(כל המקורות בסוף המאמר לפי נושאי פרק [1])
פתיחה
אבא חייב את הבן שלו. בן חייב את אבא שלו. הבן מבטא את העתיד, ההמשכיות, ההתפתחות, היצירה. האבא מבטא את העבר, היסודות, הבסיס, היציבות, האיתנות וגבולות הגזרה.
במאמר זה נבחן את היחסים שבין יעקב ליוסף כפי שעולה מפרשיות אלה. נראה את התלות של יעקב ביוסף, את התלות של יוסף ביעקב. מה קורה כאשר יוסף מנסה להמשיך את יעקב בצעד נוסף, ומה ההשלכות של כל צעד כזה.
תלות השכינה של יעקב ביוסף
יעקב מזהה ביוסף את ההמשך שלו, אוהב אותו מכל הבנים ומוסר לו את כל תורתו כדי שיהיה ההמשך. כל העולם הרוחני גם של יעקב תלוי ביוסף – ובלי יוסף אין ליעקב שכינה, ומת לעולם הבא. עשרים ושתים שנה שפרש יוסף מיעקב לא היה ליעקב ולאחים שכינה. רק כשנודע לו שהוא חי – "ותחי רוח יעקב- שכינה שפרשה ממנו".
תלות השכינה של יוסף ביעקב
יוסף זקוק ליעקב בשביל לא ליפול. בלי שנראית לו דמות דיוקנו של אביו הוא עלול ליפול באשת פוטיפר ולא להיכלל בעם ישראל. יעקב מחזיר אותו לתוך גבולות הנצח.
פועלו של יוסף בתוך העולם המצרי
אמנם יעקב הוא המשך של יעקב אבל יש גם חידוש והוא מנסה בכל כוחו להוציאו לפועל. הוא מנסה להשפיע על מצרים. הוא אפילו מנסה במובן מסויים לייהד אותם ומחייב את כל מצרים לעשות ברית מילה.
גם בתוך עולם המצרים יוסף כמעט מתחבר עם אשת פוטיפר. אשת פוטיפר התכוונה לשם שמים. יוסף לא שמע אליה להיות עמה לעולם הבא, משמע שהיה בזה איזה נקודת אמת, ולפי דעה בגמרא באותו יום המיוחד אכן בא הביתה "לעשות מלאכתו" עמה, עד שלא נראית לו דמות דיוקנו של אביו. למורת שניצל, יוסף מאבד עשר שבטים בדרך. בסוף יוסף נושא את אסנת בתה.
מצד אחד יש כאן התפתחות ונקודת אמת במצרים מצד שני יש כאן חששות לנפילה.
"מתיחת החבל" של יוסף – מנסה להתאפק מלגלות את זהותו
יוסף עושה צעד נוסף בביטוי התכונה הייחודית שלו. כל הימים האלה הוא נמנע מלגלול ליעקב שהוא חי, מטמין את הגביע אצל בנימין ומשתדל להתאפק. הוא לא יכול היה להתאפק אבל התכנון המקורי היה כן להתאפק. כל זה בשביל שיתקיימו החלומות. הוא רוצה שיעקב ירד למצרים וישתחווה לו. רק אם מתקיים החלום בשלימות, מופיע שיא הביטוי של תכונתו של יוסף- הכרה הודאה בזה שכוח "ישראלי-מצרי" יש בו אמת.
"מתיחת החבל" אצל יעקב – אם ואיך לרדת אל יוסף למצרים
יעקב חושש, בצדק, לרדת למצרים. יעקב חושש שבמקום גאולה יהיה שקיעה והיטמעות ואפילו סכנת התבוללות. כאן מתחיל בעצם גלות מצרים. הקב"ה מבטיח לו שיחזרו, למרות שזה לא יהיה בחייו של יעקב. יוסף אפילו חשש שיעקב לא ירצה לרדת לאחר שכבר חזרה אליו השכינה ושוב לא ירצה לבוא למצרים.
הוא "מכין את השטח", ושולח את יהודה, ממש לא במקרה- (הצד הקוטבי מבני לאה של האחים לעומת יוסף) ומכין את ארץ גושן עם בתי הוראה. הוא מנסה למזער את ההתערבות שלו במצרים ולשמור על קישור רוחני לתורה.
ברגע השיא של המפגש עם יוסף, יעקב לא מנשק את יוסף אלא קורא קריאת שמע. בכך אין הוא מבליט את רצונו האישי של חיבור אל יוסף או אל מצרים, ובמקום מתחבר לאחדות של הקב"ה. הוא מעביר את רצונו מפני רצון אביו שבשמים.
יעקב במצרים – אחרית דבר
שיעקב יורד למצרים הוא אכן "תורם את תרומתו". כפי שראינו שיוסף זקוק ליעקב כדי לא ליפול, כאן מתבטא צעד נוסף שיעקב מביא ברכה למצרים. הוא מברך את פרעה שהנילוס יעלה אל פרעה וישקה את הארץ. מברכתו באה ברכה וכלתה הרעב לפני הזמן. יעקב אפילו חשש שמצרים יעשו ממנו עבודה זרה.
בפרשת ויחי יעקב בהתחלה נמנע מלברך את מנשה ואפרים, ההמשך של יוסף כי אולי אינם ראויים שתשרה עליהם שכינה, ותוהה על ייחוסם. רק לאחר שמבקש יוסף רחמים עליהם חזרה השכינה לשרות על יעקב והוא מברך אותם.
בברכתו האחרונה של יעקב לפני מיתתו ליוסף מכניס את תכונתו הייחודית של יוסף ל"היכל התהילה" של הנצח ומברכו שבנות צעדה עלי שור- בנות מצרים שמסתכלות על יופיו של יוסף. ובכך משלים עם התפתחותו של יוסף והשפעתו על מצרים.
תלות השכינה של יעקב ביוסף
בראשית פרק לז ג:
וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים:
רש"י: בן זקונים – שנולד לו לעת זקנתו. ואונקלוס תרגם בר חכים הוא ליה כל מה שלמד משם ועבר מסר לו. דבר אחר שהיה זיו איקונין שלו דומה לו:
בראשית פרק מה כז:
וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם:
רש"י: ותחי רוח יעקב – שרתה עליו שכינה שפירשה ממנו:
בראשית פרק מו ל:
וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי:
רש"י: אמותה הפעם – פשוטו כתרגומו, ומדרשו סבור הייתי למות שתי מיתות בעולם הזה ובעולם הבא, שנסתלקה שכינה ממני, והייתי אומר שיתבעני הקדוש ברוך הוא מיתתך, עכשיו שעודך חי לא אמות אלא פעם אחת:
מדרש תנחומא (בובר) פרשת מקץ סימן ו
[ו] [וירא יעקב כי יש שבר במצרים] … אלא על יעקב ועל בניו הוא אומר [שנמשלו בהן שנאמר הנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי (בראשית לז ט)], האומר לחרס ולא יזרח, כ"ב שנה שעשה יוסף במצרים חוץ מאביו, נגנז רוח הקדש מיעקב ומבניו, ולא היה רחוק מהם אלא מהלך ד' ימים או ה' ימים, ולא היו יודעים שבמצרים היה, וקודם לכן נביאים גדולים היו יעקב ובניו, רצונך לידע כיון שאמר להם יוסף את החלום, מהו אומר, הבא נבא אני ואמך ואחיך, וכשנמכר לא היו יודעין היכן הוא, הוי האומר לחרס ולא יזרח, למה כך, שלא יהו הנביאים מתגאים, לכך הודע להם הקדוש ברוך הוא כחו והראה להם שאינן כלום,
תלות השכינה של יוסף ביעקב
בראשית פרשת ויחי פרק מט
(כב) בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר:(כג) וַיְמָרֲרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים:(כד) וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל:
רש"י:
אבן ישראל – לשון נוטריקון אב ובן, אבהן ובנין,יעקב ובניו. ורבותינו דרשו ותשב באיתן קשתו על כבישת יצרו באשת אדוניו, וקוראו קשת על שם שהזרע יורה כחץ. ויפזו זרעי ידיו, כמו ויפוצו. שיצא הזרע מבין אצבעות ידיו:
מידי אביר יעקב – שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו וכו' כדאיתא בסוטה (דף לו ב):
מסכת סוטה דף לו עמוד ב
ותתפשהו בבגדו לאמר וגו' – באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות? דכתיב: ורועה זונות יאבד הון. מיד: ותשב באיתן קשתו, א"ר יוחנן משום ר' מאיר: ששבה קשתו לאיתנו, ויפוזו זרועי ידיו – נעץ ידיו בקרקע ויצאה שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו, מידי אביר יעקב – מי גרם לו שיחקק על אבני אפוד? אלא אביר יעקב, משם רועה אבן ישראל – משם זכה ונעשה רועה, שנאמר: רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף. תניא: היה ראוי יוסף לצאת ממנו י"ב שבטים כדרך שיצאו מיעקב אביו, שנאמר: אלה תולדות יעקב יוסף, אלא שיצא שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו;
פועלו של יוסף בתוך העולם המצרי
בראשית פרשת מקץ פרק מ אנה:
וַתִּרְעַב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּצְעַק הָעָם אֶל פַּרְעֹה לַלָּחֶם וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרַיִם לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ:
רש"י: אשר יאמר לכם תעשו – לפי שהיה יוסף אומר להם שימולו, וכשבאו אצל פרעה ואומרים כך הוא אומר לנו, אמר להם למה לא צברתם בר, והלא הכריז לכם ששני הרעב באים, אמרו לו אספנו הרבה והרקיבה, אמר להם אם כן כל אשר יאמר לכם תעשו, הרי גזר על התבואה והרקיבה, מה אם יגזור עלינו ונמות:
בראשית פרשת וישב פרק לט:
(י) וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ:(יא) וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת:(יב) וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה:
רש"י:
ויוסף הורד -…ועוד, כדי לסמוך מעשה אשתו של פוטיפר למעשה תמר, לומר לך מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים, שראתה באצטרולוגין שלה שעתידה להעמיד בנים ממנו ואינה יודעת אם ממנה אם מבתה:
להיות עמה – לעולם הבא:
לעשות מלאכתו – רב ושמואל, חד אמר מלאכתו ממש, וחד אמר לעשות צרכיו עמה, אלא שנראית לו דמות דיוקנו של אביו וכו', כדאיתא במסכת סוטה (דף לו ב):
בראשית פרשת מקץ פרק מא מה:
וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם:
רש"י:פוטי פרע – הוא פוטיפר, ונקרא פוטיפרע על שנסתרס מאליו, לפי שלקח את יוסף למשכב זכר:
"מתיחת החבל" של יוסף – מנסה להתאפק מלגלות את זהותו
משך חכמה בראשית פרשת ויגש פרק מה פסוק א
ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים. רצונו לומר, כי רצה להתאפק ולהביא את יעקב לקיים "השמש והירח (והכוכבים כורעים) ומשתחווים לי" (לז, ט). ולא היה לו לרחם עליהם כאשר לא שמעו בהתחננו אליהם. אך שלא היה נאות לפני האנשים הנצבים שלא ידעו כל המאורע, והיה נראה כאכזר וכלב בליעל בלתי חונן. ולא היה יכול להתאפק בסיבת כל הנצבים עליו.
רמב"ן בראשית פרק מב ט:
ויזכר יוסף את החלומות אשר חלם להם – עליהם, וידע שנתקיימו שהרי השתחוו לו, לשון רש"י. ולפי דעתי שהדבר בהפך, כי יאמר הכתוב כי בראות יוסף את אחיו משתחוים לו זכר כל החלומות אשר חלם להם וידע שלא נתקיים אחד מהם בפעם הזאת, כי יודע בפתרונם כי כל אחיו ישתחוו לו בתחילה מן החלום הראשון, והנה אנחנו מאלמים אלומים, כי "אנחנו" ירמוז לכל אחיו אחד עשר, ופעם שנית ישתחוו לו השמש והירח ואחד עשר כוכבים מן החלום השני, וכיון שלא ראה בנימן עמהם חשב זאת התחבולה שיעליל עליהם כדי שיביאו גם בנימין אחיו אליו לקיים החלום הראשון תחילה:
ועל כן לא רצה להגיד להם אני יוסף אחיכם, ולאמר מהרו ועלו אל אבי וישלח העגלות כאשר עשה עמהם בפעם השניה, כי היה אביו בא מיד בלא ספק. ואחרי שנתקיים החלום הראשון הגיד להם לקיים החלום השני. ולולי כן היה יוסף חוטא חטא גדול לצער את אביו ולהעמידו ימים רבים בשכול ואבל על שמעון ועליו, ואף אם היה רצונו לצער את אחיו קצת איך לא יחמול על שיבת אביו, אבל את הכל עשה יפה בעתו לקיים החלומות כי ידע שיתקיימו באמת…
וכן אני אומר שכל הענינים האלה היו ביוסף מחכמתו בפתרון החלומות, כי יש לתמוה אחר שעמד יוסף במצרים ימים רבים והיה פקיד ונגיד בבית שר גדול במצרים, איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו, כי מצרים קרוב לחברון כששה ימים, ואילו היה מהלך שנה היה ראוי להודיעו לכבוד אביו, ויקר פדיון נפשו ויפדנו ברוב ממון:
אבל היה רואה כי השתחויית אחיו לו וגם אביו וכל זרעו אתו, אי אפשר להיות בארצם, והיה מקוה להיותו שם במצרים בראותו הצלחתו הגדולה שם, וכל שכן אחרי ששמע חלום פרעה שנתברר לו כי יבאו כלם שמה ויתקיימו כל חלומותיו:
העמק דבר בראשית, פרשת מקץ, מג' כז':
עודנו חי- והם לא הבינו מה כונת שאלה זו, אמנם היה ליוסף בזה כונה עיקרית לדבר התודעותו אליהם, דבאמת יש לתמוה מה ראה יוסף לצער גם עתה את אחיו במעשה הגביע, הרי נתקיים החלום השני באחד עשר כוכבים, וברור שהבין שעדיין חסר השתחואה של השמש הוא אביו, וכסבור שע"י הגביע ישאר בנימין עמו, וידע שאביהם לא ינוח ולא ישקוט עד שיבוא בעצמו וישתחוה ליוסף שיניח אותו ואז יתודע, ולא היה מניח יוסף מזה הרעיון עד שאמר לו יהודה והיה כראותו כי אין הנער ומת, מיד הבין כי אי אפשר שיתקיים החלום בזה האופן, על כן התודע, והחלום נתקיים במנחה ששלח לו כמ"ש לעיל י"א או כמו שיבואר בסמוך, וע"ע מ"ש להלן מ"ו כ"ט, אך עתה היה נצרך ליוסף לדעת אם אביו חזק בבריאות ולא יזיק לו מה שיעכב את בנימין, והמה לא הבינו, וכסבורים ששואל לשם חיבה ואהבה.
"מתיחת החבל" אצל יעקב – אם ואיך לרדת אל יוסף למצרים
בראשית פרק מו
(ב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:(ג) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: (ד) אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ:
רש"י: אל תירא מרדה מצרימה – לפי שהיה מיצר על שנזקק לצאת לחוצה לארץ:ואנכי אעלך – הבטיחו להיות נקבר בארץ:
משך חכמה בראשית פרק מה יב':
כי פי המדבר אליכם. פירוש, שרצונו היה להתאפק ולהביא באופנים האלה את יעקב [כמפורש במדרש], אך היה סבור שלא ירד, כי בחוץ לארץ אין רוח הקודש שורה (מו"ק כה, א). דרק כל זמן שנאבד יוסף לא שרתה עליו שכינה, שאין שכינה שורה מעצבות. אבל כיון שיודע ליעקב, מיד ישיג רוח הקודש, ושוב לא ירצה לבא למצרים. לכן אמר "כי פי המדבר וכו'", כי ידוע מאמרם בתענית "על נהר כבר" (יחזקאל א, א) – אשר היה מכבר. ואם כן כיון ששרתה עליו שכינה בארץ ישראל, שוב לא יפסיק אף בחו"ל. וזה אמר "כי פי המדבר", רצונו לומר בלשון רוח הקודש, כמו בארץ ישראל, ודו"ק.
בראשית פרק מו
(כח) וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן:(כט) וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד:
רש"י:
לפניו – קודם שיגיע לשם. ומדרש אגדה להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה:
ויבך על צואריו עוד – לשון הרבות בכיה … אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע:
מסכת דרך ארץ פרק א הלכה י:
העבר רצונך ורצון חבירך מפני רצון שמים, שכן מצינו ביעקב שלא נשק לו ליוסף.
יעקב במצרים – אחרית דבר
בראשית פרשת ויגש – ויחי פרק מז
(י) וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה וַיֵּצֵא מִלִּפְנֵי פַרְעֹה… (יט) לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם… (כט) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם:
רש"י:
(י) ויברך יעקב – כדרך כל הנפטרים מלפני שרים, מברכים אותם ונוטלים רשות. ומה ברכה ברכו, שיעלהכ נילוס לרגליו, לפי שאין ארץ מצרים שותה מי גשמים אלא נילוס עולה ומשקה, ומברכתו של יעקב ואילך היה פרעה בא [עומד] על נילוס והוא עולה לקראתו ומשקה את הארץ:
(יט) ותן זרע – לזרוע האדמה.צ ואף על פי שאמר יוסף (לעיל מה ו) ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר, מכיון שבא יעקב למצרים, באה ברכה לרגליו, והתחילו לזרוע וכלה הרעב,ק וכן שנינו בתוספתא דסוטה (י ח):
אל נא תקברני במצרים – סופה להיות עפרה כנים (ומרחשין תחת גופי) ושאין מתי חוצה לארץ חיים אלא בצער גלגול מחילות, ושלא יעשוניז מצרים עבודה זרה:
בראשית פרק מח:
(ח) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה: (ט) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם:
רש"י:
וירא ישראל את בני יוסף – בקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו, לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים, ויהוא ובניו ממנשה:
ויאמר מי אלה – מהיכן יצאו אלו שאינן ראוין לברכה:
בזה – [הראה לו] שטר אירוסין ושטר כתובה, ובקש יוסף רחמים על הדבר ונחה עליו רוח הקדש:
בראשית פרק מט כב':
בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר:
רש"י: בן פרת עלי עין – חנו נטוי על העין הרואה אותו:
בנות צעדה עלי שור – בנות מצרים היו צועדות על החומה להסתכל ביופיו. ובנות הרבה צעדה, כל אחת ואחת במקום שתוכל לראותו משם…