מכוון הפסנתרים / הרב שמעון אור

"כולם היו הולכים אליו ואף פעם לא התאכזבו....
הוא היה מכוון פסנתרים בעיקרון (אולי כי פסנתר זה הכלי הכי פנימי) אבל הוא היה מכוון את כל הכלים שאי פעם נוצרו...
הוא תמיד אומר שזה עניין של שמיעה טובה ושכנראה ניתנה לו מתנה (או מטלה) טובה משמים...
יש לי הרגשה שזו לא השמיעה אלא איזה רעד שעובר לנו בקצוות של השער ובדיוק ברגע הזה הוא עוצר ואומר:
 "מכוון למעלה!"
(מתוך "מכוון הפסנתרים" אילון הורביץ ראש השנה תש"ס).

כשעם קם לתחייה הוא עובר שני שלבים בהתפתחותו.
השלב הראשון, השלב הקל יותר, הוא שלב גיבושו הלאומי הפיזי.
הוא בונה לו צבא, הוא בונה לו כלכלה, הוא מסדר לו את סדרי החיים, ע"מ שתושביו יוכלו להתקיים בו בכבוד ובביטחון.

השלב השני הוא השלב המורכב והעדין יותר - בשלב זה מגבש לו העם תרבות וחיי יצירה עצמיים.
שלב זה הינו תהליך עדין ופנימי ביותר, אין הוא מלווה בתרועת ניצחון אנשי הצבא, אין הוא בנוי מטונות של בטון וברזל, אך הוא חוט השדרה של כל אומה, וייחוד שירת חייה בקרב העמים שעל פני האדמה.
שלב זה אמור בהמשכו אף ליצור אור חוזר על שלטונו ואופיו הלאומי של העם, להפוך את סדרי החיים השלטוניים גם הם לרצף שירה נעים.

אם תהליך שכזה מורכב הוא וקשה בכל אומה, ביחס לעמנו שלנו, הוא קשה פי כמה.
עם, שאלפיים שנה הפכו אותו מעם ל"דת". עם, שאלפיים שנה הפכו את יצירותיו להלכה כתובה, אינו מתחיל מנקודת ה"אפס" כמו כל עם נולד, אלא לכאורה במצב חסרון בהיותו נצרך לבנות את תרבותו וכוח יצירתו העצמיים, מנקודת פתיחה אילוצית של דתיותו וחוקי תורתו, העלולים לחנוק את עצמיותו וכוח יצירתו, ולהשאיר אותו כבובה מתוכנתת שאינה מונעת מכוח עצמה.
במצב זה, העדין והמורכב, פגשנו עד עתה בשלשה דרכי תגובה.
בקצה האחד, עומדים כל אלו המתחברים ל"ציון החיים" שעוד מהבהב במערכת הדתית ומצוותית, דרך לימוד התורה למקצועותיה השונים, תוך וויתור על כוח היצירה העצמי כליל.
בקצה השני, עומדים אלו שלמען חופש ההבעה והיצירה העצמיים, וויתרו כליל על קשר עם המערכת הדתית והמצוותית.
בטווח, עומדים אלו החיים את חיי היום יום בדרך תפיסת העולם האנושית, מביעים את עצמם ויוצרים בה כדרך כל האדם, כשבשולי החיים האלו, עובר ערוץ החיים הדתי המצוותי, עם תפילות היום יום, דף יומי, טקסי הנישואין הברית, הקבורה וכו', כמערכת חיים נלווית.

"שמיעה טובה מתנה (או מטלה) טובה משמים"

המכנה המשותף לכל שלשת הזרמים הללו, הוא חוסר היכולת להביע את תכניה הדתיים והמצוותיים של התורה כביטוי של תרבות ויצירה עצמיים.
ע"מ להימנע משלשה מצבים אלו, ולהצליח להביא את הדתיות והחיובים המצוותיים להיות הגורם הראשיתי לפיתוח התרבות והיצירה העצמיים, יש צורך בשתי תכונות חשובות במקביל.
1. אמון בלתי מסויג בתורה ובחוקיה, יכולת עיון והדקדוק עצומים בכתוב, וכוח הקשבה לרוח החיים הנסתרת מאחרי הכתוב היבש.
2. כוחות דמיון ויצירה עצמיים גדולים ביותר, המסוגלים לתרגם את הדתיות והחוקיות הנקודתיים, להיות עקרונות של חיים, וביטויים יצירתיים עצמיים.

את האמון הבלתי מסויג אנו חייבים, כיוון שאת החדירה דרך העור החיצוני המת לרקמת החיים של תכני התורה הכתובים, ניתן לבצע רק מכוח הדיוקים בכתובים - ללא אמון שכתובים אלו נושאים בקרבם חיים, לא ניתן להגיע לחדירה זו.
במקביל, חייב להשתלב עם כוח הדיוק והדקדוק גם יכולת הדמיון והיצירה העצמיים, כיוון שרק הם מסוגלים להביא לתרגום החיובים המעשיים והתכנים היבשים לידי עקרונות ותנועה של חיים.

קיום שתי תכונות אלו במקביל אצל בני האדם, הוא מצב שאינו רגיל. הסיבה לכך היא, שכרגיל אלו בעלי יכולת היצירה וההבעה העצמיים, קשה להם תנוחת ההקשבה והסבלנות, הנצרכים ע"מ להגיע לשמיעה משמעותית בתורה.
מצד שני, ה"מקשיבים" הסטנדרטיים פעמים רבות הם גם אלו, שאינם מסוגלים לצעוד מכוח תנועתם העצמית.
חיבור שתי התכונות יחדיו, הוא אם כן מתנת שמיים מבורכת, שאתה אלון התברכת בהם במינונים גדולים במיוחד.

אולם ע"מ לדייק יותר בהבנת הכוחות הללו ודרך עבודתם, ברצוני לחלק את דרכי העבודה והתוצאות הנובעות מהן לשתיים.
בחלוקה זו אני עומד להגדיר אופן ביטוי אחד אותו הובלתי בישיבה בתהליך מימוש התורה מדת ומחוקים, למציאות של חיים, לבין אופן ביטוי נוסף שונה, שאתה אלון הופעת באישיותך.

מ"דת" - לעקרונות חיים ועיצוב שלטוני.

המעבר מ"דת" לעקרונות של חיים, מחייב תהליך של הגדרה, הן ביחס לתכנים הכתובים, והן ביחס לעקרונות החיים היוצאים מתרגום הכתובים.
ברור הוא שגם מעשה הגדרה זה אינו שכלי בלבד והוא מצריך רגש של חיים, והקש דמיוני, ע"מ להצליח לעבור מתכנים סיפוריים או מצוותיים נקודתיים ומקומיים, לעקרונות חיים כוללים. אולם כדרכם של עקרונות, בהיותם מהווים המבנה השלדי של כל מערכת חיים, הביטוי השאיפתי המרכזי שלהם יופיע כשאיפה שלטונית.
על כן, אצלי באופן אישי, שיא המימוש של תהליך הפיכת התורה לעקרונות של חיים, התבטא ומתבטא אף כיום במימוש שלטוני במדינת ישראל.
אולם ברור היה לי, שדרך ביטוי זו היא צד אחד מיני רבים של תהליך התחדשותה של התורה.

ביטוי מילולי כתנועה של מחול.

הגם שאף את מימוש עקרונות החיים שבתורה ברמה השלטונית הן המדינאית והן הפוליטית, אני רואה בברור כסוג של אומנות - אומנות עיצוב עקרונות החיים בהרמוניה תפקודית, הרי תרגום התורה אצלך אלון הופיעה במגמה שונה בה היחס שבין העקרוניות והתנועתיות נטתה יותר כלפי התנועתיות. מהלך זה גרם לכך, שאצלך לא השאיפה לשלטון היא שבלטה, אלא יכולת ביטוי שירי של מרחב החיים. את הייחודיות הזו שבדרך ההבעה העצמית של תכני התורה ניתן היה לחוש כבר במשא ומתן הלימודי בינינו.
אם רצית לשאול שאלה או להעיר הערה שמצריכות היו לחזור על שכבר נאמר, מקבלים היו הדברים שאמרתי ביציאתם מפיך, את התנועתיות הזו, שהופכת הייתה אותם למציאות רכה וענוגה. תנועתיות זו ליוותה אותך אף בהילוכך, בצעדיך המרחפים משהוא מעל פני האדמה, ועליה בניתי בחשבי על האפיקים השונים אותה צריכה הישיבה לעורר מתוך דרך לימודה.

ציפייה של אב

נדירים הם המקרים בהם יכול רב להגדיר כבר בשלבי הלימוד הכל כך ראשוניים את הציפייה שהוא מצפה מתלמידו שיחדש מעבר למה שניתן לו על ידו. הגורם הראשוני שאפשר זאת ביחס אליך, הוא החשיפה האישיותית העמוקה שמביא לימוד זה, בשל המעורבות העצמית הגדולה הנדרשת בתהליך תרגום סיפורי ודיני התורה לרמת העקרונות. אצלך התגלתה ציפייה זו באופן מיוחד, מתוך חשיפת אישיותך את מבנה נשמתך באופן גלוי מעבר לרמת היחסיות הרגילה.
אמנם, כשהתבוננתי בך בשנות שהייתנו המשותפת בישיבה וחשבתי ודמיינתי לעצמי איך תתפתח עוצמת תורה זו שבך מצד תכניה ודרך הבעתה, לא הבעתי ציפיות אלו בגלוי, שהרי מניעות רבות יכולות היו למנוע את מימוש ההתפתחות הזו - יציאתך לצבא וכל הניתוק הקשור בכך ושאר הקשרים אחרים ושונים.
אולם עתה, לאחר מותך, אני יכול לומר לך מה שלא יכול הייתי לומר בחייך.
המוות מעמעם את מניעות המציאות ומאדיר את הערך התורתי הנקי.
ההקשרים הנפשיים שבניינו והכמיהה והציפייה למימוש, הופיעו לצערי בשיא עוצמתם, דווקא בזמן ההודעה על מותך.
דווקא כשקבלתי את ההודעה על מותך, עלתה לשיאה תכונת תורתך כממשות עצומה, עד כדי כאב של חידלון - כמו השראה של שכינה.

כעומק ההכרה כך עומק הכאב (או אולי גם להפך)

מותך הפתאומי לפתע בירר לי שחלקים מתוכי, דם מדמי ובשר מבשרי, מפוזרים עתה אצל כל תלמידי.
זמן המוות שלך, הוא היחיד שהצליח לחשוף קשר זה כקשר של בשר, כאותו גילוי שמש המאירה ומחממת, עד שניכסת היא שוב בעננות האנושית החזקה כל כך, החופה על בשריות עדינה זו, כמו אותה עורלה שמעל המילה.
מחר שוב אשב בסבלנות מול חדרו של דוד, לחכות שאוכל לראותו, שהרי סוף כל סוף איני "שאר בשרו". גם אם אומרת התורה "כל המלמד בן חבירו תורה - מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו", ואף שבשעת כתיבת שורות אלו אני יושב ודומע, אני יודע שלא יכול הייתי להגיע לחוש תחושה שכזו לולא באה עלי מיתתך בחטף.

ראייה זו, לה זכיתי כשנפגשתי עם מותך והתחושה אליה הגעתי מכוחך, לא תוכלנה עוד להיאבד לעולם.
הזיכרון החי הוא ממשי מידי בכדי לאבדו כליל, הרושם שנחרט הוא עמוק מדי בבשרי מכדי שיוכלו להימחק.
אותם אני מקפיד לשחזר לעצמי, כמו עתה בשעת כתיבתי זו אליך, והם עתידים לשנות את אופן הובלת החזון אליו היית שותף, מכפי שהיה עד עתה.

להוליד אותך מחדש

אותה הכרה, הרשומה בנפשי, ואותה החוויה הבשרית החרוטה בגופי, הם אף אלו שיולידו את יכולת מימוש תכונתך הייחודית מחדש - בנו.
כאותם אחים המרחיבים את מציאות האח המת שבהם לרמת ממשות עד כדי יכולתם לנחול את נחלתו, כך אנו נעשה את הכל ע"מ לגדל בנו את השירה שלך שחסרה מעמנו עתה.
אין ספק בליבי, שמי שהמציא את "כלי הנגינה באמצעות לחלוחית העין", הוא ייתן לנו את הכוח להתגבר על אובדנה של נגינתך המיוחדת, שחסרנו מהתזמורת שהחלה לנגן לא מכבר, ויחזיר לעינינו את לחלוחית החיים שאבדה לנו בהליכתך מעימנו.

אוהב, שמעון

אליעזר שרשבסקי

כמה פעמים התיישבתי לכתוב על אילון?
מלא עד גדותי מוטיבציה, יודע בראש ויודע בלב
נכסף להעלות זיכרון על הכתב,
לשמר מילים, מפגשים, להקפיא חוויות, לעטוף תמונות בנייר צלופן.
שהרי עם הימים והשבועות האבק יכסה
עם המפגשים החדשים והחוויות האור יתעמעם
                                                  והצבעים ידהו
                                                  והתמונות תעופינה...

 ובכל פעם שאני מבקש למול את הזיכרון

 איני מצליח לכרות ברית

האותיות פורחות באוויר

והמילים סובבות במעגל ערל מסביב

ואני כמו ציפורה מנפנף בכנפי צור

ואין פתח ואין רווח

והכל פתח והכל רווח

כי הכל מילה והכל דממה.

ותמיד זה חוזר –אותו אילון שבליבי

יד זה מעל המילה (או אולי מתחת – בבסיס המילה)

הזיכרון שלי ממנו הוא תמיד תמונתי תנועתי - ללא קול.

כמו פנטומימה, כאילו מישהו הנמיך את הווליום עד הסוף...

כמעט אינני זוכר מילים

ואם היו מילים הן תמיד מנסות למלל משהו שהן עצמן לחלוטין חסרות משמעות לגביו.

שני דברים תמיד חוזרים בזיכרון הדממתי הזה

אחד הוא חיבוק ענק אוהב שקיבלתי מאילון, סתם כך כשבאתי לבקר את החברים בישיבת קצרין.

המילים שהיו אז בינינו נשכחו אך החיבוק היה ממש, היה מציאות ועודנו

אני, משום מה, נשארתי בקצרין עוד איזה שנתיים...

הדבר השני הוא השתיקה הגדולה

              השתיקה שאחרי הבשורה.

אני עומד עם הפלאפון המחורבן שלי אחרי ניווט לא מוצלח

בחשכת אוהל 12 של 6 בבוקר

באוויר ריח מדים וגרביים של חיילים מיוזעים שמתארגנים לשנת יומם

          ושתיקת עולמים ממלאת אותי.

מאצבעות הרגליים עד קצות השערות הכל שותק

                                                        הקול נאלם

                                                        והכל נעלם

כי באותו רגע אתה נאסף איתו, אתה נאלם איתו, אתה נעלם איתו.

 ואין כאן עוד הבדלה ואתה על כרחך משותק ומלוא כל העולם בתוכך ואתה בתוכו

 ומה תפריד?  ובמה תבחין?  ואיך תמלל?  ומה תמלמל?

***** 

ואני חי את חיי ונוסע ופוגש והרבה מדבר.

ומילים מילים סובבות...  

שהרי זהו מותר האדם...

וברגעים מעטים בתוך החיים ,

שפתאום הדממה מנצחת והמילים אינן חוצצות

               שם עולה הזיכרון

זה היכה בי רחוק מכאן.

בכפר נידח וציורי טובל בשדות אורז ירוקים.

לרגלי נהר שוצף בקולות מים רבים

ומולי אדמת פסגות מושלגת

שתנודות עצומות של זמן ומקום השכיחו ממנה את יראת השמים

                                          ואת בריאת-ברירת השמים מן הארץ.

ומול קולות ומראות אלה שהם הרבה מעבר למילה

הרבה מעל ההפרדה -

שם זה היכה בי.

שם הבנתי למה אין לי יכולת להכניס את אילון למילים.

שם הבנתי שהוא היה מין חי כזה, חי שאמנם מדבר

אך החי שבו גדול מהמדבר שבו.

מין חיים מלאי חיים, גדולים ועצומים שהמילים להם - קליפה.

                                                          הוא היה כאן באמת

דוד בן גיגי

צל חמקמק

כמו צמיד רופף על יד

שניות ספורות של חפיפה

יראה, פחד עולמים

כך שהחידלון בא

-----------

זיכרון חמקמק

געגוע מתוק מהעבר

דמע קל וחום לבבי

התגלות בבואתו אלי היום ברחמים

(בחסדים)

נגיעה מרגשת, מחייה

                                                              (חבר)

יאיר פייגלין

ב"ה התחיל להיכתב בערב שבת קודש פרשת לך-לך תשס"ח (פרשת בר מצווה של אילון - אמור להיות בן 26)

מי זה אילון בשבילי?
או מה זה אילון בשבילי? כי הרי ברור שהוא הפך קצת לסמל.

אילון הוא בעיקר געגוע, ונוכחות חמימה שמפרגנת לי מרחוק.
געגוע למה?
התשובה המיידית שלי היא געגוע לשלמות, לישרות ועוד כמה דברים טובים, אך עצם העלאת ההקשרים ה"נעלים" הללו מזכירה לי שאני שוב מפספס את הדמות של אילון בדיוק כפי שעשיתי פעם כשעדיין למדנו בישיבה לפני הגיוס לצבא.

זה לא סוד שאילון היה טיפוס "זורם", אך היה משהו מאוד יחודי בזרימה שלו.
הזרימה שלו הייתה אומנם זרימה, אך בד בבד גם מובילה וסוחפת. הוא לא "זרם אחרי", הוא "זרם עם", הוא זרם כחלוץ.

אנסה לאפיין את הזרימה בדמות של "אילון - שלי" דרך דמותו של נפתלי בן יעקב.

לידת נפתלי מגיעה לאחר התמודדות בין רחל ולאה.
אקח כנקודת פתיחה גסה, שלאה מאפיינת עולם בו הקב"ה מופיע מהשמים ודרך האמצעים הרוחניים, לעומת רחל המאפיינת עולם בו הקב"ה מופיע דרך הארץ והאמצעים הגשמיים.

רחל לא מצליחה ללדת, ובאה בטענה ליעקב. זה האחרון זורק את הכדור חזרה לרחל ומותיר אותה לפעול בעניין.
אכן, רחל יוזמת - היא מכניסה את בלהה שפחתה ליעקב. אך צריך לשים לב!
כאשר אישה מכניסה לתוך ביתה אשה נוספת שתהיה עם בעלה – היא מתנהגת בצורה שאינה "נורמאלית", בדפוסי ההתנהגות של העולם הגשמי (באורח החיים שלנו זה כמעט בלתי נתפס ואף פלילי).

מעשה כזה, יותר מתאים לכאורה דווקא ללאה (שהיא ה"רוחנית" מביניהן) מכיוון שהדבר שמנחה את לאה ביום - יום שלה הוא לא ההתנהלות של העולם הגשמי אלא העקרונות הרוחניים, והכנסת "צרה" לתוך ביתה, אפילו שזה נוגד את החשיבה האנושית הפשוטה - אם זה נכון מבחינה רוחנית, היא תעשה זאת.
העובדה שרחל עשתה זאת, מעידה שהיא מקרבת את עצמה לעולמה הרוחני של לאה.

"וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי"
רש"י:  "ותקנא רחל באחותה - קנאה במעשיה הטובים, אמרה אלולי שצדקה ממני לא זכתה לבנים"

ובאמת התוצאה אינה מאחרת לבא:

"וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב: וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי:" (בראשית ל, פס' א, ז,ח)
רש"י:  "נפתולי אלהים - מנחם בן סרוק פירשו במחברת (במדבר יט טו) צמיד פתיל, חבורים, מאת המקום נתחברתי עם אחותי לזכות לבנים".

האם פיתוליה של רחל היו עם אלוהים או עם לאה? כנראה שעם שניהם.
כאשר רחל "הגשמית" מאמצת דפוס התנהגות "רוחני" שתואם יותר את עולמה של לאה - היא נפתלת עם אלוהים ומתקרבת אל לאה - ובכך נוצרת דמות שהיא כפתילה המורכבת משני חוטין. חוט רחל וחוט לאה.

עולמו של נפתלי הוא גשמי כשל רחל, מקום הפעולה שלו הוא בארץ, אך הדרך וההתנהלות הם רוחניים - המהירות שבה האיילה מצליחה להיות משולחת היא ביטוי לכח אלוהי - רוחני שמשלח אותה. תכונה הבאה מכוחה של לאה.

"נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר"
רש"י: "אילה שלוחה – זו בקעת גינוסר שהיא קלה לבשל פירותיה כאילה זו שהיא קלה לרוץ. אילה שלוחה. אילה משולחת לרוץ" (בראשית מט, כא)

תכונת המהירות של נפתלי, הדרך שבא הרוחניות שלו פוגשת את הגשמיות שלו, אינה אישית בלבד, היא מקבלת ביטוי לאומי בסוגיית ירושת הארץ, בשעת קבורתו של יעקב.

"כיון שהגיעו (בני יעקב) למערת המכפלה, אתא עשו קא מעכב, (בא עשו ועיכב אותם) אמר להן: ממרא קרית הארבע היא חברון – ואמר רבי יצחק: קרית ארבע – ארבע זוגות היו: אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה, איהו קברה ללאה בדידיה (בחלקו), והאי דפייש דידי הוא (וזה שנשאר, חלקי הוא). אמרו ליה (לעשו): זבינתה (מכרת!). אמר להו: נהי דזביני בכירותא (מכרתי את הבכורה) , פשיטותא מי זביני? (חלקי הפשוט מכרתי??) אמרו ליה: אין (כן)…
אמר להו: הבו לי איגרתא, (הביאו לי את שטר המכירה) אמרו ליה: איגרתא בארעא דמצרים היא. ומאן ניזיל (את מי נשלח)? ניזיל נפתלי, דקליל כי איילתא, דכתיב: נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר, א"ר אבהו: אל תקרי אמרי שפר אלא אמרי ספר".
(תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יג עמוד א).

האם האחים "שכחו" את שטר המכירה במצרים?
האם המחלוקת עם עשו היא בעניין בירוקראטי?
והאם הפיתרון בשילוח נפתלי למצרים לשם הבאת השטר, הינו פיתרון טכני שקיבל הבחור הכי "אתלט" בחבורה?

המדרש הבא מלמד שכנראה שלא:

רש"י : "ולא יכלה ארץ מגוריהם – להספיק מרעה לבהמות שלהם.
ומדרש אגדה מפני יעקב אחיו, מפני שטר חוב של גזירת כי גר יהיה זרעך, המוטל על זרעו של יצחק, אמר אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת, ולא בפרעון השטר. ומפני הבושה, שמכר בכורתו". (בראשית פרק לו ,ז )

מהמדרש עולה שהשעבוד של ישראל במצרים הוא הוא השטר! הוא הוא הקניין שמזכה את בני יעקב בארץ ישראל.
עשו אינו מעוניין בשעבוד המצרי ובכך גם מוותר על חלקו בארץ.
לכן, ולא מסיבה בירוקרטית, האחים טוענים שהשטר נמצא במצרים.
אם-כן, מדוע נשלח דווקא נפתלי להביא את השטר?

מכיוון שנפתלי הוא הכי משועבד - אצל נפתלי השעבוד מקבל את הצורה הכי טרגית בחייו.

יש לזכור שהשעבוד למצרים במהותו הוא שעבוד לתרבות המצרית.
העולם הערכי של מצרים בנוי רק מצורה גשמית. שיא הגשמיות בעולם. גשמיות נטולת שם ה'.

כאשר ישראל יורדים למצרים הם נכנסים תחת השכבה הגשמית הטוטאלית של מצרים.
שבט לוי למשל (בן לאה) שהממשק שלו עם העולם הגשמי הוא מינימאלי - בכלל לא משתעבד במצרים!
ובאמת גם אינו נוחל בארץ ישראל.
אולם שבט נפתלי שכל תשתית פעולתו היא גשמית חייב להיות משועבד, אך במקום לפעול בגשם במהירות המאופיינת שלו הבאה מכח רוחני - הוא חייב "להאט את הקצב" ולפעול על פי הקצב המצרי - הגשמי.
הכבדות המצרית הזו היא כמשקולות אסירים על רגליו הקלילות - ובזה בא לידי ביטוי היותו משועבד למצרים. ולכן דווקא ריצתו חזרה למצרים תהווה "האיגרת" שמוכיחה את קניין ישראל בארץ.

בהלימה מוחלטת עם הקלילות הזו של נפתלי, מופיעה גם תכונתו כ"נותן אמרי שפר"
רש"י ד"ה "אמרי שפר - על ידם שרו דבורה וברק שירה..."
נפתלי הוא משורר.
הדרך שבה מחבר נפתלי בין עולמו הגשמי לרוחני - מתבטא בקלות רגלים או ריצה.
כל זאת שאנו מדברים על המפגש במישור של הליכה בארץ.
איך המפגש הזה יראה (או ישמע) בפעולת הדיבור?
ברור שלא בדיבור מהיר. דיבור מהיר ולא ברור בדרך - כלל מאפיין מפגש שהוא לא הרמוני.
נפתלי הינו משורר, המפגש יתבטא בשירה.
כפי שנפתלי קל רגלים לרוץ - כך הוא קל שפתים לדבר שירה.
כך הוא פועל, מגרשו הוא גשמי, פעולתו היא גשמית - אך אפיון פעולתו הינה רוחנית.

ממפגשי הראשון עם אילון, חשתי את הזרימה שלו.
הפעולות שלו היו רגילות, רק זריזות יותר, לכל תנועה שהוא ביצע היה מלווה מנה גדושה של חן, של קלילות.
והוא אכן היה משורר.
וכדי לעמוד על טיבו כמשורר לא היה צורך בקריאת "הקטעים" שכתב, אלא לנהל איתו שיחה פשוטה - הוא היטיב להמחיש את חוויותיו בתנועה ובדיבור.

החיבור בינינו היה מידי ונאמן - מפגש במחנה בני עקיבא שבמקרה או לא במקרה קדם להליכתנו יחד לאותה ישיבה שנגעה בשנינו – כל אחד במקום אחר.
הלימוד של אילון היה חוויתי מאוד- לפעמים הרגשתי שהוא אינו "שולט" בסוגיה, שהוא נותן ללימוד של כל החבורה לעבור לידו.
אך פתאום הוא היה זורק הערה ביחס לסוגיה שהבהירה לי שהוא פגש את הפואנטה ממקום אחר, שהוא חווה את הלימוד שלנו עם החושים.
דרך הלימוד שלו, לא איפשר לנו להיות ממש חברותא, אני הייתי זקוק לעקביות, ללוגיקה ברורה.
אילון כך דמיינתי זאת, "תופס גל" על-גבי הסברות שלנו בלימוד, משתדל לחוות את הסוגיה ולא לפצח אותה.

לפני הגיוס לצבא שאלתי את עצמי בשקט אם אילון יצליח להוביל בחיים הצבאיים כפי שעשה בישיבה?
הנוקשות וחוסר-המקום-לזרימה בצה"ל העלו בי ספקות אם הצבא הוא המקום שיאפשר לו לפרוח.
בדיעבד, אני מבין שלא הכרתי אותו מספיק טוב עדיין.
אילון במערכת הצבאית שינה צורה. הוא הפך לחייל. אך הזרימה שלו נשארה.
בישיבה הוא זרם בישיבה.
ובצבא הוא זרם בצבא.
ב"פלס", קורס ההכשרה של פלחה"ן שעשינו יחד (אילון בגבעתי ואני בנחל) בילינו זמן לא מעט יחד.
למדנו יחד (תורה וחבלה), שמרנו יחד, היה תענוג.
שמתי לב שלימודי ההנדסה והחבלה שלמדנו באו לאילון בקלות רבה.
יותר מכך, כשראיתי את מהירות הידיים שלו כשהוא מרכיב פתיל רועם - הייתי די המום, אך לא ממש מופתע...

אז נפל לי האסימון לגבי נפתלי.
לא שינה לאילון לאיזה בריכה הוא ייזרק.
בכל מקום שהוא נפל, הוא פשוט זרם.
לא זרימה ממוצעת - זרימה מובילה, סוחפת.
כשטיילנו, כשכתבנו ניגנו ושרנו, כשלמדו תורה וכששירתו בצבא, אילון היה תמיד איילה שלוחה הנותן אמרי שפר...
ואחרי התובנה הזאת, לא הייתי מופתע שאילון היה הראשון בצוות שלו לצאת לפיקוד.

אם-כן מדוע ההקשרים ה"נעלים" שהזכרתי בהתחלה ביחס לאילון מפספסים את דמותו?
אנחנו (ב"ה) השתחררנו מהצבא.
חזרנו ללמוד בישיבה, הלכנו לעשות גם דברים אחרים.
והחיים המפותלים של העולם הזה - מכים, כל הזמן.
לפעמים מכות רכות ונעימות ולפעמים קצת פחות נעימות...
הרבה פעמים אני מוצא את עצמי על גבול איבוד התמימות.
תמימות טובה שאינני רוצה לאבד.
אך כדי להסתדר צריך לפעמים לא להיות תמים.

אילון אף פעם לא השתחרר מהצבא.

באחת משיחותיי אם מוישה, אמרתי לו כמה גילתי שהחיים הם מפותלים ואני תוהה איך אילון היה נוהג בכל מיני מצבים.
לרגע חשבתי שפשטותו וזרימתו הטבעית היו באים לעוכריו.
ואז חזרה לי התובנה - נפתלי!
ברור לי, הוא היה רץ כאיילה שלוחה גם במציאות המפותלת שלנו, הוא היה ממשיך לתת אמרי שפר.
אופי הריצה, אופי השירה היו משתנים - כאור חוזר ממקום הפעולה, אך החוט השזור של החן של אילון היה נשאר רשום בהם.

אך אילון באמת לא השתחרר מהצבא.

הוא התפזר לעולם, ואנחנו יכולים רק לתאר מה היה, או מה היה אילו.

אילון בשבילי הוא החבר הקרוב ביותר שידעתי.
חבר של אהבת חינם.
העד שהעיד על כתובתה של הדס וקידושיה שקידשתי אותה.
אילון הוא הריח של הדאודורנט "המיוחד" שהיה מורח על עצמו פעם בשבוע (תשאלו את מתניה) בקצרין.
אילון הוא השילוב של תנועה, הבנה, נאמנות וחדות,
הניגוד של היותו חד לשון כחץ שלוח ורך אופי כילד ביישן.

כמה חסרה לי הנוכחות המאמינה והמקשיבה, חוסר הצורך במילים.
כשמספיקה תנועה אחת, מבט אחד. ושכל נושא שיחה זה בסדר וכל רעיון הוא אפשרי ומתקבל.
כמה חסרה לי דמותו כחבר קרוב, קרוב כאח.
כמה חסרה לי דמותו כדוד לילדי.

אילון בשבילי זה גם ההקשר הזה של החברים והמשפחה בנוב.
אנחנו (הדס ואני) מרגשים שזו מעין משפחה מורחבת כזו שיש לנו בה חלק ומקום.
וזה מחמם את הלב.
וזה חי .
בהווה.

רפאל לב ארי

חודש לפני שנהרג, נסענו שנינו יחד בקו האוטובוס תל-אביב באר-שבע
בדרכינו לעוד שבוע בצבא, למרות שהיינו עייפים כל הדרך דיברנו, תמיד אהבתי לשוחח עם אילון, אילון היה איש שיחה לעניין, מצחיק, שנון עם אוזן קשבת, דעה מקורית ומחדשת על כל נושא.
בסוף הנסיעה, עת עמדנו להיפרד, הוא זרק לעברי את ה"פצצה" (הדי צפויה) אני עדיין זוכר אותה מילה במילה: "רפאל צפה פגיעה בקשר אליי, אתה יודע, אני עומד בקרוב... אתה יודע..."

ואני ידעתי את כוונתו - איזה כיף סוף - סוף חתונה.
אבל לה' יש תוכניות משלו, אני זוכר את הבוקר הארור הזה בישיבת מעלות (שם למדתי בין קורס מ"כים לתפקיד עצמו) לא כהרגלי הדלקתי רדיו להקשיב תוך כדי השכמה לחדשות : "2 חיילים נהרגו בתאונת אימונים בגולן" סיפר הקריין.
"כמה חבל... ועוד בגולן..." חשבתי לעצמי והמשכתי את הבוקר הרגיל, רגיל עד אשר בתחילת הסדר בוקר ניגש אליי בחור מהישיבה שנתיים מעלי ושואל אותי: "אתה מהגולן לא?" ואני תמיד גאה בדבר עונה: "כן" בהתלהבות, "אתה מכיר במקרה את אילון הורביץ מנוב"? ומה שעלה לי לראש באותו רגע היה: "איזה יופי בטח הוא עומד לספר לי שאילון התארס, עכשיו זה רשמי יש חתונה, צריך להתקשר ולאחל מזל-ט... אבל הבחור לא נראה שמח במיוחד, "הייתה תאונה עם נגמ"ש", ואני לתומי שואל אותו נבהל: "מה הוא נפצע?"

 "לא... לצערי הוא נהרג..."

לא, לא יכול להיות, הוא כנראה לא מכיר את אילון, אילון זה הטיפוס הכי חי שיש הוא לא יכול להיהרג ככה סתם באמצע החיים...
אילון בכלל אמור להתארס עכשיו עם מיה...

בנסיעה הלא נגמרת להלוויה חשבתי לעצמי, כמה זה לא פייר.
כמה זה לא הגיוני אילון זה חתונה לא הלוויה.
חתונה זה מקום שהשמחה פורצת בו וזורמת עם שילוב מיוחד של כובד ראש בשל חשיבות המעמד ואילון היה כל-כך כזה - הרמוניה בלתי נגמרת של שמחה וצחוק עם רצינות ואחריות, ובהלוויה - אין שום צחוק זה לא קשור לאילון.
בחתונה יש תחושה של עוצמת חיים פנימית ואילון תמיד הקרין חיוניות ועוצמה שקטה, אז למה ריבונו של עולם הלוויה של אילון ולא חתונה?!
והנסיעה להלוויה נמשכת... והמחשבות ממשיכות לנסות להתרוצץ עד כמה שההלם מאפשר, "להיפרד מאילון?...", מוזר מאז הגיוס שלו היינו נפגשים אחת לכמה שבועות, בנוסף לשיחת טלפון פעם ב... (כשיש לו יום - הולדת או אם יש לי התלבטות רצינית) ועדיין הרגשת הפרידה מאוד מוחשית, איך אפשר להמשיך בלי?

היום, כמה שנים אחרי אני רואה כמה טעיתי בנקודה זו, הרי ממש לא נפרדתי ממנו אולי להיפך נקשרתי אליו לתמיד, הוא עדין חלק חשוב ואינטגראלי בחיים שלי, בקשיים ובהתלבטויות אני מוצא את עצמי חושב מה אילון היה מייעץ לי?
(בתור שיעור מעליי בישיבה הוא תפקד הרבה על תקן מייעץ), מה היה עושה במקומי?
בכל מקרה, כאשר אני צריך אוזן קשבת, הוא עדיין שם...
אדם נדיר, אחד בדורו, מטאור שזכיתי להכיר ולנסות ללמוד ממנו...
הלך בפתאומיות, נשאר לתמיד...

יהי זכרו ברוך,
אוהב ומתגעגע . רפאל.

אילון היה... ואילון היה..., ואני זוכר... / נתי גלס

אילון היה... ואילון היה... ואני זוכר...
והכי אני לא רוצה לדחוק אותו בכח למילים, מתורה שבע"פ לתורה שבכתב.
אבל נעשה את זה בכל זאת, רק בשבילנו, שנוכל לעשות מחלל שנוצר משהו שנוכל לאחוז בו.

אילון הגיע לישיבה עם שיער ארוך. "אני אינדבדואליסט", נקודה.
אבל, האמירה הזאת לא השאירה אותו אפילו לרגע מחוץ למסגרת - כבר מהתחלה הוא היה מעורב עד למעלה מראשו.

תקופת החגים זו תקופה אינטנסיבית בעסקי הבשר של אבא של אילון.
אני זוכר את ההתחבטויות של אילון איך להגיד לאבא שלו, בלי לפגוע בו, שלמרות שהוא רוצה לעזור לו, ולמרות שהוא נמצא קרוב, הוא צריך להיות בישיבה באופן הכי רציני שיש ועד הסוף.
תמיד קל למצוא תירוצים איך לצאת מהישיבה, חיי היום - יום של ישיבה הם לא חיים קלים ובעיקר לא חיים בישיבה קטנה שכל האחריות נופלת בממוקד על כל אחד ואחד.

אני זוכר גם שבהמשך השנה לפני עונת הגיוסים, כשאנשים התחילו לחשוב על מעבר לצבא, לאילון היה ברור שהוא נשאר.
זה נראה קצת מוזר להזכיר את זה, כי הוא לא היחידי שנשאר, אבל לפחות בעייני, אילון ייצג משהו אחר.
איילון ייצג את האיש הנורמאלי.
את זה שנשאר לא בגלל האידיאולוגיה החשובה, לא בגלל שלימדו אותנו שנורא חשוב, אלא בגלל סיבה מאוד פשוטה - הוא נהנה.
יש בזה משהו הכי חזק ויציב - החיים בישיבה נותנים לנו חיים.

כבר מהתחלה, המפגש עם יאיר פייגלין היה קרקע פורייה להומור וקטעים שהיו לחלק בלתי נפרד מהווי הישיבה.
הסיפורים והבעות הפנים כשהוא סיפר על אחיו הקטן בנימין או "בנו" כפי שהוא קרא לו.
סיפורים קצרים בהשראת החוג לכתיבה יוצרת בישת"ח (ישיבה תיכונית חספין), שלא ממש הבנתי.
הלבטים איך לספר ל_____ שהוא רוצה להיות איתה בקשר.
האוכל שהוא היה מביא מהבית ביום שישי ומחלק בשולחן שבת.
הנס קפה, והחיקויים שלי שותה עם רעשים.
הכתמים האדומים על המצח כשהתעורר משינה בעזרת נשים.
מגירת הבגדים שעברה אתו את כל הטיטולים של הישיבה מקצרין עד ירושלים.
השיחות הליליות הארוכות בפלאפון .

והזכרון שתמיד ישאר - התמונה באינטרנט, והלב, שלא נותן לחבר אותה עם המילים הנוראות שכתובות ליד.

חברותא קצרה שהייתה לי עם אילון הייתה חברותא במהר"ל.
אני כהרגלי, דיברתי בהתלהבות ושפכתי את כל הרעיונות שהתגלגלו בראשי, ואילון לעומת זאת ישב ושתק.
מידי פעם הייתי עוצר ושואל אותו אם הוא מסכים או לא, והוא אמר לי : "תמשיך, אני מקשיב".
הוא פשוט הקשיב, בלי להוציא מילה, זה מעניין אותו אז הוא מקשיב, לא תמיד צריך לדבר.
ההקשבה הזאת היא תכונה נדירה, אבל לי באופן אישי היה מאוד קשה עם זה.
אחרי כמה פעמים הפסקתי את החברותא, אבל אילון לא הפסיק להזכיר לי זה.

מן השמיים ננוחם, כי מן הארץ זה מאוד קשה.
נעריך כל רגע שזכינו.
ניתן לנו להיות איתו רק זמן מוגבל.

נתי גלס