הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה הרי זו מגורשת זרקו לה בתוך ביתו או בתוך חצרו אפילו הוא עמה במטה אינה מגורשת לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זו מגורשת:

 

שאלות מרכזיות:

 

  1. מדוע האיש צריך לתת לאישה גט ולא מספיק חתימה בבית משפט מחייב?
  2. מדוע יש חילוק בין אם הגט הגיע לחצרה או לחצרו, הרי כוונת הגרושין ברורה בכל מקרה. במיוחד אם הגט נמצא עמה במיטה. 
  3. מדוע חשוב שהאישה תהיה בתוך ביתה או חצרה, ולא מספיק שהיאתדע שהגט הגיע לשטח שבבעלותה?
  4. פשיטא שלתוך חיקה או קלתה- מגורשת!

 

 האם המשנה עוסקת בכוונת הבעל לגרש או בנתינה?

 

מעיון במשנה עולה שנתינת הגט לא נועדה להוכיח את רצינות כוונות האיש לגרש, שהרי לשם כך לא היה צורך כלל בנתינה, אלא היינו מסתפקים בהסדר משפטי כגון חתימה משותפת בבית משפט. גם לא היה עולה על דעתנו לחלק בין חצרו לחצרה, משום שברגע שהתורה קבעה שהדרך לגרש היא על ידי גט בעדים, ברור שגם בביתו כוונתו לגרש ברורה והדבר אמור היה צריך להועיל. שיא שלילת כוונת האיש לגרש מתבטא בכך שאפילו כשהגט עמה במיטה, וברור מעל כל ספק שאליה הוא ניתן, אינה מגורשת.

 

מחיוב המשנה שהאישה תהיה בתוך ביתה או בתוך חצירה בעת נתינת הגט, אנו למדים שאין הנתינה מתייחסת למישור הקנייני, משום שבקניין אין צורך בנוכחות הפיזית של הקונה.

 

מכאן חייבים לומר שהנתינה מכוונת כלפי מישור הגוף שלה. 

 

חיזוק לכך שהנתינה מתייחסת לגופה למדנו מהתעקשות הגמרא לדייק שיש צורך דווקא ביד. דווקנות היד מגיע עד כדי חיוב הירושלמי, שנפסק גם בהלכה, לקפל את הגט כך שיכנס כולו בתוך כף היד ופסילתו במקרה וקצהו מבצבץ מחוץ לידה. (כמו בקניין חצר)

 

אם הגט ניתן דווקא לגופה סימן הוא שבמישור זה הוא פועל- את גופה הוא מגרש. ממילא עלינו להבין שהנישואין קיימים במישור זה, ועל כן כדי לפרקם יש להתייחס דווקא לגוף.

 

אם קבלת הגט מתייחסת דווקא לגופה, עולה השאלה כיצד הבית והחצר שהם רכוש בלבד המנותק מגופה, יכולים לקבל עבורה את הגט כיד ממש ולא בתורת קניין שכאמור אינו מזקיק נוכחות פיזית? מכאן שהבית והחצר מהווים המשך לאישה, הם חלק בלתי נפרד מאברי גופה. ממילא ניתן להבין את החשיבות של נוכחותה הפיזית כתוצאה טבעית ומחוייבת ממעמד החצר כחלק ממנה עצמה ומגופה.

 

אכן בגמרא עולא דורש שהאישה תהיה בסמוך לחצרה בדימוי חזותי ליד הסמוכה לגוף, אף שהיא אינה מודעת כלל לנתינת הגט, אלא העדים בלבד מודעים למתרחש. אף רבי אושעיא שמאפשר לאישה להיות במקום אחר בעת קבלת הגט, לומד זאת משום ידה, ורואה בחצר יד ארוכה הנמשכת ממנה.

 

אם החצר היא ממש יד האישה יש למצוא מכנה משותף בינהם המאפשר הרחבה זו. לא מספיק לומר שהחצר היא ממש ידה, אלא יש לזהות גם בידה הממשית את מאפיין החצר. ( בראשונים ביטוי למגמה זו מצאנו בהתייחסות אף ליד האישה כחצר משתמרת, אולם תוך איבוד משמעות היד הממשית.) אם כן, יש בחצר- יד ממש, ויש ביד- חצר. המשותף לחצר וגוף האישה הוא יסוד העפר. לפי זה נתינת הגט חודרת עד ליסוד ההיווצרות. כך נפטרת הבעיה של צמודה. סמיכות האישה לעפר החצר אכן מחברת בין עפר גופה לעפר החצר. החצר והיד מפרנסות זו את זו.  החצר חושפת את משמעות הקרקע שביד, ואילו היד חושפת את משמעות הפעולה המכילה שבחצר.  הבאת "בתוך ביתה" תורמת את כוח ההכלה הביתי. כלומר הגט ניתן כלפי הגוף, שיש בתכונתו את כוח הפעולה (יד) המכילה (בית) של הקרקע (חצר). כוח פעולה מכילה זו מכונה: קרקע עולם, ותוצאת פעילות ההכלה היא בקביעת צביון הוולד היהודי על פי האם. שם ניתן הגט, ואת זאת האיש מגרש.  

 

  "זרקו לה בתוך ביתו או בתוך חצרו אפילו הוא עמה במטה אינה מגורשת"

 

חידוש המשנה שזרקו לה בביתו וחצרו- אינה מגורשת, מיותר, משום שהיה ניתן להביא בית סתם. דווקא ביתו וחצרו מקטינים את ההו"א שתהיה מגורשת, משום שאם הגט נמצא אצלו והיא בביתו בולט קשר הנישואין ומקהה מעט את עניין הגרושין, ולכן אם יש חידוש זה דווקא בבית נטרלי, ולא בביתו. ההו"א שעולה מנקיטת החידוש דווקא לגבי ביתו וחצרו היא שדווקא בביתו ובחצרו יש לו יותר יכולת לגרשה. הבנה זו מתחברת לסיומת "אפילו הוא עמה במיטה". ניתן בקריאה פשוטה להבין שמדובר בבעל הנמצא עמה במיטה. (לכן כתוב "הוא" במקביל ל"היא". ברישא נאמר "והיא בתוך ביתה", ואילו כאן המילה "הוא" הועברה לסוף- "אפילו הוא עמה", כדי לא לומר פעמיים: זרקו לה והוא בתוך ביתו או בתוך חצירו אפילו הוא עמה במיטה" הנושא של המשפט הוא אינו לאן הגט נזרק, שאז היה צריך לכתוב זרקו לה לתוך ביתו ולתוך חצרו, אלא האיש הנמצא בתוך ביתו ובתוך חצרו.) אכן תוספות ריד מפרש שמודבר בבעל. מחדשת המשנה, שאפילו במצב שהבעל עם האישה במיטה, והיינו חושבים שכך בטוח היא מגורשת, קמ"ל- שאינה מגורשת.

 

על פי הבנה זו ככל שקשר הנישואין יודגש כך ניתן יהיה לגרש. במקום שבו מובלטים הנישואין, דווקא שם ניתן יותר לגרש. האיחוד של האיש והאישה מביא לכך שהבעל הנותן גט בביתו הוא נותן אותו לאישה, משום שהיא מאוחדת איתו ונמצאת ברכושו. הבעל מגרש את קשר האישות שלו עם אישתו, ולכן דווקא עמה במיטה היא מגורשת. 

 

(לאחר זמן חשבתי, שבעצם הדיון במשנה הוא מהו מקום קבלה עבור האישה. ובהחלט הגיוני שכשהיא בביתו מקום זה ייחשב קבלה עבורה למרות שקניינית אין המקום שלה, שכן הם חיו שם יחד ויש לאישה שייכות למקום זה. וכן כשהוא עמה במיטה זה סימן שהוא מרשה לה להיות שם ולכן זה נחשב מקומה לקבלת גט. והקמ"ל הוא שצריך שהמקום יהיה שלה קניינית.)

 

אם נבין שאפילו הוא עמה במיטה זה הגט, מטרת המשנה תהיה לחדש שכל עוד הגט לא ממש ביד האישה הוא אינו גט. ביתו וחצרו יהיו דוגמא ספרותית בלבד, ובעצם יש להתייחס אליהם כאל סתם בית וחצר. הבנה זו מתחברת טוב לסיפא, שממשיכה להתקרב אל גוף האישה ממש, ולכן מגורשת.

 

 

לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זו מגורשת. מה מחדשת המשנה? הרי חיקה זה ממש כמו ידה ואף קלתה צמודה אליה!  נראה שההו"א שאינה מגורשת נובע מאותו מקום שבשלב הקודם היא אינה מגורשת; הקושי לזהות באישות את המקום המושלם לגרושין. כאשר מדובר בביתו ובחצרו ובמיטה (שלו)- זה לא אפשרי. אולם כאשר האישות מזוהה באישה עצמה- בחיקה ובקלתה (ובמיטתה), היא מגורשת. חיזוק לכך שחיקה וקלתה בביתו הם כוללים את האישות עם האיש:  הגמרא מתייחסת לחיקה כמקומו של האיש, עד שהיא צריכה לחדש: "ר' יוחנן אמר מקום חיקה קנוי לה מקום קלתה קנוי". הנקודת מוצא של הגמרא היא שכל מה שברשותו של האיש מקבל את הגוון שלו ונטפל אליו עד שאפילו חיקה של האישה הפך להיות יותר מקומו של האיש ממקומה ויש לחדש שמקום חיקה קנוי לה. לא רק שאנו מזהים את האישה מתרחבת בתוך ביתו וחצרו של האיש, אלא אף חצרו וביתו של האיש משליטים את עצמם על גופה של האישה. למעשה האיש והאישה מעורבבים עד לבלי הבחן ברכוש ובגוף.  

 

הנתינה ליד בחצרו מגורשת ללא כל שאלה. אפשר להבין שבידה יש לה שליטה חזקה, ואין כוח למקומו/ אישותו להשפיע אפילו בהו"א, ואפשר להבין שהיד היא השילוב המושלם של הנישואין באופן שניתן לגרש – ידה המכילה שצורתה יד פועלת כאיש.

 

פרוק הגרושין על ידי נתינה מהאיש מלמד שדבר מה עובר מהאיש אל גוף האישה והוא המאפשר את הגירושין, אך אין קניין הקידושין מתבטל, שאם כך היה, הגרושין היו פועלים על ידי נתינת האישה לאיש חזרה את כסף קידושיה.  אולם מהו הדבר שניתן מהאיש לאישה אין אנו למדים ממשנה זו, המתמקדת בקבלת האישה. ממהלך הגמרא נפתח פתח להבין מה האישה מקבלת.

 

הגמרא התמקדה בשאלה צדדית- כיצד יש לאישה חצר, הרי מה שקנתה אישה קנה בעלה. לדבר זה יש פתרון טכני, כגון אם האיש נתן לה במתנה חצר. אך הגמרא מעמידה דווקא במקרה מוזר- שאמר לה בעודה ארוסה "דין ודברים אין לי בנכסייך". מהלך זה של הגמרא שלכאורה אינו נצרך מצריך להתבונן מה יש בו שתורם להבנת הגרושין.

 

 

התירוץ  הראשון-  בעודה ארוסה

ההשוואה בין זכות השימוש המופשטת בחצר לאחיזה הממשית בגוף הקרקע של שותפים, וחוסר היכולת של הבעל לוותר על זכויות הקניין של הפירות העתידיים בעודה נשואה על ידי סילוק בלשון "דין ודברים אין לי בנכסייך", אף שרבנן שתיקנו את הפירות לבעל יכלו בקלות לסייג תקנה זו ולומר שאינה חלה בנתינת הגט, ובנוסף הצורך דווקא בנתינה מלמדים שני דברים:

 

א.     הבעל לא מסתלק מזכויותיו. הוא נותן  את המעגל השלם של "מה שקנתה אישה קנה בעלה". חיזוק לכך בחוסר יכולתו לגרש את האישה בלשון סילוק- "איני אישך", אף כשכותב לה זאת בגט עם עדים בברירות שמעל לכל ספק.

ב.      הפירות העתידיים אינם זכות מופשטת, אלא קיימות ממשית שהבעל אחוז בה כבשדה השותפים. ממשות זו של פוטנציאל הפרות קיימת בגוף הקרקע, ממנה נובעים הפירות והקניינים כולם. על פי זה כל קניין שהחצר קונה הוא  אינו דבר חיצוני שבא מהעולם, אלא נובע מהקרקע. פעולת הקניין היא הולדתו מחדש בצביון הקונה. 

הבנה זו בהיות הקרקע מנביע את הקניינים מסבירה את ההו"א שחיקה וקלתה לא יקנו בחצרו.

 

התירוץ השני- גיטה וידה כאחד

התירוץ של גיטה וידה באים כאחד לוקה במעגליות: שהרי כדי לקנות את גיטה צריכה האישה יד, וכדי שיהיה לה יד עליה לקנות את גיטה. וכיצד ייתכן ששני הדברים התלויים זה בזה יבואו כאחד? סימן הוא שבאת מדובר במהות אחת. גיטה וידה- חד.  בנתינת הגט הבעל נותן לה למעשה את ידה/ ידו הקניינית, את אותו מעגל של "מה שקנתה אישה קנה בעלה". הצורך להביא זאת לידה של האישה הוא כדי שהיא תשלוט על כוח זה.

 

הקבלה בין תוכן הגט- הרי את מותרת, המתייחס למעגל האישותי, לבין נתינת גט במשמעות של יד קניינית, מלמדת שהכוח לקנות מקביל לכוח האישות.  (שלא במקרה דיני קניינים מופיעים במסכת קידושין.)

 

עדיין לא ברור כיצד האישה קונה את אותה יד? סימן שיש בה יכולת קנייה מקורית יותר לפני היכולת הקניינית. הדבר היחיד שנשאר לה זו היד הפיזית. הגוף הוא שקונה את היד הקניינית. כך מתרץ הקצות, שבגזרת הכתוב, עצם יד האישה היא הקונה.

 

נמצא שיש שני סוגי ידיים. יד קניינית זכרית, שהיא הפועלת את הפרות והקניינים, ויד ניקבית המסוגלת לקנות את היד הקניינית. בחצר ידיים אלו הן גוף הקרקע (היד הנקבית) והפירות (היד הזכרית).

 

דין טלי גיטך מע"ג קרקע לימד שגם כאשר ברור לאישה שבכוונת הבעל שהיא תתגרש בגט זה המגיע לידה, אין היא מגורשת, מפני חסרון בנתינה. כלומר הנתינה אינה תהליך מופשט של מעבר הגט מרשות האיש אל האישה, אלא פעולה שהאיש בגופו מעורב בה, כשהחסרון הוא במישור בו פועל הגט- מישור  הגוף- באי הגעתו לאישה ישירות מגוף הבעל, אלא מהקרקע.

 

הגעת הגט דווקא מגוף האיש ממש, מלמדת שנשאר רושם מגופו העובר אל האישה בנתינת הגט.

 

 

חיזוק לכך שהאישה מקבלת כוח ממשי מגוף הבעל אל גופה הוא בצורך של האישה לקנות את הגט בקניין. לא די שהגט הגיע אליה, הוא צריך להיות קנוי לה, ולכן עולה הבעיה של "מה שקנתה אישה קנה בעלה".  הצורך הקנייני אינו מוסיף דבר על הבנתה את תהליך הגרושין, אלא נועד להקנות לה כחלק ממנה עצמה את אותו הדבר העובר בנתינה מידו ממש אל ידה ממש.

 

יש לשאול מה עובר מגוף האיש אל האישה דרך כתב הגט? מדין כתיבה לשמה למדנו שהכתיבה היא חלק מתהליך הגרושין והנתינה, כשכוונת הבעל עושה את הגט. כיוון שצורך זה בלשמה לא נועדה בשביל הוכחת רצינותו של הבעל, אלא לשם יצירת הגט, כמו בספר תורה שהכוונה היא חלק מתהליך עשייתו, יש להבין שהאיש נופח באותיות הגט את כוונתו והן שם גם בתוצר הסופי, וללא כוונה לשמה, אין בתוצר של הגט את המחשבות המגרשות. האיש נותן לה ממחשבתו הנמסכת באותיות הפועלות על גופה. אולם אותיות אלו לא פועלות על האישה ללא חיבו הגט בשעת הנתינה אל מקורו, בנתינה מגוף האיש עצמו ישירות אל גופה. כתיבת הגט לשמה יוצרת כלי המתאים להעביר את כוח האיש אל האישה.

 

 

ההו"א שנתינת הגט לחיקה של האישה לא תגרש אותה משום שהמקום של הנתינה הוא חצרו של בעלה, אפשרית רק אם אנו נותנים למקום דומננטיות כה חזקה, המבטלת כל הבנה שכלית של המתרחש, והמטפילה אף את גוף האישה למקום בו היא נמצאת. המקום כמגדיר את כל מה ומי שעליו, מלמד שאף הוא שותף בנתינת הגט, כשנתינה זו צריכה להיות דווקא במקום המשוייך לאישה.

(ומה לגבי יד? בזה היה ברור?)

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *