רחל ולאה

על מנת שנוכל לבחון את מאפייני השבטים, חובה עלינו קודם כל לבאר את אפיוני כוח ההורים שמהם הם נולדו, וכיון שיעקב הוא האב המשותף לכולם, ברור שההבדלים הראשיתיים שבין השבטים ינבעו מאופים וכוחם השונה של האמהות.


כשאנו מדברים על האמהות ההתייחסות המרכזית היא כמובן כלפי רחל ולאה, כששתי השפחות מתייחסות וטפלות אליהן. (בהמשך הסברנו אנו נתבונן על השפעת "שפחותן" על הופעת אפיוני ההשגחה בילדיהן).


בהשוואת אופי רחל לאופי לאה אנו רואים שוני מהותי ביניהם, המרומז כבר בפסוקי התורה[1] המתארים את שניהם: "ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה" ומבארת הגמרא[2]: "…ועיני לאה רכות, אלימא רכות ממש, אפשר בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב… בגנות צדיקים דבר הכתוב… רב אמר, לעולם רכות ממש ולא גנאי הוא לה, אלא שבח הוא לה, שהייתה שומעת על פרשת דרכים בני אדם שהיו אומרים: שני בנים יש לה לרבקה, שתי בנות יש לו ללבן, גדולה לגדול וקטנה לקטן… והייתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה…". אם כן אנו רואים שתאורה של לאה בתורה, יש בו משמעות של גנאי מן הבחינה החיצונית שלה, אולם מן הבחינה הפנימית, הגנאי מקבל משמעות של מעלה.


לעומת זאת רחל מעלתה מודגשת מצד החיצוניות שבה.


נראה מתיאורים אלו שלאה היא בעלת האופי הפנימי, שכל התנהגותה נגזרת מראיתה הפנימית של המציאות עד כדי כך שהתנהגותה בפועל יש בה סתירה מסוימת לכללי המציאות החיצוניים יותר, וזאת מתוך נטייתה להתנהג כפי המשמעות הפנימית של המציאות.


סימוכין לאופי זה של לאה אנו יכולים לראות מהתנהגותה בעניין הדודאים, מצד אחד משבחה הכתוב שיצאה כלפי יעקב ואמרה לו "אלי תבא" בכך שכל רצונה וכוונתה הייתה להרבות שבטים, אולם מצד שני מוזכרת יציאה זאת לגנאי בכך שהייתה "יצאנית" ויצאה מקושטת כזונה. (מתוך כך גם באה יציאת ביתה דינה לרעות בבנות הארץ שנגמרת באינוסה ע"י שכם). צד גנאי זה שבמעשיה נובע מן העובדה שמן הבחינה החיצונית היה מעשה זה של יציאתה פסול.


לעומת  זאת רחל מבטאת את משמעות כוח המציאות הארצית הטבעית החיצונית וזאת אנו יכולים לזהות מאופיו של בנה יוסף, בלשון הרע שהוציא על בני לאה (כפי שנבאר  בהמשך), מהיותו מסלסל בשערו, וכן מרחל עצמה שהייתה משמשנית (מה שגרם ללבן לחפש בכליה פעמיים).


 


ויש להבין שגם כשאנו מדברים על רחל, אין אנו מדברים על סתם אישיות ארצית טבעית, אלא על כוח טבעיות ארצי בעל איכות ייחודית, המשייכת אותו מטבעו לעולם הרוחני העליון. (התאמה וזיקה שכרגיל אינה קימת בין העולם העליון והתחתון).


ייחודיות זאת שבטבעה הארצי של רחל כמו גם אופייה הייחודי של לאה, אינם מופיעים בהם במקריות, אלא הם כתוצאה מהשפעת אשיותו של לבן על שניהם.


על כוחו של לבן אנו יכולים ללמוד באופן מתומצת מכוח טרפיו, כפי שמובא בתרגום יהונתן[3] (בעניין גנבת טרפי לבן ע"י רחל) "דהוון נכסין גברא בוכרא וחזמין רישה ומלחין לה במילחא ובוסמניין וכתבין קוסמין בציצא דדהבא ויהבין תחות לשנה ומקימין לה בכותלא וממלל עמהון…". (היו שוחטים בן בכור ועורפים את ראשו ומולחין אותו במלח ומבשמים וכותבים קסם בציץ הזהב ומניחין תחת לשונו ומדבר עימהן.)


אופן יצירת טרפים אלו ודרך פעולתם, מלמד אותנו שהתקשרותו של לבן הייתה לכוחות רוחניים גבוהים ועליונים, (וזאת מתוך השוואת ציץ הזהב שבו הוא משתמש בצלמיו, המזכיר את ציץ הזהב שבראש הכוהן הגדול). כשכוחות אלו מופיעים ופועלים על גבי ובעצמאיות כוח המציאות הטבעית, המשמש להם כחומר בערה להופעתם. כלומר שהופעת כוחות אלו נוצרת בעצמאיות הרס הכוחות הטבעיים הארציים שנועדו לשרת את הופעתם.


יחס זה שבין עולם המציאות הרוחני והטבעי שבלבן הוא גם שמשפיע על בנותיו.


נראה שאת ההשפעה הגדולה ביותר שלו משפיע לבן על ביתו הבכורה לאה, שאמנם אינה יוצאת כאביה, אולם בחינה מסוימת מאפיון היחס שבין הכוח הרוחני והכוח הארצי שבו, מופיע גם בה. השפעה זו היא המביאה לכך שאצל לאה ישנה דומיננטיות להופעת הצדדים הפנימיים שבמציאות בדרך חייה, כשדרך פנימית זאת מביאה לעשייה שיש בה משהו מן הסתירה ביחס לדרכי המציאות הטבעית החיצונית. סתירה זו מהוה ביטוי מסוים להרס הנגרם אצל לבן, לכוחות הטבעיים הבכוריים עם הופעת כוחו הרוחני. לעומת זאת, רחל בתו הקטנה של לבן, המופיעה את כוח הטבעיות הארצית, נראה שלא הושפעה כפי רמת השפעת לבן על לאה, אולם נראה להבין שהשפעה מסוימת בכל אופן מתקיימת בה בכך שהמשמעות הכללית המודגשת אצל לבן, היות הכוח הטבעי הארצי מתייחס באופן מוחלט כלפי הכוח הרוחני החל בו, קיים גם באופייה הטבעי של רחל ונותן לו את יחודו מול הכוחות הטבעיים הרגילים הקיימים במציאות.


ייחודיות זאת שברחל היא המושכת את יעקב אליה והיא הסיבה העיקרית שלמענה מגיע יעקב ללבן לעובדו שנים רבות כל כך, כפי שמביא רש"י[4]: "וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאונו" רש"י: ד"ה ויקרא לרחל וללאה: "לרחל תחילה ואחר כך ללאה, שהיא הייתה עקרת הבית, שבשבילה נזדווג יעקב עם לבן ואף בניה של לאה מודים בדבר, שהרי בועז ובית דינו משבט יהודה אומרים, "כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם"[5] הקדימו רחל ללאה".


 


לכאורה נראה, שהסיבות המביאות את יעקב לרצות דווקא ברחל, הם חיצוניות בלבד, אולם בהתבוננות על המהלך המקדים את יציאת יעקב ללבן, אנו רואים שאין הדברים פשוטים כלל ועיקר. וכך מובא בפסוקים[6]: "ויגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדול ותשלח ותקרא ליעקב בנה הקטן ותאמר אליו הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך. ועתה בני שמע בקלי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה. וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך". לעומת סיבה זאת אומרת רבקה ליצחק דברים אחרים[7]: "ותאמר רבקה אל יצחק קצתי בחיי מפני בנות חת אם לקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים". דברים אלו הם גם הגורמים ליצחק עצמו לשלוח את יעקב ללבן כמובא בפרק לפני כן[8]: "ויקרא יצחק אל יעקב… ויצוהו ויאמר לו…קום לך פדנה ארם… וקח לך אשה מבנות לבן אחי אמך… ".


סיבות שונות אלו לשליחת יעקב ללבן, מלמדות על קשר הקיים ביניהם. ונראה שבריחתו של יעקב מעשו מלמדת על חולשת יעקב באותו זמן, כלפי עשו. (כפי שמתגלה באופן ברור מדברי רש"י[9]: "וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך". רש"י ד"ה ויבך: "…לפי שבא בידיים ריקניות… לפי שרדף אליפז בן עשו במצות אביו אחריו להורגו והשיגו ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק, משך ידו, אמר לו מה אעשה לציוויו של אבא, אמר לו יעקב טול מה שבידי והעני חשוב כמת") חולשה זאת משמעותה הפנימית היא למעשה, חולשת הכוח הרוחני האלוקי המיועד לחול במציאות הארצית, להתמודד מול כוחות הטבעיות הארציים ולחול בהם, בלא שכוח הטבעיות הארצית ישתלט ויתגבר.


אם כן על פי הבנתנו את ייחודה של כוח רחל ברור שזיווג יעקב אליה, בהיותה מהוה הופעה של כוח טבעיות ארצי המתייחס באופן הגמור כלפי הכוח הרוחני העליון, כוחה היה נותן ליעקב את האפשרות להגיע לחלות גמורה במציאות הארצית, בלא "ליפול" בידי "העשויות", אלא להתגבר עליה. על כן ברור שקישורו של יעקב לרחל, היא שאיפתו, בבורחו מפני עשו ללבן.


הערה: על היות זיווגם של יעקב ורחל הפתרון לבעיית העשויות אנו יכולים לראות מדברי רש"י[10]: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" רש"י ד"ה וישב יעקב: "…כך יעקב, ראה כל האלופים הכתובים למעלה, תמה ואמר, מי יוכל לכבוש את כולן, מה כתוב למטה, אלה תולדות יעקב יוסף וכתיב "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש"[11] ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם". כלומר, תוצאת זיווגם של יעקב ורחל – יוסף, הוא הוא המסוגל לגבור על עשו.


לעומת רחל, נראה שלאה מהווה זיווג בעייתי ליעקב, בהיות הופעת כוחה מבליטה באופן קיצוני מידי את המשמעות הפנימית, עד כדי סתירה וקעקוע של הרובד הטבעי החיצוני באופן מסוים.


ונראה באמת שמצד לבן רצונו לזוג את לאה תחילה ליעקב, (כפי דבריו[12]: "ויאמר לבן לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה") נועד לפגוע ביעקב ובתוכניתו להביא להופעה המושלמת של חלות האלוקות במציאות הטבעית הארצית, ולהביא למשיכת כוח יעקב לכיוונו האופיי של לבן עצמו.


אולם פה נכנסת לתמונה ההשגחה האלוקית, הרואה (מה שגם יעקב עצמו אינו רואה) בכוח לאה, כוח בונה, השותף גם הוא בהופעת ההשגחה האלוהית במציאות, כשהוא מגיע על גבי הופעת כוח רחל, המהוה את עיקר הבית. (וזאת בניגוד לכוונתו של לבן). אופן חלות האלוקות, מתוך זיווגם של יעקב ורחל ויעקב ולאה, דרך התולדות היוצאים מהם, הוא הנושא בו נעסוק, כשברור שכל אחד מן השבטים יושפע רבות מהמקור האימהי שממנו הוא יוצא.


 








[1] בראשית כ"ט י"ז



[2] בבא בתרא דף קכ"ג ע"א



[3] על בראשית ל"א י"ט



[4] על בראשית ל"א ד'



[5] רות ד' י"א



[6] בראשית כ"ז מ"ב



[7] שם פסוק מ"ו



[8] שם כ"ח א'



[9] על בראשית כ"ט י"א



[10] על בראשית ל"ז א'



[11] עובדיה א' י"ח



[12] בראשית כ"ט כ"ו

Facebook
Google+
Twitter
Email
Print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *