה הבליע ו"דחס" את היתרה אל תוך ה"די". מרוב חיבתו את הרצון החיובי הוא כלל את הכול בפנים. בעצם ה"מעבר לציווי" מקבל כאן לגיטימציה! גם זה נכלל בתוך הקודש. למרות שבני ישראל עברו את הסכום הנדרש של לציווי התקבל גם מעבר. זה תיקון לחטא העגל. בחטא העגל עם ישראל רצו משהו מוחשי שיוכל לממש את עצמם בתור קשר לה' (על פי פירוש הכוזרי). המדרש אומר שעם ה"הותר" משה עשה את  המשכן לדברות. כלומר זה לא דבר שולי אלא זה נכנס למקום הקדוש ביותר. זה השיא של ביטוי הקשר בין עם ישראל לה'. בפירוש ה"פנים יפות" ביאר שמה-"הותר" עשו ארון ללוחות הראשונות השבורות, גם כאן מתבטא תיקון של חטא העגל, במצליחים "להציל" משהו מהלוחות הראשונות שנשברו עקב חטא העגל.

 

מראות הצובאות

 

בסוף הפרשה  מכינים את הכיור מהמראות הצובאות. רש"י מבאר שלא רצה משה לקבל אותם כי הם עשויים ליצר הרע, עד שהקב"ה אמר לו לקבלם כי על ידם הנשים הובילו את הגאולה ביציאת מצרים. הרמב"ן מסביר שיש כאן עליית מדריגה ממה שקיבלו את תכשיט הכומז בתחילת הפרשה, כי שם זה נבלע בתרומה ואילו כאן עושים כלי מיוחד ממש מהדבר עצמו. נסגר כאן מעגל שלם שמקבלים אל תוך הקודש את התכונות ואת מכלול כוחות החיים של האדם. יצר הרע ביסודו הוא רק יצר, רצון וכוח. תלוי איך משתמשים זו. אם אדם תורם כסף זה דבר אחד. אם אדם מעוניין לתרום למשל מגרש ספורט לישיבה, לא בטוח שהישיבה תשמח כל כך לקבל. מדוע? כי את מי זה משרת? האם זה מה שהישיבה צריכה? כאן אנו מבינים שבזוגיות יש שניים. נכון שעם ישראל מתבטל כלפי השבת וכלפי הציווי, אבל המטרה הגדולה זה שכל אישיותם תתבטא בקודש. ואין לך יותר תיקון לחטא העגל מזה. ולכן המשכן מהווה עדות שויתר להם הקב"ה על מעשה העגל.

 

סיכום

 

יש הבדל גדול בין הציווי לעגל. האחד מתבטל לרצון ה' והאחד בא לממש את עצמו. בפרשתנו עם ישראל מצליח להרחיב ו"למתוח" את הציווי באופן כזה שהוא כולל את רצונותיו ואישיותו של עם ישראל. משיכה יותר מדי לכיוון הזה – עגל.

 

 

                                               פרשת ויקהל  
ציווי   נדיב לב   תכשיטים על הנשים,

מה שמחסירים אנו משלימים

  די והותר   מראות הצובאות   משכן העדות   עגל

 

 


[1] מקורות:

 

שאינו דוחה שבת

 

שמות פרק לה:

(א) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לַעֲשֹׂת אֹתָם: (ב) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיקֹוָק כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת:

רש"י:ויקהל משה – למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר… (ב) ששת ימים – הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת:

 

אשר ציווה- כל נדיב לב

 

שמות פרק לה:

(ד) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לֵאמֹר: (ה) קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיקֹוָק כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְקֹוָק זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת:

רש"י: נדיב לבו – על שם שלבו נדבו קרוי נדיב לב.

 

על הנשים

 

שמות פרק לה:

(כב) וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיקֹוָק:

רש"י:על הנשים – עם הנשים וסמוכין אליהם:

וכומז – כלי זהב הוא נתון כנגד אותו מקום לאשה. ורבותינו פירשו שם כומז כאן מקום זמה:

 

אונקלוס שמות פרק לה':

(כב) ומיתן גובריא על נשיא כל דאתרעי לביה איתיאו שירין ושבין ועזקן ומחוך כל מן דדהב וכל גבר דארים ארמות דהבא קדם יי:

 

שמות רבה מח' ו':

ארפא משובתם אוהבם נדבה…מה כתיב באותו קלקלה, פרקו נזמי הזהב ומה הביאו נזמים, וכשעשו המשכן עשו אותו נדבה ומה כתיב כל נדיב לב הביאו חח ונזם טבעת וכומז, בנזמים חטאו ובנזמים נתרצה להם.

 

טוו את העיזים

 

שמות פרק לה:

(כו) וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים:

רש"י:טוו את העזים – היא היתה אומנות יתירה, שמעל גבי העזים טווין אותן:

 

הנשאים הביאו

 

שמות פרק לה:

(כז) וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן:

רש"י: והנשאם הביאו – אמר ר' נתן מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחלה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחלה, אלא כך אמרו נשיאים יתנדבו צבור מה שמתנדבין, ומה שמחסירים אנו משלימין אותו. כיון שהשלימו צבור את הכל, שנאמר (שמות לו ז) והמלאכה היתה דים, אמרו נשיאים מה עלינו לעשות, הביאו את אבני השהם וגו', לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחלה. ולפי שנתעצלו מתחלה נחסרה אות משמם והנשאם כתיב:

 

ויכלא העם מהביא

 

שמות פרק לו:

(ו) וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא:

 

הכתב והקבלה שמות פרק לו

(ו) ויכלא העם מהביא. ויכלא לשון מניעה (רש"י), אמנם לא היתה מניעת הבאתם לרצונם…אלא ויכלא הוא כפי עיקר הנחת שם כלא, בית הכלא (ירמיה ל"ז) שנמנעה היציאה ממנו באונס כן ויכלא העם, נמנע מלהביא בעל כרחם ושלא לרצונם…ובשבח העם דיבר הכתוב מחיבובם את המצוה.

 

מי מרום, הרב חרל"פ, פרשת ויקהל:

מה שחששו החכמים על ריבוי ההבאה למלאכת המשכן, היה מתוך שראו את גודל ההתפעלות של הריבוי, וחששו שמא זה נובע מתוך רגשות והתפעלות חומריות, בבחינת אש זרה אשר לא ציווה ה'…וכמו כן חטא העגל היה על ידי שדימו בנפשם שאפשר להם ללכת אחרי הרגשים עצמיים, ולפיכך היה נדרש שנדבת המשכן הבאה לכפר על נפשותם תהיה כולה מצד הציווי, ולא יתערב בזה שום זעזוע חומרי והתפעלותי. ולכן כשראו החכמים שמרבים העם להביא, חששו להתעוררות החומר, שיכולה להביא עליהם אסון גדול ונורא. ואולם זאת היתה ההבחנה, שתיכף כשבא הציווי להפסיק את ההבאה מיד: "ויכלא העם מהביא", וזה היה לעד כי אין ההתעוררות מצד החומר כי אם מצד התבטלותו אל הנשמה, שאילו היה זה מצד רגשי החומר- לא היו ממהרים וזריזים להפסיק תיכף ומיד.

 

מדרש הגדול:

יבוא מעשה משכן שנאמר בו דים ויכפר על מעשה העגל שנאמר בו דים, ויקח מידם, דים.

 

והותר!

 

שמות פרק לו:

(ה) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לַעֲשֹׂת אֹתָהּ: (ו) וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא: (ז) וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר:

 

אור החיים שמות פרק לו

(ז) דים וגו' והותר….ואולי שישמיענו הכתוב חיבת בני ישראל בעיני המקום כי לצד שהביאו ישראל יותר משיעור הצריך חש ה' לכבוד כל איש שטרחו והביאו ונכנס כל המובא בית ה' במלאכת המשכן, וזה שיעור הכתוב והמלאכה אשר צוה ה' לעשות במשכן הספיקה להכנס בתוכה כל המלאכה שעשו בני ישראל הגם שהותר פירוש שהיה יותר מהצריך הספיק המקבל לקבל יותר משיעורו על ידי נס. או על זה הדרך והמלאכה שהביאו היתה דים לא חסר ולא יותר הגם שהיתה יותר כפי האמת והוא אומרו והותר כי נעשה נס ולא הותיר:

 

תנחומא פרשת פקודי ב':

ויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו' והמלאכה היתה דים וגו' (שם /שמות/ לו ו ז), אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם עשינו את כל המלאכה של משכן והותרנו, מה נעשה ביותר, אמר לו לך ועשה בהן משכן לדברות, הלך ועשה משכן לדברות, כיון שבא ליתן חשבון, אמר להן כך וכך יצא למשכן, וביותר עשיתי משכן העדות, שנאמר אלה פקודי המשכן משכן העדות, מהו משכן משכן שתי פעמים, אמר ר' (שמעון) [שמואל] נתמשכן ב' פעמים על ידם, אמר ר' ישמעאל זה סימן לכל באי עולם שאין סליחה אלא לישראל בלבד, משכן העדות עדות הוא לכל באי עולם שהקב"ה נתרצה לישראל

 

פנים יפות, הרב פנחס הורוויץ, פרשת פקודי:

והמלאכה היתה דים מה נעשה בנותר אמר לו לך ועשה בהם משכן לדברות…נראה להבין עפ"י…למאן דאמר שברי לוחות לא היו מונחין בארון…היינו  כיון שנשברו לא היתה קדושתן חמורה כל כך כמו קדושת הלוחות האחרונות…ומטעם זה נראה שלא היו ראויין להניחם בארון שעשה משה כשעלה להר סיני לקבל לוחות אחרונות…לא ראוי להניח שם שברי לוחות שכבר נעשה מצותו, על כן ציוו השי"ת לעשות להם משכן לדברות, דהיינו עשרת הדברות הראשונות, וקראם דברות מפני שנכתבו על פי הדיבור.

 

מראות הצובאות

 

שמות פרק לח:

(ח) וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: ס

רש"י: במראת הצובאת – בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע, אמר לו הקדוש ברוך הוא קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים.

 

רמב"ן שמות פרק לח ח':

והטעם במדרש הזה, שבכל מלאכת המשכן קבלו התכשיטין מן הנשים, כדכתיב (לעיל לה כב) ויבואו האנשים על הנשים, והביאו חח ונזם וטבעת וכומז, והכומז כפי מדרשו (במסכת שבת סד א) יותר נמאס, אבל שם נתערבה כל הנדבה, אבל שיעשו כלי מיוחד מן התכשיט העשוי ליצר הרע לא היה משה בוחר בכך עד שנאמר לו כן מפי הגבורה.

 

משכן העדות (פרשת פקודי)

 

שמות פרק לח:

(כא) אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן:

רש"י:משכן העדת – עדות לישראל שויתר להם הקדוש ברוך הוא על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם

 

 

Facebook
Google+
Twitter
Email
Print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *