טוב לזכור

טוב לזכור.

אני זוכר שבבנין ממול הייתה גרה ילדה יפה.

תמיד חשבתי להגיד לה את זה אבל אף פעם לא יצא לי, או שאף פעם לא רציתי שיצא לי, בעצם התחמקתי ממנה.

יצא לי הרבה פעמים לפגוש במבטה בשוק שאליו הלכתי כשאמא שלי שלחה אותי לקנות ירקות, אפילו יכול להיות שהלכתי לשם בכוונה כדי לפגוש במבטה.

עכשיו הכל אחרת.

עכשיו נותרו לי רק מחשבות ונדמה לי שגם יד ימין וחלק מרגל שמאל.

אין סיבה לחשוב שכל הזמן זה היה כך, רק מאתמול המצב הוא כזה.

אם הייתי יכול הייתי כותב לה שירים בסתר ולא מראה לאף אחד, או שהייתי מראה רק לחבר הכי טוב שלי או לאמא, או שהייתי שולח לה אותם וזהו, אבל כנראה שגם לזה לא היה לי אומץ.

חשבתי שאסתדר יופי בלי אף אחד או לפחות בלעדיה אבל כנראה שטעיתי ובגלל זה המצב כזה עכשיו.

נראה לי שלא הערכתי נכון אותה ואת כל ההתנהגות שלה ולחשוב על כל הדברים שיכולנו לעשות יחד ממש מתסכל אותי.

אבל אני חושב שמכאן אין כבר דרך חזרה(???) ולפחות מהנקודת מבט שלי יש רק אבנים, כנראה בלוקים.
יש מצבים שאפשר להמשיך מהם אך מהמצב שלי אין המשך ואם הייתה פה מנהרה אז אולי הייתי רואה את האור בקצה.

איזו סיבה יש להתאהב בסוף החיים? - ובאמת אין ספק שאין סוף ליצירתיות של אלוהים.

אני חושב שטעיתי שחשבתי שהכל באשמת אבא אבל תמיד היה נדמה לי שהוא אחראי להכל, אולי רציתי להאמין כך (כי מסתבר שהיתה לי ברירה אחרת).

אחרי הכל מסתבר שהוא בכלל לא היה בבית כשזה קרה כך שגם אם ירצה לא תהיה לו ברירה אלא להיות נטול אשמה.

לאמיתו של עניין גם אמא ודין לא היו בבית, רק אני ישבתי בחדר ובהיתי במה שנדמה היה אנטנה.

ביום אני עוד מתעלם מכך בגלל צעקות המחלצים ורגליהם המקפצות של כלבי הגישוש, ואפילו אפשר לראות במאמץ רב כמה נקודות אור מתעקשות. אך בלילה שהאור נחלש באופן טבעי וכך גם עקשנותם של אנשים אני יכול לשמוע את התנשמויות הבכי שלה ואת דמעותיה ניתצות על הרס, פה, בבנין ממול .

ילדה יפה .

טוב לזכור.
 

לרחף

רציתי רק לרחף מעל, פה בסביבה ולא לגעת באמת הרי יש פה אחרים שזה עלול להפריע להם.
לא, לא תכננתי בכלל להשאיר פה חותם או לקבוע שיאים של מעשים, מנהגים או דרכים.

אבל בסוף יצא שלא רק שאיני יכול לרחף גם אם יכולתי הייתי מתפתה ונופל.

הלכו פה כבר הרבה והכל כל כך דרוך נדרס ומאוס וכבר אפילו שפני הסלע יודעים מתי אתה ומתי כבר לא תהיה סכנה.

וזה כבר לא משנה להם והם לא מתעקשים על הבית שלהם.

ישנם מקומות שאתה רק רוצה להפגש לגעת לא לגעת ושלא ידעו שהיית ושלא יכירו אותך אחר כך אבל לך ובשבילך כבר הכל קרה ואין סיבה לא להגיד אה, כבר הייתי שם ואם תבוא לשם אי פעם שוב הכל יהיה מחדש כי את חותמך הבלתי נראה רק אתה תוכל לזהות.

מתוך אותה נפילה שהייתה אמורה להסתיים בקרקע המשכתי לים שם אתה נופל גם בצורה אופקית והלוואי ונפילתי הייתה מסתיימת שם.

אם אנחת אי פעם על אבן (ושיקרה עכשיו) אצעק .

נקווה שמישהו ישמע ויבוא

מכוון פנימה

כולם היו הולכים אליו ואף פעם לא התאכזבו.

היו כאלה שאפילו התאספו כל פעם מחדש לראות איך הוא מצליח.

כמה פעמים גם ניסו לבלבל אותו ועשו המון רעש כדי לראות מה הוא שווה באמת וכן, הוא הצליח.

הוא היה מכוון פסנתרים בעיקרון (אולי כי פסנתר זה הכלי הכי פנימי) אבל הוא היה מכוון את כל הכלים שאי פעם נוצרו.

אפילו המציאו במיוחד כלי לנגינה באמצעות לחלוחית העין וגם אותו הוא הצליח ואמר בקצת עצבות שזה אפילו קל יותר מפסנתר.
הוא תמיד אומר שזה עניין של שמיעה טובה ושכנראה ניתנה לו מתנה (או מטלה) טובה משמים ושזה באמת אמור להיות לכולם.

 אחרי שראיתי אותו עושה את זה לפחות ארבעים ותשע פעמים (אולי זה כבר הפך לחמישים) ,ואני לא מגזים, יש לי הרגשה שזו לא השמיעה אלא איזה רעד שעובר לנו בקצוות של השער ובדיוק ברגע הזה הוא עוצר ואומר, "מכוון למעלה!" ונותן את הכלי לבעליו והולך בפנים עגומות לביתו שעד עכשיו נדמה שהיה בצורת פעמון ועכשיו נראה כמו סתם איזה סיר הפוך.

מאז שגיליתי את הרעד הזה לא הפסקתי לחפש אחריו, חבל שלא התייעצתי איתו לפני כל זה אבל בכל זאת נראה לי שכל זה לא היה לשווא.

איפה לא הייתי, לאן לא פניתי, קפצתי לתהום פסגות ההרים, ללוע השמים, עופפתי במסלולי נדידה של כל החיות, אפילו זמזמתי כמו מכונת כביסה והמיתי כמו מקרר.

רדפתי אחרי הצליל שכל האלקטרונים בורחים מפניו, אך עדיין לא הגעתי למשב רטט וגם זה אולי בבסיס הקרקפת.

אולי זה מה שנתן לי את האומץ להתקרב אליו, אל האיש ששמע את כל הצלילים שבעולם וכיוון אותם (למעלה!) ולשאול אותו או יותר נכון לבקש ממנו שילמד אותי איך שומעים את הצליל או לפי מה שומעים את מה שמרעיד אפילו קצוות של שער שם למעלה. בהתחלה הוא לא הסכים ואמר שלא כדאי לי לדעת, אחר כך הוא אמר שאני צעיר מדי ולא מספיק מנוסה אך אחרי שהראיתי לו את כל המראות שראיתי ורוח קטבים ומדבר נשבו על פניו גם יחד, נתרצה.

מכאן ואילך הכל היה אחרת.

הצבעים נתחדדו, קשיות של הקרקע נתרכחה והצלילים...

אם לא הייתי מרגיש וחי את כל מה שאמר לי הייתי בטוח צוחק לו בפנים.

הכל שר, מנגן. אמר.

כל העולם כולו שבעה ממדי ניגון שההרמוניה בה הם זורמים וממנה מזרימים אין לה סוף. אך כמובן שישנם כמה חללים של מחסור בכלים או גרסאות שגויות של תווים ולפעמים אף עיבוד מעוות של חלק מהכלים, בעיקר מה שפוגע ואף ניתן לתיקון זה שהכלים לא מכוונים זה עם זה.

לכן גם קצת עצוב, אמר ונתחייך.

מה שהכי חשוב בהרמוניה בה הם זורמים וממנה מזרימים אין לה סוף.

אך כמובן שישנם כמה חללים של מחסור בכלים או גרסאות שגויות של תווים ולפעמים אף עיבוד מעוות של חלק מהכלים, בעיקר מה שפוגע ואף ניתן לתיקון זה שהכלים לא מכוונים זה עם זה.

לכן גם קצת עצוב, אמר ונתחייך.

מה שהכי חשוב, מצלצל באין סוף צלילים, אני נזכר בקולו הבלתי ניתן לחיקוי ואומר בקול: "מכוון פנימה!".
 

מלך או מלכה

אמרת שנקרא לה מלכה ואם יצא בן נקרא לו מלך כדי שיהיה קרוב כמה שאפשר, שיגע בו ישר.

אמרת שאם יתעצב אז נגיד לו שאסור למלך להתעצב ושמלך צריך להיות שמח ויש לו לנהל הרבה דברים לפחות את עצמו.

תמיד חשבנו שמלך זה דבר שמפחדים ממנו ואפילו אני זוכר שיום אחד אמרת לי שאת מפחדת אבל אני חייכתי ואמרתי שגם ככה תצא בת ושנקרא לה מלכה ולא מלכי או מיכי אבל את המשכת לפחד ואני רק היום יודע שגם כשלא הייתי, רעדת.

אומרים שמלך יכול לעשות כל מה שהוא רוצה ושאף אחד לא יכול להתנגד לו, שהוא השולט גם במי שעשה אותו אבל אנחנו לא האמנו ואמרנו שלא יתכן, ואני המשכתי להתעקש שתצא בת.

ואז שכבר אמרו לנו שזה בן לא האמנתי ואפילו אמרתי בכעס שזה לא בסדר שבקשת לדעת אם זה בן או בת אבל מיד סלחתי ואם הייתי יודע אז לא הייתי אומר את זה בכלל.

הרגשתי כה חסר תועלת ואפילו חשתי אשמה כי בעצם יצרתי מלך ששלט ולא ביד מלטפת.

כשראיתי אותך סובלת לא יכולתי שלא לדמיין שליט רע שבמחי יד ובכפיות טובה מכה בחוזקה ומבפנים, את עצמו.

כשבסוף החלטתי מבלי להתייעץ אתך לקרוא לו חנינה כבר היה מאוחר מדי ויכולתי רק לדמיין את שניכם הולכים ממני - עובר בכתר מלכות מושך את אמו בחבל טבור.

מבלי לחוש בזמן, מוצא עצמי בוכה מעל כיור נטילת ידיים בבית קברות.

 

ממש זוג משמיים

הם היו ממש זוג משמים.

זה היה ברור לכולם.

היה נדמה כאילו כל העולם איתם בכל הסיפור הזה.

כל מקום שהלכו בו יחד היה מתמלא חיים ושמחה.

הכל היה פורח, מתבשם, נוגע בשלמות מחייה שאין אחריה אלא שלווה עמומה ועונג.

גם הם ידעו את זה לכן הלכו למקומות בהם הייתה עלטה, וחושך מילא את הכל, וזרעו שם אור תחילה באלומות זעירות ואחר כך באור שמימי שמילא על עצם, אבן, צמח, וכל יצור חי במלא הצבעים הנראים לעין וקצת יותר.

במקום מאבק השרו שלום, במקום עצב שתלו שמחה ובלכתם היה כל הנפרד מהם (בלא כל חסרון) כמו אומר תודה בכל השפות. ביתם היה לא גדול אך כל מי שרצה נכנס בו, לא מדהים ביופיו אך נוח לכל עין רואה וכל מי שנכנס כאילו השאיר את כל צרותיו על שטיח הכניסה שבאופן מופלא לא רק שלא התלכלך אלא גם פתר התחלות סבוכות כשכל מה שעשה היה בסך הכל לשקף מול פניך את מי שהיית הכי רוצה לפגוש ומה שהכי מפתיע זה שהיה זה פרצופך שלך עם קצת יותר אור.

באו אליהם מכל מקום שרק אפשר לתאר, סתם אפילו רק כדי לראות במה מדובר מי הם שני אלו.

ברור הוא שאף אחד לא יצא מופסד לא המבקרים ולא שני בני הזוג כי אחרי הכל אלו בסך הכל משחקים של אור משתקף, וזה כידוע לא חסר.

לא ברור איך זה קרה, זה אפילו נשמע ממש בלתי אפשרי.

ממש נורא.

אוי ואבוי.

אם לא היו מרגישים בזה אף אחד לא היה מעז לחשוב כך.

היו כאלה שרצו להאמין שזה לא סופי ממש וקראו לזה התרחקות, הפסקה לנשום קצת לבד, כן פסק זמן.

היו כאלה שהאשימו את עצמם.

אי אפשר היה להתרגל למצב הלבדי של הביחד הזה, אנשים ניסו באמת שניסו, אבל משהו בפנים לא נתן להם להשלים עם זה.

בלגן.

נוצרו אפילו ויכוחים בין אנשים למה זה קרה, התפלגו מחנות, הוקמו קבוצות, עימותים.

זה נתן את אותותיו בכל.

כבר לא היה לאן ללכת ושטיח הכניסה נראה כאילו שב אל העפר.

עברו שנים. אנשים התנחמו בנוסטלגיה (שבאיזה שהוא מקום עוד שמרה על האמונה), סיפרו סיפורים שרו של זה שירים היו גם כאלה שבכו כשנזכרו.

אי אפשר להגיד שלא הייתה הדחקה, הייתה, אבל בפנים עוד האמינו וחיכו.
היה בשביל מה.

במקום שהיה ביתם שנשכח על השנים והוזנח גרו עכשיו אחרים, ספק אם בכלל שמעו על כל הסיפור הזה אך הם המשיכו וטענו שאין על מה להתווכח הכל ברור וכל אחד יודע באמת מה עליו לעשות בלי שום ספק ורק העצלות, חוסר הביטחון והעייפות משכנעים אותו אחרת.

הם כמובן לא אמרו זאת מעצמם (הם הרי היו אחרים) אך את זה הם לא גילו לאף אחד ורק מעקבים של איזה ילד משועמם אחרי התנהגותם חשף את זה.

היה בגינה עץ.

לא כל כך גדול אך מי שרק רצה יכל לשבת בצלו, לא ממש יפה אך נוח לכל מביט וכל מי שרק רצה לטפס ולנסות לטעום מפרותיו דמויי כד הפוך (או רימון, מה שתרצו) הגיע לאותה המסקנה ואף טען כמו האחרים שבאמת אין מה להתווכח הכל ממש פשוט וברור, יפה, מהמם ושלם, ושאולי זה יותר נוח אבל זה פשוט לא נכון לחשוב שקשה או שיש משהו רע שקורה ובעצם זה סתם שכנוע עצמי של החולשה להרגיש מתוך חולשה (נראה לי שמי שאמר את כל זה חטף מזה קלקול קיבה).

הילד טעם ולפתע מול שתי עיניו המנצנצות גילה בצל העץ יושבים הם השניים וממלאים את הכדים ממעין הנובע מליבותם ולידם כדים כדים מחכים וממתינים לאכילה/שתיה של כל החפץ (ויש אוו יש!) ובעצם להבנה שלא הייתה פה פרידה אלא רק לכלוך קל על העין/לב.

 הוא הבין עכשיו הכל למרות שלא היה בטוח שבכלל הוא היה חי אז אך הוא הבין או יותר נכון ידע.

הם הנחו אותו ואמרו לו לך קטוף לך, מלא משלך והשקה לכל מי שתרצה ושתה גם אתה מכל ואל תשכח להודות.

תודה.

משקפיים

לא הולך הא?

ממש באסה, כן לא יודע מה זז, אני בקושי יכול לנסות להבין את זה יש פה כל מיני דברים שאין לי עליהם שליטה אבל משום מה הם קורים, וכמו שלי יש קצת חוצפה להפיל את זה על אחרים, לאחרים יש הרבה (אבל הרבה) חוצפה להפיל את זה עלי וכמעט כמו תמיד הרוב קובע. ולמרות שזה עשה אותי קצת מפורסם (קצת) אני עדיין מבואס.

כולם אמרו שזה בגלל המשקפיים ששלום קנה לי אבל אני אמרתי שזה לא נכון ושבדקתי אם זה ככה גם כשאני בלי משקפיים (באמת בדקתי) וזה עדיין קורה.

אבל לא סיפרתי לאף אחד ששלום אמר לי שאלה משקפיים אחרות ושדרכן אפשר לראות אחרת.

הוא לא הסביר מה זה אחרת וגם עכשיו הוא משתף פעולה עם כולם נגדי.

ושיהיה ברור זה לא התחיל כאן. שמעתי שאומרים שזה היה הקש ולא כל כך הבנתי אבל בכל זאת נעלבתי.

מי רוצה להיות קש?

זה היה לפני שנתיים ואז הם היו באופנה וכל פעם ששמתי אותם אנשים הסתכלו והתפלאו ואני הרגשתי גאווה כזאת בלב וחמימות כזו בבטן.

באותו זמן עבדתי גם בזבל ונראה לי שרק בגללם העיפו אותי אבל כששאלתי את הבוס למה הוא אמר שפשוט מתלוננים שאני לא מנקה ומשאיר הרבה זבל מאחורי בכוונה, אבל אני חושב שגם הוא סתם קינא בי על המשקפיים (למרות שאם הוא היה מבקש ממני לנקות בלעדיהם הייתי מתפטר מעצמי).

אחר כך הם כבר יצאו מהאופנה אבל בכל זאת המשכתי ללכת אתם בלי לשכוח את הימים שהם היו לי לגאווה.

אז כבר הייתי גדול ושיחקתי בקומדיות בתיאטרון מקומי ודווקא הצלחתי לא רע.

התפקיד שלי בעיקר היה ליפול.

למרות שהעדפתי לשחק תפקידים יותר מרכזיים וגם ניסיתי תמיד זה היה נגמר בנפילה.

לתדהמתי כל הקהל צחק ומחא כפיים ואני, מסוחרר מההצלחה המשכתי להתאמץ ולשחק כמיטב אך תמיד, בין אם התכוונתי בין אם לא הייתי נופל בתשואות.

למרות שמאד אהבתי את חום הבמה עזבתי וזה אולי כי התחממתי יותר מידי, אולי נכותי.

כאב לי.

כאב לי הגוף מכל הנפילות ובעיקר כאב לי מחוסר מיצוי, מהחמצה.

אולי חשתי בפעם הראשונה בחיי את כאב התמימות.

לפחות היה לי דבר אחד להיתלות בו ולהרגיש טוב - לשמחתי המשקפיים לא נפגעו מכל הנפילות והמשכתי ללכת איתם.

אולי זה כדי לנחם את עצמי אבל אומרים שהאופנה חוזרת ועכשיו כשאני חושב על זה יכולתי לחכות איתם עד היום רק בשביל זה.

יום אחד זה הגיע ואני אפילו לא ניחשתי שזה אמור להגיע ככה באמצע היום או ליתר דיוק בערב.

ככה לפני שהאור נעלם סופית שמתי לב למשהו מוזר.

בהתחלה הייתי בטוח שאלו המשקפיים ואחרי שניקיתי אותם ועדיין זה היה חשבתי שזה אני, עד שלאט לאט התחיל הכל להיות כל כך ברור עד שכבר לא הייתי צריך אותם בשביל להיות בטוח.

הזבל, הנפילות, התדהמה בה הסתכלו בי כל הסובבים אותי ואני הרגשתי חם בבטן בגלל שחשבתי שזה מהמשקפיים.

מרוב בלבול נפלתי.

ואולי גם התגלגלתי קצת בטירוף של הרגע עד שבסוף שמעתי שמתוכי עולה קול שבתחילה היה דומה לצעקה אך מהר מאד הפך לצחוק מתגלגל עד כדי בכי.

מזל שלא היו באזור הרבה אנשים (פשוט רובם אוכלים עכשיו ארוחת ערב) כי אז היו בטככה אבל אני כהרגלי (מה גם שפיתחתי לעצמי הסתכלות מיוחדת על החיים) חשבתי אחרת ולא הייתי מוכן להסכים לזה.

בהסתכלות לאחור אם אפשר לקרוא לזה ככה, נדמה לי ולו לרגע שעדיין לא איבדתי את תמימותי.

או שלא הרשתי לעצמי או שאולי פחדתי לאבד את אותה חמימות בטן שנדמה כי כבר התמכרתי לה (וזה נורא, ממש סיוט), כמו ללכת עם משקפיים בלי עדשות.

רק מסגרת.