אין ספק שפרשת מחצית השקל הפותחת את פרשת כי תישא מצד עצמה אינו במקומה, שהרי גם פרשת כי תישא ממשיכה לעסוק בכלי המשכן ומרכיביו. בכיור, במשחת הקודש, בקטורת ובבחירת בצלאל לעשיית הכלים והבגדים. מחצית השקל הינו לכאורה אמצעי כפרה – כופר נפש למצבים מסוימים בהם חפץ המנהיג  לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם (רש"י ד"ה כי תשא). מה אם כן לנושא זה בתוך פרשיות המשכן?

גם פרשת העגל המופיעה בהמשך הפרשה, אינה ממוקמת כסדר, שהרי כל פרשת העגל התרחשה עוד לפני חזרת משה אל ישראל, בעוד כל פרשת תרומה, תצווה וכי תישא המצוות על המשכן וכליו נאמרו לישראל רק לאחר ירידתו של משה מן ההר ביום כיפור.

כך מבארים חז"ל.

"וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים – אין מוקדם ומאוחר בתורה. מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן ימים רבים היה, שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, וביום הכפורים נתרצה הקב"ה לישראל, ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן" (שמות ל"א, י"ח).

אנו נצרכים על כן להבין כמו בכל מקום בו התורה אינה כותבת כסדר, ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה" הוא מצד הסדר ההיסטורי, המפנה את מקומו לסדר הופעת השכינה לדורות.

נשיאה – לשון מלכות

ממיקום פרשיית "כי תישא" לאחר סדר המשכן והכלים, מחייב להבין שהופעת השכינה במשכן, בכליו, בכוהנים ובבגדי הכהונה על פי הציווי המדוקדק מן השמים, מולידה מגמה של "נשיאה".

נשיאה זו, לשון מלכות היא מביעה.

"וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם…  – בכל התאסף ראשי חשבון אסיפתם…כמו (שמות ל, יב) כי תשא את ראש…" (דברים ל"ג, ה').

ממילא רצון האדם הוא שמוביל מגמה זו –  כִּי תִשָּׂא – … כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם" (שמות ל', י"ב).

מה במעשה המניה מבליט את מלכות האדם ורצונו החופשי? זאת אנו למדים מן החשש לסכנת עיין הרע שמביאה המנייה.

"…וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם – שהמנין שולט בו עין הרע" (שם).

הבלטת הפרטים במעשה המנייה, מציגה את חולשתו של הפרט מחוץ ל"ענן" ה"כלל". מכיוון שיכולת הפרט להופיע את אין סוף החיים בעצמיותו שהיא בעיקרה מוחשית ופיזית היא דלה, עולה ומשתלטת מגמת כיליונו. אולם עם כל הקושי של ממד חיים זה שבאדם להופיע שכינה, זהו שיא הופעתו ומלכותו. על כן מעמידה לו התורה כלי קודש שיאפשר לו את פעולתו במרחב החיים הזה – מחצית השקל. בהיותו כלי "עובר לסוחר" הוא מופיע שכינה במחוזות שמחוץ למשכן.

הופעת השכינה בערוץ החיים הפיזי והחושי המאפיין את ממד הפרט, מכוח רצונו של האדם ובעזרת כלי הקודש העובר לסוחר מחוץ לכותלי המקדש וציווי ה' המוחלט, הם שמובילים ומכינים את הקרקע למהלך שעושים ישראל בעגל.

נעבד מוחש התלוי בכוחו של אהרון

הכתוב מלמד אותנו שעשיית העגל, לא כתחליף לה' הייתה אלא למשה.

"וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם (והיה מורה לנו דרך, אשר נעלה בה) לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ – עתה צריכין אנו לאלהות, אשר ילכו לפנינו" (שמות ל"ב, א').

הכוזרי, מרחיב את היריעה בעניין ומבאר שקוצר הרוח של ישראל נבע מצורך מהותי למַחְבַּר מוחש יותר מזה שהיווה משה. התמהמהותו של משה בשמים, היא אך סימפטום לנבדלותו.

"אמר החבר: "…ונשארו העם מצפים לרדת משה… ובושש מהם ארבעים יום …אז גברה המחשבה הרעה על קצת ההמון ההוא הגדול … עד שנצטרכו מהם אנשים לבקש נעבד מורגש יכונו נגדו כשאר האומות, מבלי שיכחשו באלהות מוציאם ממצרים …וחטאתם היה בציור אשר נאסר עליהם ושיחסו ענין אלהי אל מה שעשו בידם ורצונם מבלי מצות האלהים…והיה להם להמתין, שלא יקבעו לעצמם דבר שיקבילוהו וימשכו אחריו ומזבח וקרבנות" (ספר הכוזרי מאמר א', צז).

אופן יצירת העגל, מראה עד כמה השליטה במהלך הזה הייתה דלה, ועד כמה מקבילה יצירה זו ליצירת כלי המקדש.

"וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה" (שמות ל"ב, כ"ד).

באופן כמעט זהה מדייק רש"י מלשון הכתוב "תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה", שהיא נעשתה מעליה  –

"…אמר לו הקב"ה השלך את הככר לאור והיא נעשית מאליה, לכך לא נכתב תָעשה" (שמות כ"ה, לא).

תפיסה זו את מעשה העגל, כפתיחת ערוץ מוחשי יותר של הופעת שכינה שלא צוּוָה לכתחילה על ידי  ה', מבארת גם את תגובת אהרון ליצירת העגל.

"וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לה' מָחָר" (שמות ל"ב, ה').

באופן בלתי יאמן, משתף עצמו אהרון במעשה העגל בקביעתו לו חג.  

על כך מבארים חז"ל

"…ראה ואמר מוטב שיתלה בי הסירחון ולא בהם…".

ברור, שאם ה"סרחון" המדובר הוא עבודה זרה או כל מציאות שאין שכינה יכולה לחול בה, אין כל הווא אמינא שאהרון היה תולה סרחון שכזה בו בניסיון לחפות על ישראל, כפי שתלמיד חכם לא יסכים לעולם לעבוד עבודה זרה בכדי שהעברה תהיה עליו ולא על תלמידיו. אולם אם אנו רואים במעשה העגל, העמקת קיום השכינה בישראל בכלי מוחש שלא נקבעו מכוח ציווי ה', מובן הוא שאהרון מגייס את כוחו למגמה זו כשהיא נוצרת, על מנת שלאחר שמהלך זה נוצר, הוא יופיע על ידי אלו הקרובים ביותר למגמת הציווי המקורית, בכדי ששכינה תופיע דרך כלים אלו, ולא מהוויו העצמיים של האדם.

מעשה אהרון הוא אם כן מסירות נפש שלו להמשכת השכינה גם בכלי המוחש שאינם מצווים.

האם הקב"ה מצרף את שמו למהלך הזה שנעשה ללא ציוויו?

מעשיו של משה לאחר החטא מלמדים שכן.

ערוב עפר העגל בשם ה'

"וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

רש"י: " וישק את בני ישראל נתכוין לבדקן כסוטות…שבדקום המים וצבו בטניהם" (שמות ל"ב, כ').

מהיכן המים הללו לתוכם זורה משה את עפר העגל? הכתוב מלמד אותנו, שאלו המים המגיעים מהר סיני.

"…אֶת הָעֵגֶל לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר וָאַשְׁלִךְ אֶת עֲפָרוֹ אֶל הַנַּחַל הַיֹּרֵד מִן הָהָר" (דברים ט', כ"א).

מן הכתוב אנו למדים שמשה מערב בין עפר העגל לבין המים המגיעים מהר סיני, ומשקה בהם את ישראל כסוטות.

מתוך כל ישראל מתים 3000 איש. מה קורה עם שאר ישראל שאינם מתים. זאת נוכל ללמוד מפרשת סוטה, מדין האישה שלא מתה משתיית המים.   

"וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע – ונקתה ממים המאררים, ולא עוד אלא ונזרעה זרע (במדבר ה', כ"ח) – מלמד, שאם היתה עקרה נפקדת דברי רבי ישמעאל. אמר ליה רבי עקיבא: אם כן, ילכו כל העקרות כולן ויסתתרו, וזו שלא קלקלה נפקדת! אלא: מלמד שאם היתה יולדת בצער – יולדת בריוח, קצרים – יולדת ארוכים. שחורים – יולדת לבנים, אחד – יולדת שנים" (ברכות ל"א, ע"ב).

על פי רבי ישמעאל נזרעת אותה אישה זרע ממש והיא נפקדת בהריון. גם על פי רבי עקיבא והרמב"ם הפוסק כמוהו להלכה, אף שאין היא מגיעה לידי פריון מוחלט, הרי היא מתחזקת ופניה מזהירות…".

"שוטה ששתת והיתה טהורה הרי זו מתחזקת ופניה מזהירות ואם היה בה חולי יסור ותתעבר ותלד זכר ואם היה דרכה לילד בקושי תלד במהרה היה דרכה לילד נקבות תלד זכרים" (רמב"ם הלכות סוטה פרק ג' הלכה כ"ב).

אף שאין המדובר באישה צדקת (שהרי התייחדה עם זר לאחר שהוזהרה על כך במפורש על ידי בעלה), בכל אופן נזרעת היא זרע של פריון. הכוח היחיד עליו ניתן להצביע כמביא את הפריון הזה הוא שם ה' הנמחה על המים אותם שתתה האישה.

"..ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה תורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים… " (סוכה נ"ג, ע"ב).

אם נשליך מהלך זה למהלך השקיית משה את ישראל, נתחייב לומר, שכל ישראל הנשארים בחיים, נזרעים מן המים אותם הם שותים. מים אלו כוללים בתוכם הן את עפר העגל והן את המים היורדים מן ההר. ברור שהזרע הנזרע בישראל מעתה, כולל בתוכו הן את שם ה' המגיע במים היורדים מן ההר והן את כוח העגל הנמצא בעפר. צרוף שם ה' לעגל שנהפך לעפר, משאיר אם כן קיום להופעת השכינה שרצו ישראל להופיע מעצמם.

יוצא אם כן, שלא רק שאין לעגל מעמד של עבודה זרה, אלא שתוך כדי מעשה משתף אהרון את כוחו במעשה ולאחר מכן משתף ה' עצמו את שמו בהשקיית ישראל. בכך נכלל המוחש להיות אף הוא חלק בלתי נפרד ממושא הופעת השכינה.

הבאת פרשייה זו שלא כפי הסדר ההיסטורי אלא לאחר פרשיות המשכן, כליו ובגדי הכהונה (שנאמרו לישראל רק לאחר ירידת משה עם לוחות שניים ביום הכיפורים) ולאחר פרשיית "כי תישא" וכפרת מחצית השקל (שכלל אינה קשורה כאמור ישירות למבנה המשכן וכליו), הכריחה אותנו למסקנה רחוקה עוד יותר. פרשיית העגל, אינה אפילו תוצאה של בדיעבד, אלא חלק בלתי נפרד מתהליך הופעת השכינה בישראל, כתוצאה ישירה מנשיאת ראש בני ישראל כפי שבארנו.

אולם, אף שכל הדיוקים הנ"ל מכריחים אותנו להתבונן על מעשה העגל בדרך המרחיקה מלהגדירו כמעשה פסול שאין כל רושם חיובי בצידו, ואף שסדר הפרשיות נותן גוון של לכתחילה לכל המגמה הזו כולה, בסופו של דבר לא ניתן להתחמק מכך שסיפור פרשת העגל מופיע בלשון חטא וכישלון.

מכך אנו נצרכים להבין שהכנסת השכינה דרך מרחב המוחש יש לה פנים כפולות, כשהבולט יותר לדידנו הוא דווקא צד הכשל שבו.

מקדים רפואה למכה

את הפאן הכפול שהפסול והחיוב בו משמשים בערבוביא, אנו רואים כבר בפרשת נשיאת בני ישראל. 

"כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיקֹוָק בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" (שמות ל', י"ב).

הכתוב נותן את האפשרות לנשיאת בני ישראל. אולם בד בבד הוא מצריך כופר נפש, מפאת סכנת הנגף שמניה שכזו מביאה. ברור, שאם לא היה במעשה המניה אלא סכנת נגף (עין הרע כביאור רש"י), לא הייתה התורה מתירה מעשה שכזה גם אם ניתן על ידי כפרה להביא לביטולו. החיוב אותו ראינו במעשה המניה, הוא בהבלטת הפן האינדיבידואלי שבכל אחד מישראל, הבלטה המעצימה את יכולת האדם להוביל בעצמו את מגמת השכינה כפי חפצו (- כ"ִּי תִשָּׂא – כשתחפוץ לקבל סכום מנינם").

אולם הבלטה זו יחד עם כל עוצמתה, מופיעה עימה את חולשת הפרט להופיע את חיי האין סוף בעצמיותו,  והיא מצריכה כלי קודש עזר התואם את מישור החיים הזה – מחצית השקל.

חז"ל מכנים מישורי הופעה זו של שכינה מורכבת, שטוב ורע משמשים בה בערבוביה, ושעל כן מצריכה תמיכה כבר בתחילתה – מקדים רפואה למכה".

כך מופיע הדבר במחצית השקל הניתנים לקורבנות.

"אחר הדברים האלה, מאי אחר? אמר רבא: אחר שברא הקדוש ברוך הוא רפואה למכה…אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו. והיינו דתנן: באחד באדר משמיעין על השקלים…" (מגילה י"ג, ע"ב).

אף שהגמרא מדברת על השקלים אותם מביאים ישראל בחודש אדר לקנות בהם קורבנות ציבור חדשים בניסן, הרי הפרשייה הנקראת בשבת שקלים העוסקת בשקלים אלו היא פרשת "כי תישא". אף בה אנו מוצאים הקדמת רפואה למכה בנתינת מחצית השקל כופר נפש, כנגד סכנת הנגף שבמעשה המניה.

אולם למרות שמעשה המניה מציג אפשרות הופעת שכינה שכשל בצידה, אין הדבר מתדמה למעשה העגל. בעוד שב"כי תישא", מתאפשרת המניה על ידי התורה – "כִּי תִשָּׂא – כשתחפוץ לקבל סכום מנינם", ומעשה הכפרה נקבע כבר בשלב מעשה המניה, הרי מעשה העגל מציג מגמה שכל תמיכה של התורה לא נלווית אליה ותוצאתה היא לכאורה כשלון גמור.

הקדמת הכתוב את פרשיות המשכן וכליו שלא במקומם, היא שתאפשר לנו לראות אף במעשה העגל את מגמת הקדמת ה"רפואה למכה".

על היחס שבין חטא העגל ומעשה המשכן שבא לאחריו עומד המדרש.

"הנה אנכי בראתי חרש (ישעיה נד), זה בצלאל, נופח באש פחם, חטאו ישראל באש שנאמר (שמות לב) ואשליכהו באש ויצא העגל הזה, בא בצלאל ורפא את המכה" (שמות רבה פרשה מח ד"ה ה ד"א ראו ).

בצלאל הבונה מן הזהב והכסף את כלי המקדש, הוא המרפא את מכת העגל שאף הוא מיוצר מן הזהב. בדרך זו, הרפואה מגיעה לאחר המכה, ומעשה העגל וממילא גם מעשה המשכן מוגדרים כמעשה של בדיעבד.

אולם הבאת הכתוב פרשיות המשכן וכליו, לפני פרשת העגל על בסיס "אין מוקדם ומאוחר בתורה", מעמידה את מעשה המשכן לדורות כרפואה לפני המכה וממילא נותנת גם למעשה העגל משמעות של לכתחילה. נוכל אף לומר, ש"הסכמת" התורה להביא את פרשיות המשכן לפני פרשת העגל, ובתוך כך את פרשת "כי תישא" המציבה את הבסיס הכוחני להופעת מעשה העגל, מלמדת על קיום מגמת העגל בתוך מעשה המשכן – קיום הופעת השכינה במרחב המוחש גם מעבר לממד הציווי המוחלט שבמשכן, מרחב בו האדם מוביל וה' מודה לדבריו.

שכינה ללא עול

את המגמה הזו שבעגל המבליטה את ההובלה העצמית הבחירית הנוצרת לאדם אף במרחב השכינה, אנו לומדים מן המחיר שמשלם אהרון במעשה העגל.

כפי שהזכרנו, משתף אהרון את עצמו במעשה העגל, ע"מ ששם ה' יהיה שותף גם בערוץ חיים זה אותם מבקשים ישראל לחבר לשכינה.

על כך משלם אהרון בשני בניו

"וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף יְקֹוָק מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן – והועילה תפלתי לכפר מחצה, ומתו שנים ונשארו השנים" (דברים ט', כ').

נראה אם כן, שסיבת מתתן של בני אהרון מאהרון היא מגיעה. אולם הכתוב בויקרא תולה את מתתן במעשה עצמם.

"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" (ויקרא י', א').

תליית מיתתן של בני אהרון הן בשיתוף אהרון עצמו במעשה העגל, והן בהקרבתם שלהם אש זרה, מלמדים שמעשה העגל והאש הזרה, חד הם.

האם האש הזרה הזו, עבודה זרה היא?

הגמרא מלמדת אותנו שלא כך הדבר כלל.

"רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן. מאי דרוש? (ויקרא א') ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח – אף על פי שהאש יורד מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט" (יומא נ"ג, ע"א).

האש הזרה אותה לא ציווה ה', היא אותה האש המגיעה למזבח מן ההדיוט ונפסקת להלכה.

"מצות עשה להיות אש יקודה על המזבח תמיד שנאמר אש תמיד תוקד על המזבח, אף על פי שהאש ירדה מן השמים מצוה להביא אש מן ההדיוט שנאמר ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח" (רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ב' הלכה א').

מה אם כן מגדירה אש זו כ"אש זרה"? עצמאותם של בני אהרון בתהליך הופעתה של השכינה.

כך מגדירה זאת הגמרא בהצגתה את חטאם של בני אהרון בכך שהורו הלכה בפני משה רבם.

עצמאות זו מופיעה בבסיסה אף בחטא העגל, בישראל היוצרים נעבד אשר לא צווה.

כך מוגדר העגל כחי שאין עליו מרות.

"וְהַשִּׁשִּׁי יִתְרְעָם לְעֶגְלָה אֵשֶׁת דָּוִד – זו מיכל ולמה נקרא שמה עגלה, מה העגלה הזאת אינה מקבלת עול על צוארה, כך מיכל לא קיבלה עול מאביה…" (שמואל ב', ג' ה' – מדרש תהלים מזמור נט ד"ה בברחו מפני).

עצמאות זו מופיעה אפילו במשה עצמו המצרף את הערב רב (היוצרים את העגל) לעם ישראל על דעת עצמו בלא ציווי ה'. על כן קורא ה' לחוטאים בעגל "עַמְּךָ" – עמו של משה.

"וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" – שחת העם לא נאמר אלא עמך, ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי, ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שחתו והשחיתו" (שמות ל"ב, ז').

בסופו של דבר נאספת עצמאות זו להיות כחלק ממהלך הופעת השכינה.

הערב רב הופכים להיות חלק מעם ישראל. האש מן ההדיוט היא חלק מן האש המצווה על המזבח, ואף מגמתם של ישראל בעגל מוצאת את עצמה מופיעה דרך מעשה המשכן והכלים, לא רק כתיקון לאחר חטא העגל, אלא אף כתרופה וכמגמה לכתחילה, הקודמת ל"מכה" (כפי סדר הפרשיות בתורה) – קודמת ומאזנת את הכשלים המהווים חלק בלתי נפרד מהופעתה של שכינה זו.

נמצאנו למדים, שפרשת כי תישא מובילה את ערוצי גילוי השכינה לכיוון הבחירי התלוי בחפץ האדם (כי תישא – כשתחפוץ…), דרך ערוצי החיים הפרטניים (מעשה המניה), אותם ערוצי חיים בהם מגיע האדם לשיא הופעת חייו (נשיאה – לשון מלכות). ערוץ חיים זה עוד שייך במקצתו למישור הציווי האלוהי, בהיותו מובא כ"אפשרות" בתורה – "כי תישא". על כן מגובה ערוץ שכינה זה אף הוא לכתחילה בכלי קודש התואם ממד חיים זה – מחצית השקל. בכך נושקת השכינה לערוץ החיים המוחש והבחירי שאינו מכוח הציווי האלוהי, אלא מכוח רצון האדם.

פתח זה הנפתח לכיוון ערוץ החיים הבחירי והאינדיבידואלי של האדם, מעצים את החופש המוחלט והחוש כלגיטימיים בהופעת השכינה. בערוץ חיים זה פועלים ישראל את השכינה במעשה העגל,

פרשיית המשכן וכליו הנכתבים בכתובים לפני פרשיית העגל, נשיאת ישראל בעזרת מחצית השקל, מסירות הנפש של אהרון שתולה את הסירחון בו, והשקיית ישראל בעפר העגל עם המים היורדים מן ההר, נותנים לרצון האדם החופשי המוחלט ולהווייתו המוחשית את הממד האלוהי החסר בהם, כך ששכינה תוכל לחול בהם מעתה.

הבלטת הכשל שבפרשיית העגל והיסתרות התמיכה האלוהית בגלוי שכינה זה, מלמדים שהסכנה והכאב בהופעת השכינה בערוצי החיים הללו, הם חלק בלתי נפרד מהווייתם. בתחילה, בולטת הקטנות האנושית שבהופעתם, ורק ההתמדה, ההתעקשות והדבקות ב"משכן התורה" ובכליה, מביא לבסוף לאחר ייסורים קשים, להרחבתם להיות מופיעים אף הם שכינה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *