פרדיגמת הכוח
מתי פועלת פרדיגמת הכוח? כאשר אנחנו חלשים, לא בטוחים בעצמנו, או לא בטוחים בהצלחת דרכנו, אז אנחנו מפעילים כוח וכמה שיותר מהר, על מנת להביא לתוצאה המקווה על ידינו.
כך פעל השופט אהרון ברק במהפכה השיפוטית שעשה בשנת 95. להפוך את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו לחוקה שהוא הפרשן והמכריע היחיד שלה. ומדוע בכוח בלא לתת לבית המחוקקים להוביל מהלך זה בעצמו? התשובה היא מתוך חולשה. הוא הרגיש שהאזרחים בישראל הקשורים יותר למסורת וללאומיות המסורתית לא יתנו לו את מה שהוא חושב שמתאים למדינת ישראל. אז הוא החליט לעשות את זה בכוח, מייד ומהר. לנצל את חולשת בית המחוקקים העסוק בפוליטיקה קטנה ומתחת לרדאר לקבוע תקדימים שיהפכו בהמשך לחוקי יסוד מחייבים.
כך גם פעלה הקואליציה בראשות בנימין נתניהו ביחס למה שמכונה הרפורמה המשפטית, על מנת לשנות את מאזן הכוחות מול בית המשפט העליון, לטובת בית המחוקקים. ומדוע כל כך מהר ומדוע בכוח ולא בהידברות?
גם פה, התשובה היא – חולשה. מול האידיאולוגיה הליבראלית המובנית, בעלת האוריינטציה הגלובאלית, אין למובילי הרפורמה, אידיאולוגיה תרבותית סדורה, אלטרנטיבית לזו שמציעה הליבראליות.
היסוד עליו נסמכים מובילי הרפורמה מבית מדרשם של "פורום קהלת" היא התפיסה הלאומנית הימנית השמרנית כדוגמת זו הרפובליקנית האמריקאית. אולם תפיסה זו אינה נותנת מענה למצב המורכב שבמדינת ישראל, הנקרעת במתח שבין דת ומדינה שהוא למעשה יסוד הקונפליקט המפלג כיום את החברה שבתוכה.
תפיסות לאומניות דתיות במסווה של לאומניות שמרנית
התפיסה הימנית השמרנית, הינה כיסוי לתפיסה הלאומית הדתית של הציונות הדתית (בהובלת רוטמן ובגיבוי סמוטריץ ובן גביר), שאליה מצטרפים הגורמים החרדים המעוניינים להמשיך בדרכם, בלא הפרעת בג"צ. ובטווח, יריב לווין מבית המדרש הלאומי של האצ"ל, כפי תפיסתו של בגין מנהיגו (שהיה אף סנדקו של יריב לוין), המושתתת על האמונה המסורתית וחזון הנביאים. כל אלו יחדיו, אינם מצליחים לרקום ציור תרבותי קוהרנטי עתידני למדינת ישראל, מהסיבה הפשוטה שהיסוד שלהם הוא היסוד הדתי המסורתי, שאינו יודע להציב את עצמו כתרבות סדורה, הן ביחס ליסוד הגזעי המגדיר יהודי כמי שנולד לאמא יהודייה, הן בהבדלת הלאום היהודי משאר העמים וכלה בזיקת הלאום היהודי לארץ שבנויה אף היא על אותה נבדלות. יסודות הבנויים על אמונות שלא רק שאינן רציונאליות, אלא שמול תפיסת השוויון והגלובליזציה העולמיים, הן אילמות ונתפסות בצדק כבלתי מוסריות.
ההקשבה העולמית למשבר התכלית שבישראל
עד כמה משמעותי הקונפליקט הזה שבתוככי מדינת ישראל לעולם כולו, תעיד מעורבותן הבוטה של ארצות הברית ומדינות אירופה בקרע המתרחש אצלנו ומן ההתעניינות העצומה שיש בקונפליקט הזה בקרב גורמי האסלאם, במיוחד אלו המתנגדים באופן קשה לקיומה של מדינת ישראל. מכאן אנו למדים, שאין המדובר בעימות פנימי בלבד, אלא בזעזוע שיש לו השלכות על תרבות העולם כולו ומשום כך הוא מאיים ומעניין את העולם כולו עד מאוד.
ברור על כן, שגם פתרון לקונפליקט הזה לא יכון בלא שינתן פתרון ומענה, לא רק לגווני החברה השונים שבתוכנו, אלא אף לקונפליקט התרבותי שיש לנו מול כל הסביבה האסלאמית העוטפת אותו, ולצרכים של העולם התרבותי בכללו.
אלא שמענה שכזה אינו אפשרי במצב הנוכחי. זאת כיוון שהשפה הדתית והמסורתית והשפה האזרחית הליבראלית אינן נפגשות כלל. כך גם ביחס לאסלאם, השיח היחידי הקיים הוא שיח שולל מדיני ודתי. פה לא קיימים קיצורי דרך. השפה המעורפלת בה השתמשו מנהיגי מדינת ישראל במגילת העצמאות, על מנת לגשר על הקונפליקטים שבין המסורת והתרבות האזרחית, שהייתה נכונה לכל השנים בהם התמודדה המדינה על קיומה, כבר אינה מתאימה, כשעתה היא נמצאת בבגרותה ומחפשת את תכליתה. כדי ליצור ייתכנות של שיח שיש בו חזון ולא רק פשרות ואפשרות לייצא אותו לעולם כולו, היהדות המסורתית, מחויבת לתרגם את עצמה לשפה אזרחית ולבאר מהי אותה תרבות שהיסודות הפיזיים בה כל כך מרכזיים. במה שונה היא מן הגזענות ומן ההדרה המגדרית, מהן ברח העולם כמו מאש ובאיזה אופן ישנה ייתכנות לתרבות הזו להיות חלק בלתי נפרד מן המזרח התיכון המוסלמי.
עוררותה העתידנית של התודעה הפיזית
אף שאני מכיר בכך שמנהג בני האדם הוא לפעול בשיטת היוריסטיקות, לבצע קיצורי דרך מחשבתיים ולמתג אוטומטית את המציאות שהם פוגשים מולם, ומכיוון שכך, האמון שניתן לתרגם את המערכת הדתית למציאות תודעתית תרבותית, קטנה ביותר לא רק בקרב אלו הרחוקים מן הדת אלא אף בקרב אלו שהדת קרובה לליבם (שהקושי אצלם גדול אף יותר), אני מעלה בפניכם באופן דיגיטאלי את החיבור היחיד הקיים כיום, המתרגם את היסודות התורניים המסורתיים, לכדי הגדרה תרבותית. השם שנתתי לתרבות זו הוא "אתניות נשית". חיבור זה, המעוגן כולו בענפי הלימוד השונים (גמרא, הלכה ותנ"ך), חושף את היסוד התודעתי העומד מאחורי קביעת הזהות הלאומית והאישית ביהדות מכוח סממנים פיזיים הולדתיים וזיקת ההולדה שהיא קובעת בין האדמה והאדם. קביעות אלו יכוונו בספר לכדי הצבעה על זהות תודעתית קדומנית הקיימת בכל היסודות הפיזיים היוצאים מן האדמה, אליהם שותף האדם. אפיק תודעתי, שסממניו ואופני תפקודו נגנזו בתורה בתיאוריה, דיוניה והלכותיה, על מנת שיתורגמו שוב מ"דת" למערכת חיים דינמית, בעת שיחזור החופש לאדם להאזין להם. הספר מחזיר אותנו לשאלות יסוד, כדוגמת מה מרחב התודעה ביקום. האם רק לאדם ישנה תודעה או גם למערכות החיים האחרות שסביבו. מהו כלי התקשורת המרכזי העתידני, הדומיננטי באדם עם סביבתו, האם התודעה השכלית או תודעה גופנית שכיום אין לה כמעט אחיזה משמעותית. מהו אופי התקשורת שכל אחת מהן יוצרת ואיזה עתיד כל אחת מהן צופנת לעולם. .
הספר שהינו מניפסט תרבותי עתידני, מבאר בתחילתו את התהליכים שהובילו את האנושות לפיתוח התרבות הליבראלית והצבתה במיקומה המרכזי כיום, בהיסטוריה. בשלב השני הוא מבאר מהי אתניות ומהי אתניות נשית והיחס שבינה ובין התרבות הליבראלית. בהמשכו הוא נוגע בהשלכות של תרבות זו להגדרת הזהות האישית, במענה שנותנת תרבות זו לצורך של המערב בהגדרת לאום פרטיקולרית ובמיוחד לאירופה המאבדת את זהויות הלאום העצמיות שבה. הוא נוגע ביחסים של התרבות הזו עם התרבות האסלאמית ומענה העומק שמביאה תרבות זו, דווקא מתוך תרגומה לזהות אזרחית, לסכסוך הישראלי הערבי. בטווח מתייחס הספר לסוגייה העדתית במדינת ישראל והקשר שלה לסוגיית הזהות הכללית.
הספר מצריך חשיבה פתוחה, נטולת סטיגמות ונקודות מוצא מקובעות (טאבולה ראסה).
בהצלחה!
לקישור לדף הספר – לחץ כאן