מזל גדול היה לעם ישראל לקראת יום העצמאות. נשיא אירן אחמדינג'אד סיפק את הסחורה שאנו כה מצפים לה, ועוד ממש בערב יום השואה. "היטלר" נוסף קם למדינת ישראל המכחיש את השואה ורוצה בהשמדתה. שוב אנחנו יכולים לדבר על מדינת ישראל שקמה על מנת לאגד בתוכה ודרכה את יהודי העולם, להגן על עם ישראל מפני השמדתו, ולהציג את חזון ה"מקלט הבטוח" לעם ישראל.

נשיא אירן היקר אחמדינג'אד, מה היינו עושים בלעדך?

אם לא היית, היינו צריכים לאמץ את המחשבה על שאלות קשות באמת.

האם מדינת ישראל היא אך ורק "מקלט בטוח" לעם ישראל מן הגולה?

מה משקל התורה ביחס למדינה שכבר עומדת על תילה מפותחת מכל הבחינות, האם רק פולקלור, "תוספת רוחנית" או משהו מהותי יותר שאמור לשנות את מגמתה של מדינת ישראל לחלוטין? היינו צריכים לחשוב האם המסר של אביגדור לברמן על "נאמנות = אזרחות", הוא באמת המסר שלנו אל עצמנו ואל העולם…?

אולם לא עוד!

עכשו שאירן חותרת לפצצה הגרעינית, כשנשיא אירן מכחיש בפה מלא את השואה, אנחנו יכולים לישון בשקט. לקראת יום העצמאות יש לכותבי הנאומים חומר מצויין לכתיבה. "האיום האסטרטגי על עם ישראל לא הוסר!". "שוב מאיימת האנטישמיות לחסלנו!". כל מטרתנו, כל חזוננו וכל מהוויינו, שוב מרוכזים למען הדיפת סכנת הקיום מעלנו.

חזרנו בדיוק לנקודת המוצא של ערב הקמת המדינה…!.

ואנחנו, הצעירים יותר, שלא נולדו עוד כשהוקמה המדינה, שואלים את עצמנו, האם כך הוא הדבר?

לא עוד!…זה הכול? 

עיון מעמיק בסיבות לעלייתה מחדש של סכנת הקיום למדינת ישראל, מעלה באופן "מפתיע", שדווקא העיסוק בשרידות הקיומית שלנו, הוא הוא הגורם לעלייתה מחדש של סכנות הקיום שמזמן כבר אבד עליה הכלח.

דווקא ההצמדות לשואה היא זו המצמצמת את אופק המחשבה שלנו, ומשאירה אותנו לעסוק בקטנוֹת. לקבוע את עתידנו מתוך הפחד מהפרת האיזון הדמוגראפי, לחשוב שחומות בטון יכולות למנוע מבעיות מהותיות העוסקות בחזון של עמים מלחלחל דרך האבנים, ולחלק ארץ מולדת כמו שמבוגרים אוהבים לחלק עוגיות בין ילדים שרבים.

דווקא הנסיון להגיע להסרת הסכנות הקיומיות מעלנו בכל מחיר (כן, גם במחיר גירושם של אחים מארצם ואדמתם), הוא שהוביל להולדתה מחדש והעצמתה של הסכנה הקיומית גם מצפון בלבנון וגם מדרום בעזה ובראשות הפלסטינאית.

להידבק בחזון!

האם שנות הוותק שצברה אימי באושוויץ, פלאשוב ולייפציג, השמדתה של רוב רובה של משפחתה וחלק גדול ממשפחת אבי, הם המניעים אותי כיום בהבטה לעתיד? ממש לא! זה דל מידי, זה קטן מידי ודווקא זה הוא שמוביל להולדת הסכנה הקיומית הבאה.

כי הסיבה לשואה היא העדר חזון וקפאון המחשבה! כי הסיבה לשואה היא אי היכולת לצעוד את הצעד הבא גם אם הוא מלווה בחשש לאיבוד הקיים כאן ועכשו. ואת זה בדיוק מה שאנחנו עושים עכשו! נצמדים לסמפטום ולא למהות, מתייחסים לתוצאות ולא לגורם. 

אז מכאן אנחנו קוראים לכל מי ששומע – לא עוד "לא עוד"! אנחנו לא חוששים מהערבים שסביבנו שישמידונו, גם לא מהפצצה הגרעינית של אחמדינג'אד. את המאמץ המרכזי אנחנו רוצים להוציא על יצירת והובלת החזון של מדינת ישראל כפי שאמור להיגזר מן התורה, אף שקשה לנו לעשות זאת בצורה שבה היא מופיעה לנו עתה.

אם נתרכז בכך, נמצא גם את הפתרון ולא נאלץ לחזור שוב ושוב, אל מה שכבר מזמן היינו צריכים להשאיר מאחור. 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *