סיכום – מהלך הגמרא – הלימוד משור המועד

א. אילולא הלימוד של שור המועד

ב. הלימוד משור המועד – שינוי הגדרת השדה ולא "הוכחה לקנין"

ג. עד שנה רביעית לא מחייב – חידוד הלימוד שהמרא קמא "יוצא" ו"נמחק" מהשדה

ד. חזקה בלי טענה – השפעת עצם הישיבה בשדה על הגדרת השדה בלי אמירה "משפטית"

ה. האם הלימוד משור המועד נדחה?

ו. שור המועד גם בדעת רבנן – הלימוד מירמיהו- מושתת על שור המועד

ז. רבא- שלוש שנים מזדהר איניש בשטרו – מושתת על סברת שור המועד

 

 

הקדמה

 

הגמרא לומדת את חזקת ג' שנים משור המועד. כפי שנראה יש מספר שאלות על לימוד זה ועל מהלך הגמרא. ננסה להבין את מהלך הגמרא, וממילא ישתנה לנו ההגדרה לחזקת ג' שנים. כפי שנראה, הגמרא לא דוחה את הלימוד משור המועד גם כשעוברים לדון בדעת רבנן, וגם בדעת רבא בסוף הסוגיה נראה שהסברא של שור המועד גם כן נשאר למסקנה.

 

א. אילולא הלימוד של שור המועד

 

הגמרא שואלת מנין לחזקה ג' שנים:

 

גמרא כח' עמוד א':

אמר ר' יוחנן, שמעתי מהולכי אושא שהיו אומרים: מנין לחזקה ג' שנים?

 

הריטב"א מסביר שהשאלה נובעת מההשוואה למטלטלין- או שצריך להיות חזקה לאלתר או שלא אמור להיות חזקה לעולם:

 

ריטב"א כח' עמוד א':

מנין לחזקה שהיא שלש שנים. כלומר מהיכא נפקא לחזקה שתהא שלש שנים לא פחות ולא יותר, אם תפיסתן ראייה כמטלטלין שלא [היו] הבעלים שותקים תיהוי חזקתן לאלתר, ואם אין תפיסתן ראייה מפני שהוא דבר שאדם יכול להכנס לתוכו למה [יש] להם חזקה לעולם.

 

וכך גם ניתן ללמוד מדברי הלבוש המבאר את הכלל ש"קרקע בחזקת בעליה עומדת":

 

לבוש חושן משפט סימן קמ' א':

אע"פ שאדם נאמן לטעון על המטלטלין שבידו לקוחין הן בידי, היינו משום שיש רגלים לדבר דאם לא כן היאך באו לידו אם לא שזה נתנו לו מדעתו, אבל קרקע שאינה זזה ממקומה ובכל מקום שהיא בחזקת בעליה היא עומדת, ולא שייך בה לומר דאם לא כן היאך באה לידו של זה, שאם היה בידו והוא עובדה אפשר שהוא הלך לתוכה ועבד בה בלא ידיעת הבעל…

 

מהדברים הנ"ל ניתן לראות שבעצם לא מובן מאליו שבכלל יש חזקה על קרקעות כי אי אפשר לתפוס אותה ואדם נכנס לתוכה. מכאן ממשיכה הגמרא ללמוד את חזקת ג' שנים משור המועד:

 

ב. הלימוד משור המועד – שינוי הגדרת השדה ולא "הוכחה לקנין"

 

גמרא כח' עמוד א':

"משור המועד, מה שור המועד כיון שנגח ג' נגיחות – נפק לי' מחזקת תם וקם ליה בחזקת מועד, ה"נ כיון דאכלה תלת שנין – נפק לה מרשות מוכר וקיימא לה ברשות לוקח"

 

הגמרא לומדת שכמו בשור המועד אחרי שלוש נגיחות השור יוצא מחזקת תם לחזקת מועד כך השדה יוצאת מרשות מוכר ועומדת ברשות לוקח – "נפק ליה מרשות מוכר וקם ליה ברשות לוקח".

 

וצריך לשאול:

איזה מן השוואה זו?! בשור אכן משהו משתנה או מתגלה לנו הטבע של השור, לעומת זאת, בשדה, וכי משהו קרה לשדה? איזה "טבע" יש כאן שיכול להשתנות?!

מה זה קושר לשלוש פעמים?

האם אכן בעלים של שדה מוכן לוותר על שלוש יבולים?! ומה אם ההפסד של יבול אחד הוא גדול של אלפי שקלים כגון בשדה גדולה?

ואם נניח שזה משך זמן שלוקח לבעלים לשמוע או לשתוק ולמחות וכו' זה גם לא קשור ל"שלוש פעמים"?

בשדה יש רק שתי אפשרויות- או שהיה מכר וקנין והוא הבעלים,  או שלא היה מכר והוא גזלן!

מדוע הגמרא לא מזכירה כלל את הטעמים ההגיוניים יותר של משך הזמן ששותק המרא קמא כדי שיהיה לנו הוכחה או סבירות למי שייכת השדה?!

 

הרמב"ן (וכן רש"י וכן בר"ן ועוד) מסביר את הגמרא כפשוטו:

 

חידושי הרמב"ן מסכת בבא בתרא דף כח עמוד א

משור המועד. לא נתחוור לי מאי ענין זו לזו, אבל נראה שלכך הקישום לומר כשם ששור המועד כיון שנגח שלש נגיחות יצא מאותה חזקה של תמות אף כאן יצאה שדה זו מחזקה של מוכר וכיון שיצאת מחזקת המוכר עליו להביא ראיה שלא מכרה שהרי זה מוחזק ועומד.

והיינו דאקשינן אי מה שור המועד עד נגיחה רביעית וכו', כלומר אף על פי שיצא מחזקה של תמות לא נכנס לחזקה של מועדות עד פעם רביעית, ה"נ לא נכנס שדה זו בחזקת הלוקחו עד שנה רביעית אף על פי שיצאת מרשות המוכר והיאך הוא נאמן לגמרי.

 

צריך לומר שהחזקה לא קשורה לשתיקת הבעלים הקודמים. החזקה משנה לנו את הגדרת ותכונת השדה ולא מהווה הוכחה לקנין מצד שתיקת המרא קמא. הנושא של הלימוד הוא השוואת השור לשדה וזה מה שמשתנה לנו.

המשך הגמרא יעזור לחדד את העקרון:

 

ג. עד שנה רביעית לא מחייב – חידוד הלימוד שהמרא קמא "יוצא" ו"נמחק" מהשדה

 

הגמרא מעלה שלפי הלימוד משור המועד רק בשנה רביעית יעבור השדה לרשות המחזיק:

 

"אי מה שור המועד עד נגיחה רביעית לא מיחייב, ה"נ עד שנה רביעית לא קיימא ברשותיה"

 

הריטב"א מסביר שבשנה השלישית יהיה הדין "כל דאלים גבר":

 

חידושי הריטב"א מסכת בבא בתרא דף כח עמוד א

משור המועד…ופרכינן דא"כ בשלש שנים תיפוק מרשות מוכר אבל לא תיכנס ברשות לוקח עד השנה הרביעית דומיא דשור המועד דאע"ג דבשלש נגיחות נפק ליה מחזקת תם אין מועד לשלם נזק שלם עד נגיחה רביעית, ולא יהא זה חשוב מוחזק יותר מחבירו ונימא כל דאלים גבר, ומהדרינן דהא ליתא דהתם בשלש נגיחות בלבד קם ליה בחזקת מועד לשומרו אלא שאינו משלם עד דנגח, אבל הכא כיון דבשלש שנים קם ליה בחזקת לוקח תו לא בעינן מידי דהא קאי בגוה ומוחזק בה.

 

בריטב"א (וברמב"ן ועוד) נראה שפעולת השלוש שנים היא "להוציא את השדה" מרשות מוכר, ובשנה הרביעית השדה "תיכנס" לרשות לוקח. עד כדי כך שבשנה השלישית של ה"ריק" יהיה הדין כל דאלים גבר.

 

וצריך לשאול:

 

איך זה יתכן הווא אמינא כזאת?!

בשדה יש שתי אפשרויות- או שהיה מכר וקנין והוא הבעלים,  או שלא היה מכר והוא גזלן!

מה זה ה"משחק" הזה ששלוש שנים מוציא ומוחק והשנה הרביעית נכנסת השדה לרשות לוקח?

מדוע הגמרא לא מזכירה כלל את הטעמים ההגיוניים יותר של משך הזמן ששותק המרא קמא כדי שיהיה לנו הוכחה או סבירות למי שייכת השדה?!

 

הסבר:

נראה שהגמרא בלימוד משור המועד לא מחפשת כלל את ההוכחה או את הסבירות לקנין או לא. זה לא במקרה שהגמרא לא מזכירה את שתיקת המרא קמא וכו'. הגמרא מחפשת תהליך שנוצר ונבנה בין המחזיק לשדה עצמה. כאשר אדם יושב בשדה – זה עצמו – בונה קישור ו"צובע" את השדה בצבעו. היות ויש גם מרא קמא שכבר "צבע" את השדה הרי שהתהליך צריכה להיות שהאדם המחזיק קודם כל "ינקה" את "רושם" המרא קמא מהשדה עד כדי שזה לא עם רושם כלל ורק אחר כך יוכל להיכנס הוא אל תוך השדה. מדובר כאן על תהליך ממוני-אמיתי שנוצר. הסיבה שאדם לא יכול רק בשלוש שנים (לפי שלב זה בגמרא) כי המרא קמא הוא גם כן מהווה חלק מהגדרת השדה, אז המחזיק השני לא יכול להיות הוא חלק מהגדרת השדה ביחד איתו (לשבר את האוזן – כמו שאישה לא יכולה להתקדש לשני אנשים בו זמנית).

 

הבנה זו גם כן נראה בחתם סופר:

 

חתם סופר מסכת בבא בתרא דף כח עמוד א:

נפקא לי' מרשות מוכר וקם לי' ברשות לוקח ענין השקלי' וטרי' דהוה ס"ל דכל עצמו לא אתאינן אלא משום דיש למערער חזקת מרא קמא. וס"ל בשתק ג' שנים ה"ל כנשתקע שם בעלים הראשונים ממנו ובטל לי' חזקת מרא קמא וממילא בכל ספק טענותיהם אזלי' בתר המחזיק השתא בקרקע עיין בירושלמי דמייתי תוס' סוכה למ"ד ע"ב ד"ה וקרקע וכו' יש יאוש לקרקע וכו' נשתקעו ולא נתיאשו וכו' וכבר פרשתי ירושלמי הלז במקום אחר:[1]

 

התקדמות של תהליך זה נראה מההבנה של הגמרא שלפי הלימוד משור המועד אין צורך כלל בטענה של המחזיק:

 

ד. שחזקה בלי טענה – השפעת עצם הישיבה בשדה על הגדרת השדה בלי אמירה "משפטית"

 

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף כח עמוד ב

אלא מעתה, חזקה שאין עמה טענה תיהוי חזקה, אלמה תנן: כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה!

 

הגמרא מבינה שלפי הלימוד משור המועד אין צורך בטענה, כך מביא רש"י:

 

רש"י מסכת בבא בתרא דף כח עמוד ב

תיהוי חזקה – דהא אמרת שלש שנים מפקי ליה מרשות מוכר.

 

וכן ברמב"ן:

 

חידושי הרמב"ן מסכת בבא בתרא דף כח עמוד א

והיינו נמי דאקשינן אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה תהוי חזקה, כלומר מאחר שיצאת מרשותו של מוכר למה צריך זה לטענה, הא ודאי אינו צריך לטענה אלא כשיש לו למערער עדים או הודאה שהיא שלו, וזו כבר יצאת מרשותו,

 

הרמב"ן מסביר שהשדה כבר יצאת מרשות מוכר וממילא אין המחזיק צריך טענה. בחידושי הר"ן אפילו מגדיר את המרא קמא כ"אדם מן השוק":

 

חידושי הר"ן בבא בתרא כח' עמוד א':

"אלא ה"ק כיון דאמרת דנפק ליה מרשות מוכר, אע"ג דלא טעין לוקח מידי תהוי חזקה, שהרי מערער זה בקרקע זה כאדם מן השוק כיון שיצא מחזקתו לגמרי, ואין מחזיק זה צריך לטעון ולהשיב לו כלום"

 

הריטב"א מעדן מעט את ההווא אמינא בכך שבית דין יטענו בשבילו:

 

חידושי הריטב"א מסכת בבא בתרא דף כח עמוד ב

ואקשינן אלא מעתה כל חזקה שאין עמה טענה וכו'. פי' אין דעתנו לומר כן אפילו כשטוען שלא אמר לו אדם מעולם, דהא לא ס"ד כלל דבמה זכה והרי הוא מודה שלא לקחה ולא נתנוה לו, ואפילו נאמר דכיון ששתק הלה (זכה) מחל, אין הקרקע נמחל, אלא ה"פ כי אף על פי שאמר סתם שלי הוא ולא בירר שלקחה או שנתנוה לו תהוי חזקה ולא נצטרכנו לטעון יותר ונטעון אנו בשבילו, אלמה תנן כל חזקה שאין עמה טענה וכו'.

 

וכן ברשב"א:

 

חידושי הרשב"א מסכת בבא בתרא דף כח עמוד ב

ואיכא למידק דקארי לה מאי קארי לה דאדרבא אמתני' דכל חזקה שאין עמה טענה אקשי' בגמ' פשיטא, וי"ל דהכי קא פריך כיון דמשור המועד גמרת ליה אימא כשור המועד דבכל ענין תיהוי ליה חזקה ואף על גב דאיהו לא טעין ניטעון ליה אנן דילמא שטרא הוה ליה ואירכס,

 

צריך לשאול:

האם אדם שסתם יושב בשדה יכול לזכות בשדה?! הרי הוא בעצמו מודה שהוא סתם יושב שם!

איך אפשר לומר שהמרא קמא הוא "אדם מן השוק"?! הרי יש לו שטר והוכחה לבעלותו!

האם למחזיק יש בכלל הוכחה לזה שהוא קנה?

מדוע בית דין טוענים בשבילו אפילו כשלא בירר דבריו? האם זה לא דרישה מינימאלית מאדם שיסביר את עמדתו בבית דין כשיש נגדו שטר אמיתי של אדם אחר?!

 

צריך להבין שהבנה זו היא המשך (מוקצן) של ההבנה הקודמת:

ההבנה שחזקה תועיל גם ללא טענה מבינה שחזקה זה בכלל לא ענין "משפטי" של הוכחה לקנין או של סבירות שהוא קנה את השדה. אנחנו בכלל לא מסתכלים על השתיקה של המרא קמא ועל משך הזמן שהוא לא מיחה. אנחנו מסתכלים על היחס שבין המחזיק לשדה. בין המחזיק לשדה נוצר תהליך, מציאות זו היא מציאות ממשית-ממונית והיא פועלת על הגדרת השדה. השדה מקבל "צבע" היושב בה. ממילא, אין צורך בטענה כי אנחנו לא מחפשים הסבר להסטוריה בעבר איך הגיע השדה לידו, אלא מחפשים האם עכשיו בהווה השדה אצלו.

אם נדקדק, גם כשהגמרא דוחה ומצריכה טענה היא לא חוזרת בה מההבנה העקרונית הזו. כך נראה בדברי הר"ן:

 

חידושי הר"ן בבא בתרא כח' עמוד א':

ומהדרינן טעמא מאי טעמא דאמרינן דילמא כדקאמר. כלומר שהרי אי אפשר שיזכה בקרקע זו אלא אם כן לקחה, וכיון דאיהו לא טעין הכי הורעה חזקתו, שאילו לקחה בודאי שהיה טוען כן בפירוש, וכיון שאיתיליד ריעותא בהך חזקה לא מהניא, והיינו דכי ליכא ריעותא אע"ג דלא טעין מידי מהניא כגון יורש.

 

הר"ן מסביר שכאשר האדם המחזיק לא טוען טענה הרי ש"הורעה חזקתו" ו"איתיליד ריעותא". כלומר, הטענה לא נצרכת כדי שתהיה בסיס לחזקה אלא רק כדי שלא תהיה חסרון בחזקה. כלומר אדם מחזיק, וחלק מהגדרת ההחזקה היא שהוא טוען – "אילו לקחה בודאי היה טוען כן בפירוש". הטענה הינה חלק מהגדרת החזקה עצמה. עד כדי כך הגדרה זו נכונה שבמצבים שבהם אין חסרון ואין ריעותא בויתור על טענה, כגון במקרה של יורש (שלא אמור לדעת איך אביו קנה וכו') הרי שהוא זוכה בחזקה בלי טענה!

מכאן צריך להבין שגם במסקנת הגמרא (שצריך טענה), לא חזרנו בנו ברמה העקרונית מההבנה הקודמת שמועילה חזקה בלי טענה. זה כן נכון שעצם הישיבה בקרקע פועלת משהו בקרקע. הגמרא חידשה במסקנתה שצריך טענה כדי שלא תהיה "ריעותא" לחזקתו. הטענה אינה בשביל סיפור העבר ("קניתי") אלא בשביל הגדרת ההווה ("אני מחזיק באמת כי קניתי"). צריך את הטענה כדי שהאחיזה שלו בקרקע תהיה "אחיזה מלאה" בקרקע. בלי טענה  ההחזקה שלו בקרקע אינה חזקה מספיק. זה כמו אדם שמחזיק בחפץ מסויים ואומר שהחפץ לא שלו- הרי שבזה שהוא לא טוען בצורה ודאית לבעלות החפץ הרי שממילא איבד את הכוח באחיזת ידו. ברגע שהוא יטען טענה ודאית (טענת ברי) שהחפץ שלו אז נוכל לחזור להסתכל ולראות באחיזתו הפיזית "משמעות מלאה". כמובן, אין הכוונה שאחרי הטענה יהיה לו הוכחה שהחפץ של  (כמו ב"טענת ברי")  אלא פשוט כך מחזיקים בחפצים.

 

ה. האם הלימוד משור המועד נדחה?

 

הגמרא שואלת ממחלוקת ר' מאיר ור' יהודה על "קירב נגיחותיו" אם נעשה בזה מועד:

 

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף כח עמוד ב:

לר"מ דאמר: ריחק נגיחותיו חייב, קירב נגיחותיו לא כ"ש  … אכלה תלתא פירי בתלתא ירחי, כגון אספסתא, ליהוי חזקה! מאן הולכי אושא? ר' ישמעאל, לר' ישמעאל הכי נמי; דתנן, רבי ישמעאל אומר: בד"א – בשדה הלבן, אבל בשדה אילן, כנס את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קייצו – הרי אלו ג' שנים. לרבנן מאי?

 

גם כשהגמרא עוברת לדון בדעת רבנן צריך לשאול – האם הלימוד משור המועד נדחה?

כותב רש"י:

 

רש"י מסכת בבא בתרא דף כח עמוד ב:

"ולר' מאיר דאמר כו' – כלומר לר"י דאמר בב"ק איזהו מועד כל שהעידו בו שלשה ימים איכא למימר הכא ג' שנים דומיא דג' ימים אלא לר"מ דאמר התם דאפי' נגח ג' פעמים ביום אחד הוי מועד מק"ו הכא נמי אכלה תלת פרי בחד יומא כגון תאנה שאינה מתבשלת יחד ויש שאינה מתבשלת שחרית ולערב היא ראויה הכי נמי דהויא חזקה ומשני דומיא דשור המועד כו'".

 

וכן בתוס' רי"ד:

 

תוספות רי"ד מסכת בבא בתרא דף כח עמוד ב

"אכלה תלתא פירא לתלתא יומי אכלה תלתא פירי לתלתא ירחי כו' נ"ל דכל הני לא מקשה אלא לר"מ דמחייב בקירוב נגיחותיו. אבל לר' יודא דבעי שלשה ימים לק"מ דלכל יום בעי' שנה גבי חזקה. וכולהו קיימי. אמאי דקאמר לעיל ולר"מ דאמר ריחק נגיחותיו כו'. וכי קאמר לקמן לרבנן מאי אי הוי בעי הוה אמר רבנן כר' יהודא ס"ל אלא דר' ישמעאל ור' עקיבא בלחוד ס"ל דיש חזקה בפחות מג"ש מיום ליום אבל ר"מ לא סבירא לי' כוותייהו דא"כ ליתני נמי גם דברי ר"מ א"ו יחידאי נינהו ושום תנא לא סבר כוותיהו. מש"ה מהדר לאשכוחי טעמא דליתי נמי כר' מאיר".[2]

 

רואים מדברי התוס' רי"ד (ורש"י) שהגמרא היתה יכולה לענות בדעת רבנן שהם סוברים כרבי יהודה,  הלימוד משור המועד לא נדחה.

כך גם נראה בהמשך הגמרא שרב יוסף לומד בדעת רבנן מהפסוק בירמיהו:

 

ו. שור המועד גם בדעת רבנן – הלימוד מירמיהו- מושתת על שור המועד

 

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף כח עמוד ב:

:לרבנן מאי? אמר רב יוסף, קרא כתיב: +ירמיהו ל"ב+ שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום, שהרי נביא עומד בעשר ומזהיר על אחת עשרה".

 

רב יוסף לומד מהפסוק בירמיהו שהחזקה היא ג' שנים. התקשו הראשונים- איך הגיע רב יוסף לשלוש שנים?!

הראשונים ענו שגם בלימוד מירמיהו עדיין נשאר הלימוד משור המועד. כך ברמב"ן:

 

חידושי הרמב"ן מסכת בבא בתרא דף כח עמוד ב:

"הכי גרסינן בכולהו נוסחי עתיקי שהרי נביא עומד בתשע ומזהיר על אחת עשרה…וא"ת אכתי מנ"ל דבשלש שנים נמי תתקיים חזקה, י"ל דהא גמרינן משור המועד, ושנים מנגיחות גמרינן, דקרא כתיב דמפיק מדר' ישמעאל".

 

וכן ברשב"א:

 

חידושי הרשב"א מסכת בבא בתרא דף כח עמוד ב:

"ה"ג רש"י ז"ל שהרי נביא עומד בעשר ומזהיר על אחת עשרה…וא"ת מהכא ודאי שמעינן דבשתי שנים לא סלקא להו חזקה אבל דתיסק להו חזקה בשלש מנין, י"ל דלמנין שלש אשור המועד סמכינן אלא דאצטריך לגלויי דלאו שלש אכילות קאמר אלא ג' שנים"

 

וכן בריטב"א:

 

חידושי הריטב"א מסכת בבא בתרא דף כח עמוד ב:

"… ומיהו קשה טובא דא"כ היכי מוכיחינן מהכא דבעינן חזקת שלש שנים שהרי אין בזמן הזה עד ראש השנה אלא תשעה חדשים מחודש טבת בשנים עשר לחודש עד חודש תשרי של שנת י"א שנהרג גדליה, כי השנים ההם מניסן היו נמנין, ואפילו היו מונין מתשרי אין כאן אלא שנה אחת ותשעה חדשים …אבל הנכון דהשתא נמי משור המועד סמכינן, ומשום דקס"ד דסגי בחזקה דשלשה חדשים דהוו כנגד שלשה ימים של נגיחות, מוכיחינן מהכא דלא סגי לשום שדה ואפילו בתשעה חדשים שראויין לשלש אכילות גדולות יותר מאספסתא כגון קטנית שלשה חדשים לכל אכילה, ומינה הכי גמרינן לי' משור המועד דלא הוי כר"י בשלש אילנות אלא בשלש שנים.

 

בפירוש "כוס ישועות" (מובא בקובץ מפרשים) פירט עוד יותר, ואפילו צירף להסבר זה את התשובות בהמשך הגמרא:

 

פירוש "כוס ישועות" בבא בתרא כח' עמוד ב':

עוד בגמרא לרבנן מאי אמר רב יוסף קרא כתיב וכו'.

נראה לומר דלא כדמשמע מרש"י ז"ל ודלא כדכתבו תוס' בהדיא דלרבנן לאו ממועד קא ילפי אלא דרבנן נמי ממועד קא ילפי ורב יוסף לא בא אלא לתרץ קושיא דלעיל דאמר לר"מ כו' לרבנן לא הוה חזקה כי אם בג' שנים דוקא לכך קמשני שפיררב יוסף קרא כתיב כלומר דמהתם מוכח מיהא דלא אזלינן בתר אכילות דאם לא כן למה אמר שדות בכסף יקנו סתם בכל השדות הלא איכא הרבה שדות דלא צריכים לשטרי והיינו בשדה אילן. אלא ע"כ מוכח דלא אזלינן בתר אכילות אלא אחר השנים וא"כ שפיר ילפינן חזקת ג' שנים משור המועד, ודוק בזה כי מתורץ לן שפיר קושית התוס' בד"ה ודילמא כו' וכן יש לפרש כל אוקימתא דלבתריה הכי, וק"ל.

 

הגמרא עוברת לדברי רבא:

 

ז. רבא- שלוש שנים מזדהר איניש בשטרו – מושתת על סברת שור המועד

 

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף כט עמוד א

"אלא אמר רבא: שתא קמייתא מיזדהר איניש בשטריה, תרתי ותלת מיזדהר, טפי לא מיזדהר".

 

רבא מסביר ששלוש שנים אדם שומר את שטרו ואחרי זה הוא לא שומר את שטרו.

ולא מובן- אז מה אם מאבד את שטרו? מדוע הוא זוכה בשדה?!

כך גם שאל הריטב"א:

 

חידושי הריטב"א בבא בתרא דף כט' עמוד א' ד"ה אמר רבא:

"ומיהו צריך תלמוד מה ענין שיפסיד הלה קרקעו מפני שזה אןי לו להזדהר בשטריה כיון שלית לן השתא לא טעמא דקפידא ולא טעמא דמחילה והנכון דשורת הדין כיון שזה מחזיק בקרקע ואוכל בשופי גמור ויודעים הבעלים ואינן מוחין דין הוא שתהא ראייה אפילו באכילה אחת כעין שהתפיסה ראייה במטלטלין אלא דכיון דקרקעות ועבדים בני שטרא נינהו כי לא מחזי שטרא ריעא חזקתו וכאומרת לבעלה עכישו גירשתני שאינה נאמנת דאמרינן אחוי גיטך אלא כיון דעברו שלש שנים לית ליה להזהורי בשטריה איקיימת חזקתיה…"

 

הריטב"א מסביר שאיבוד השטר הוא לא סיבה לזה שהוא זוכה בשדה, זה רק סיבה שאין לו חיסרון בחזקה ("ריעא חזקתו").

הסיבה שהוא זוכה בקרקע כי ש"זה מחזיק בקרקע ואוכל בשופי גמור ויודעים הבעלים ואינן מוחין". בתוך שלוש שנים אם אין לו שטר זה רק "ריעא לחזקתו" כי "מדוע אין לך שטר?", אחרי שלוש שנים "איקיימת חזקתיה" של ה"אכילה בשופי"[3].

באופן דומה מבאר הרמב"ן כי "רגלים לדבר":

 

חידושי הרמב"ן מסכת בבא בתרא דף מב עמוד א

…דטעמא דחזקה לאו משום איזדהורי דידיה בלחוד, אלא כיון דהאי שתיק רגלים לדבר, אלא שבתוך שלש אמרינן ליה למחזיק אחוי שטרך ולאחר שלש כיון דלא מזדהר בה טפי אתרע ליה האי טענה ואמרינן לא לחנם שתק…

 

מו"ר הרב מרדכי הסביר שגם רבא סובר את הסברא הדאורייתא (!) של שור המועד ש"נפק ליה מחזקת וקם ליה בחזקת" אלא שהוא לא לומד זאת מפסוק אלא מסברא.