מאמר הקודם-המשך קורח


 


במקרה הזה אנו רואים בצורה המפורשת ביותר, את ההבדל בין אופיו של שמעון ואופיו של לוי, כשביטוי לכך הוא, בהריגת זמרי, נשיא שבט השמעוני, ע"י פנחס הכוהן. אם כן יש להבין איך אוֹפְיַם של כל אחד מהם, הוא המביא אותם להתנהג כפי שהתנהגו. (זמרי בבעילת כוזבי בת צור, ופנחס בהריגת שניהם).


במדבר כ"ה ד': "ויאמר יהוה אל משה, קח את כל ראשי העם והוקע אותם ליהוה נגד השמש וישוב חרון אף יהוה מישראל. ויאמר משה אל שופטי ישראל, הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור. והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל, והמה בוכים פתח אוהל מועד. וירא פנחס ויקום מתוך העדה ויקח רומח בידו… וידקור את שניהם…ותעצר המגפה."


סנהדרין פ"ב ע"א: "הלך שבטו של שמעון אצל זמרי בן סלוא, אמרו לו, הן דנים דיני נפשות ואתה יושב ושותק. מה עשה, עמד וקיבץ כ"ד אלף מישראל והלך אצל כוזבי, אמר לה השמעי לי…תפשה בבלוריתה והביאה אצל משה, אמר לו בן עמרם זו אסורה או מותרת, ואם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך, נתעלמה ממנו הלכה, געו כולם בבכיה…" רש"י ד"ה בת יתרו מי התירה לך: "משה, קודם מתן תורה נשא, וכשנתנה תורה, כולם בני נח היו ונכנסו לכלל מצוות והיא עמהם, וגרים רבים של ערב רב". ד"ה נתעלמה ממנו הלכה: "שנאמר לו בסיני, הבועל כותית וכו'". רש"י (על התורה) ד"ה והמה בוכים: "נתעלמה ממנו הלכה, געו כולם בבכיה. בעגל עמד משה כנגד שישים רִבֹּא שנאמר: ויטחן עד אשר דק וכו', וכאן רפו ידיו, אלא כדי שיבא פנחס ויטול את הראוי לו" (תנחומא כ').


כשאנו מתבוננים על המעשה כולו, הצדדים התמוהים בו הם רבים: א) משה לכאורה מקיים את צִיווּי ה' להרוג את כל הנצמדים לבעל פעור, ולא מובן מדוע הוא נעצר דווקא כשזמרי מגיע אליו עם המדינית? מדוע נעלמת ממנו דווקא ההלכה הזאת של "בועל ארמית"? ב) מה רצה זמרי וכל שבט שמעון לבטא בהבאת המדינית למשה, ומה הרעיון בהשוואת אשת משה ואותה מדינית, הרי באמת אין כל אמת להשוות ביניהם? (כפי שמסביר רש"י במקום). ג) מדוע דווקא פנחס הכוהן, היה מתאים שתחזור ותתגלה לו ההלכה שהתעלמה ממשה ומכל הסנהדרין, מדוע רק הוא מצליח לעצור את המגפה? נראה להבין שבעניין בעל פעור חטאו ישראל בשני מישורים. המישור הראשון הוא המישור הרוחני העליון, שבו עבדו ישראל את הע"ז של בעל פעור. המישור השני היה בעצם הזנות שעשו ישראל עם המדיניות.


משה בהיותו "איש האלוהים", מטפל אך ורק בעניין של בעל פעור ולא מטפל בעניין הזנות עצמה, השיך למציאות העולם הטבעי הארצי, ודרך ההתנהגות בו. מאותה סיבה של ריחוק משה מן המישור הארצי, גם מתעלמת ממנו ההלכה באותו נושא. (הערה: אם נתבונן על כל אותם המקרים שהתעלמה ממשה ההלכה, או שטעה משה בהלכה, נראה שכולם נובעים מכך שאותם הלכות היו קשורות יותר למישור הטבעי הארצי, מציאות שמשה היה רחוק ממנה).


כשאנו מתבוננים על דין "בועל ארמית", אנו רואים שמבחינת הדין היבש, אין בבעילת גויה שום איסור שמחייב מיתה, ואפילו אם היא הייתה אשת איש. אלא רק החשיבות של המישור הטבעי, גורם כפי שנראה בהמשך, להבלטת החומרה של מעשה זה, עד כדי רשיון לפגוע באותו בועל, בלא הוראת בית דין. (אם כי רק בשעת מעשה).


נראה להבין שהחומרה שבבעילת גויה נובע מכך, שבהיות המציאות הטבעית, הנושאת והמכילה בתוכה את העולם העליון, כשהכלי הטבעי הוא פסול, יורד כל הכוח הרוחני לטימיון. ממילא כשגבר יהודי נותן את זרעו באישה גויה, הוא מאבד לגמרי את כוחו. על כן, אע"פ שמצד המעשה עצמו, אין בבעילת גויה תוצאה ישירה שתביא את העושה זאת לחיוב מיתה, באופן עקיף, מעשה כזה, הוא מן החמורים ביותר, כיון שיש בו מן הסכנה לאיבוד כל ההמשכיות של עם ישראל במציאות הארצית.


מתוך הבנה זו, ניתן כבר להבין שאת החשיבות של מציאות "הכלי הטהור" המחויב להופעת האלוקות, המודגשת דרך ההלכה של "קנאים פוגעים בו, יגלה דווקא פנחס, שבחלקו הוא מזרע יתרו, שפיטם עגלים לעבודה זרה, ושאכל לחם, עם זקני ישראל. מעשים אלו, מבטאים את יכולתו להעביר את הכוחות הרוחניים שהוא פוגש, דרך הכוחות הטבעיים. מצד שני, בהיותו בנו של אהרון הכוהן, יש בו גם את הכוח המקשר את העולם העליון מן הצד הנותן, לעולם המקבל של המציאות. בכך קיים אצלו השילוב של כוח הורדת המציאות העליונה מן הצד הנותן דווקא לתוך עולם המציאות הטבעית הגשמית. בתהליך הזה ממש, פוגע כל מי שבועל ארמית.


אם כן בנושא זה של חשיבות חלוּת העולם העליון, במציאות הארצית, נוצר הקונפליקט בין שבטו של שמעון למשה, שהבאת המדינית לעיני משה והעם, הוא ביטוי למחלוקת הזאת בתפיסת העולם הרוחני וחַלוּתוֹ בעולם.


נראה שגם בני שבט  שמעון, ידעו שמעמד הר סיני "הפך" את כל הנמצאים בו ליהודים, כשכל הערב רב כלולים בכך, וגם בת יתרו. אולם דווקא העובדה הזאת, הייתה המסיעת להם בטעותם.


אם ננסה להסביר את המציאות שהייתה במעמד הר סיני, נראה שאותה התגלות עליונה שהתגלתה לישראל במעמד הזה, בו פרחה נשמתן, (כפי שמובא בשבת פ"ח ע"ב) הייתה למעשה מצב שבו כוח האחדותיות העליונה, השפיע על המציאות של ישראל, כך שהם איבדו את מציאותם הגשמית, ולמעשה חזרו למקור האחדותי. מתוך כך הם "נולדו" מחדש לעולם, כמציאות חדשה. על כן לא הייתה כל משמעות ל"כלים" הגופניים שהיו באותו מעמד, וממילא גם אותו ערב רב וכן אשת משה, היו שותפים ב"הולדה מחדש" של עם ישראל, ונהיו חלק ממנו, מתוך כוח ההשפעה העצום של העולם העליון במעמד הזה.


אולם המצב הזה של ביטול המציאות החומרית וחשיבותה, להופעת העולם הרוחני בעולם הזה, היה דווקא במעמד הר סיני, ולא היותה מציאות קבועה. פֹּה התגלתה טעותם של שבט שמעון, הנובעת מאופיו של אבי השבט, הנוטה כלפי המציאות הרוחנית העליונה. דרך ראיה זו, נותנת את הדומננטיות בהופעת ההשגחה האלוהית בעולם, לרובד הרוחני העליון, ולא למציאות הטבעית הארצית. (כפי שבולט בהופעתו של יוסף). על כן חשבו בני שמעון, שאין העולם הרוחני שחל במציאות המקבלת תלוי בכלי הגשמי הארצי, ולכן ניתן להשפיע את הכוח הרוחני האלוקי, גם למציאות טבעית חומרית שאין בה את ההכנה הקדושתית כפי שיש אצל ישראל עצמם, בלא שיגרם בכך "איבוד" של הכוח הרוחני לאבדון. (הערה: נראה שלגבי גילוי עריות וכ"ו, לא היו אומרים זמרי ובני שמעון את אתו דבר, כיון שבמעשים אלו נראה שישנה כבר פגיעה גם ברובד הרוחני בצורה ישירה). על פי זה מובן היה לבני שמעון שאין בבעילת גויה שום פסול, אלא אף הרחבת כוח ההשפעה של ישראל מעבר לגבולותיו. לכן הביא נשיא השמעוני את מדינית לעיני משה כשהוא משוֶה אותה לאשת משה. השוואה זאת נועדה לומר, שכמו שבמעמד הר סיני חלה האלוקות בלא התחשבות בכך שחלק ממקבלי התורה אינם יהודים במקורם, (ציפורה אשת משה וה"ערב רב") כך הוא הדבר באופן כללי במציאות הרוחנית של ישראל, שאין היא מותנת בהופעתה ע"י התנאים החומריים הארציים.


דרכו זאת של שמעון בעניין גילוי האלוקות במציאות המקבלת, בלא התחשבות במציאות החומרית הארצית, גורמת למעשה לפגיעה ביכולת הופעת השפע הרוחני מלמעלה מן הצד הנותן לצד המקבל. תחום זה נמצא ב"תחום אחריותו" של שבט לוי. על כן פנחס הכוהן הוא זה שמתערב, מכוח הלויה הזה שבו, ומכוח הישום בארציות שיש לו מיתרו והורג את זמרי.


עימות זה קורה דווקא בשלב המעבר מן המדבר לארץ ישראל, שלב המעבר בין העולם השמימי המנותק מן החומר, לעולם שבו האלוקות מתגלת במציאות הטבעית הרגילה. בשלב זה, מתבררת החשיבות הזאת של המציאות החומרית הטבעית, שרק בקיום התנאים המסוימים בה, תוכל האלוקות לחול.


 


המשך מאמר- שעבוד מצרים ומעשה העגל 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *