הקדמה (המקורות בסוף הסיכום[1])

 

בפשט דור המבול חטאו וקיבלו עונש. הקב"ה החליט למחוק את העולם ולהתחיל מחדש.  אנו ננסה להתבונן בהתאמה שבין החטא שלהם לבין העונש הספציפי שהם קיבלו. מדוע דווקא באופן הזה נענשו, ננסה גם להבין האם היה כאן רק עונש או גם תיקון. כמו כן ננסה להבין מה בדיוק היה התהליך המהותי שעברו מי שניצלו בתיבה, האם רק ניצלו או שהם הצליחו לתקן את הבעיה. מה השתנה בין לפני המבול ובין לאחר המבול.

 

חטא דור המבול

החטא של דור המבול היה בכמה דברים- בני האלוהים לקחו את בנות האדם. כמו כן לקחו אפילו נשים נשואות, ואפילו זכר ואפילו בהמה. בנוף לכך היו שטופים בגזל ועל זה נחתם גזר דינם.

נראה לבאר שדור זה פרץ את כל הגבולות של העולם. טשטש בין אדם לבהמה (משכב בהמה), בין איש לאישה (משכב זכור), בין נשואה לרווקה (אשת איש) , בין ממון שלי לשל חברי (גזל), ואפילו בין מלאכי לאנושי (בני האלוהים על בנות האדם).

 

צורת העונש

העונש הוא לא סתם שכולם ימותו אלא שהם "יימחו"- היות והם עשויים מעפר מבריאתם לכן הבאת מים עליהם מביא ל"מיחוי". בעצם ניתן לומר שבכך הם חוזרים למצב המקורי-גולמי של הבריאה. האדם נעשה מעפר ומים, ואז מגיע המבול מלשון "בלה". והם מאבדים את צורתם. מידה כנגד מידה שהם איבדו את הצורה, והטריחו את הקב"ה לצור צורת ממזרים.

כנגד הערבוב שהם יצרו, הם מקבלים מידה כנגד מידה אנדרלמוסיה שהורגם טובים ורעים כאחד.

 

תכלית העונש

 אם נעמיק מעט יותר, נראה שבמבול העולם ובני האדם למעשה חוזרים למציאות שהייתה בראשית בריאת העולם, שבו העולם היה כולו מים ותוהו ובוהו. זהו מצב "היולי" קדמון שבו אין צורה והכל בגולמיות ללא סדר מסוים. גם מצוות המקווה מוסברת בספר החינוך בכך שהיא מחזירה את האדם להיות כבתחילת הבריאה שהכול היה מים.

 

המבול כמקווה

 במקורות החסידות (ראה בסוף הסיכום), אכן מבארים שהמבול הוא מעין 'מקווה עולמי'.

 

תוהו ותורה

 ה"תוהו" שהיה בעולם אינו סתם בלאגן, אלא זה המצב לפני הופעת הסדר של התורה. לכן במתן תורה הקב"ה מאיים להחזיר את העולם לתוהו ובוהו, כי זה בדיוק הניגוד. באופן כללי יותר, העולם מתחלקת לאלפיים שנות תוהו הכוללת את כל פרשיות בראשית-נח עד אברהם, לאחר מכן אלפיים שנות תורה ולבסוף אלפיים שנות משיח. (אמנם גם נוח למד תורה) נראה שפירוש הדבר הוא שהתורה באה לעשות סדר בבריאה ובעולם ולהעמידו על תיקונו ואמיתתו. מה שעולם התוהו- עולם בראשית- קלקל. לאחר מכן יתכן ושנות המשיח יביאו לידי תיקון גמור גם של "עולם התוהו", מה שלא הצליח בפעם הראשונה. הראי"ה מבאר שהנשמות של עולם התוהו הם באמת יותר גבוהות מנשמות עולם התיקון אלא שאין זה מצליח להתממש בפועל ולבסוף מתקלקל.

לפי זה סיפור המבול אינו רק עונש נקודתי אלא ממש מהווה "תמצית ההיסטוריה האנושית" ותיקונה. תוהו- תורה- משיח. בפרשת נח העולם חוזר לתוהו, ולתורה" נצטרך לחכות עד פרשת לך-לך של אברהם אבינו או עד פרשת יתרו במתן תורה. לשלב של "המשיח" אכן חיכינו אלפיים שנה.

 

התיבה

כעת נעבור להתבונן בניצולים של המבול- בתוך התיבה. ננסה לבאר מה התהליך העקרוני שהם עברו ואיך היה בזה "מענה" לבעיה של דור המבול. כלומר, לא רק כסירת הצלה אלא גם כ"קורס חינוכי" ואולי אפילו יותר מזה.

 

התיקון שבתיבה

בציווי של נוח לבנות את התיבה מודגש שצריך לעשות אותה "מדורים מדורים לכל בהמה וחיה"- זה בדיוק ההפרדה וההבדלה שהייתה חסרה לדור הזה שערבבה ופרצה את כל הבולות. כאן מקפידים על הסדר, מקפידים על הגבולות ומקפידים על ההיררכיה..

פרט נוסף- "תחתיים ושניים תעשה- שלש עליות זו על גב זו, עליונים לאדם, אמצעים למדור בהמה תחתיים לזבל". מדוע זה חשוב להדגיש? כי יש כאן  הפרדה בין מדריגת האדם לבים מדריגת החיות, אחד מעל גבי השני. יתירה מזאת, הזבל, הצדדים החומריים הוא למטה. דבר זה מהווה תיקון לשיבוש המדרגות בין עליונים לתחתונים. כאן בתיבה, יש לנו חיץ בין העליונים לתחתונים. נראה שלא מדובר רק על הפרדה גאוגרפית אלא גם על הפרדה עקרונית. יש עולם עליון רוחני ויש גם מציאות גשמית נמוכה יותר.

התיבה קולטת רק את המינים שדבקו במינם, ובתוך התיבה עצמה נאסרו כל הבריות בתשמיש. התיבה מהווה מעין "בועה" רוחנית נבדלת שבו מפרידים את עולם החומר מהרוח.

 

מידות התיבה

מידות התיבה על פי הפשט הם לא כל כך גדולות, ואינם מספיקים לכל חיות היקום. הרמב"ן מסביר שהיה בזה נס שהצליחו כולם להיכנס. על פי דרכנו, נוכל לבאר שיש כאן (באופן ניסיי) ויתור על המקום של הבריות. מבחינה גשמית-גופנית יש כאן צמצום. זהו בדיוק המטרה – צמצום הגשמיות.

 

מרחב החיים בתוך התיבה

חז"ל מבארים שגם שדים נכנסו לתיבה. כך מדייקים מהביטוי "מכל החי" שאינו כלול כבר בביטוי "כל בשר". על פי דרכנו נוכל לבאר שלתיבה נכנסים לא רק ה"בשר" אלא ה"רוח".  כאמור, במקביל נאסרו בתשמיש.

 

התיקון ביציאה מהתיבה

כאשר נוח ובניו יוצאים מהתיבה הם מקבלים מספר ציוויים ואזהרות. נראה שאזהרות אלה תואמות בדיוק את התהליך העקרוני שעשתה המבול והכניסה לתיבה. זהו עולם חדש עם סדר, גבולות והיררכיה של רוח וחומר במציאות. ונפרט:

מורא האדם יהיה על החיות- יש כאן הבדלה בין מדריגת האדם הגבוהה לבין פחיתות הבהמה והבהמיות.

מותר להם לאכול בשר מה שהיה אסור לאדם הראשון- כי הגשמיות והחיות ירדו ממעלתם ומפרידים ביניהם. האדם והבהמה אינם באותו סקאלה.

נאסר להם לאכול אבר מן החי- יש להתייחס לבשר אך ורק מצד הבשר ה"מת" שבו הדומם כאוכל, ואין לנסות להתחבר אל הבשר ולאוכלו במצב חיים "גבוה" יותר עם נפש חיה. הפרדה בין הבשר (ובעצם כל עולם החומרי) לבין הנפש (מסמל את העולם הרוחני עליון יותר).

ראה גם בפירוש המלבי"ם המפרש גם כן את תהליך היחלשות הכוחות החומריים של העולם לאחר המבול.

 

[1]

בראשית פרק ו

(ב) וַיִּרְא֤וּ בְנֵי־הָֽאֱלֹהִים֙ אֶת־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם כִּ֥י טֹבֹ֖ת הֵ֑נָּה וַיִּקְח֤וּ לָהֶם֙ נָשִׁ֔ים מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר בָּחָֽרוּ:

רש"י:

(ב) בני האלהים – בני השרים והשופטים. (דבר אחר בני האלהים הם השרים ההולכים בשליחותו של מקום, אף הם היו מתערבים בהם).

מכל אשר בחרו – אף בעולת בעל, אף הזכר והבהמה:

 

בראשית פרק ו

(יא) וַתִּשָּׁחֵ֥ת הָאָ֖רֶץ לִפְנֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֑ים וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ חָמָֽס:(יב) וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָאָ֖רֶץ וְהִנֵּ֣ה נִשְׁחָ֑תָה כִּֽי־הִשְׁחִ֧ית כָּל־בָּשָׂ֛ר אֶת־דַּרְכּ֖וֹ עַל־הָאָֽרֶץ: ס(יג) וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים לְנֹ֗חַ קֵ֤ץ כָּל־בָּשָׂר֙ בָּ֣א לְפָנַ֔י כִּֽי־מָלְאָ֥ה הָאָ֛רֶץ חָמָ֖ס מִפְּנֵיהֶ֑ם וְהִנְנִ֥י מַשְׁחִיתָ֖ם אֶת־הָאָֽרֶץ:

רש"י:

(יב) כי השחית כל בשר – אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן:

(יג)  כי מלאה הארץ חמס – לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל:

 

צורת העונש

בראשית פרק ו

(ז) וַיֹּ֣אמֶר יְקֹוָ֗ק אֶמְחֶ֨ה אֶת־הָאָדָ֤ם אֲשֶׁר־בָּרָ֙אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה מֵֽאָדָם֙ עַד־בְּהֵמָ֔ה עַד־רֶ֖מֶשׂ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם כִּ֥י נִחַ֖מְתִּי כִּ֥י עֲשִׂיתִֽם:

רש"י:

(ז) ויאמר ה' אמחה את האדם – הוא עפר ואביא עליו מים ואמחה אותו, לכך נאמר לשון מחוי:

 

בראשית פרק ב

(ו) וְאֵ֖ד יַֽעֲלֶ֣ה מִן־הָאָ֑רֶץ וְהִשְׁקָ֖ה אֶֽת־כָּל־פְּנֵֽי־הָֽאֲדָמָֽה: (ז) וַיִּיצֶר֩ יְקֹוָ֨ק אֱלֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַֽיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה:

רש"י:

(ו) ואד יעלה – לענין בריאתו של אדם, העלה את התהום והשקה העננים לשרות העפר ונברא אדם, כגבל זה שנותן מים ואחר כך לש את העיסה, אף כאן והשקה ואחר כך וייצר:

 

בראשית פרק ו

(יז) וַאֲנִ֗י הִנְנִי֩ מֵבִ֨יא אֶת־הַמַּבּ֥וּל מַ֙יִם֙ עַל־הָאָ֔רֶץ לְשַׁחֵ֣ת כָּל־בָּשָׂ֗ר אֲשֶׁר־בּוֹ֙ ר֣וּחַ חַיִּ֔ים מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם כֹּ֥ל אֲשֶׁר־בָּאָ֖רֶץ יִגְוָֽע:

רש"י: מבול – שבלה את הכל, שבלבל את הכל, שהוביל את הכל מן הגבוה לנמוך, וזהו לשון אונקלוס שתרגם טופנא, שהציף את הכל והביאם לבבל שהיא עמוקה, לכך נקראת שנער שננערו שם כל מתי מבול:

 

בראשית פרק ז

(ד) כִּי֩ לְיָמִ֨ים ע֜וֹד שִׁבְעָ֗ה אָֽנֹכִי֙ מַמְטִ֣יר עַל־הָאָ֔רֶץ אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָ֑יְלָה וּמָחִ֗יתִי אֶֽת־כָּל־ הַיְקוּם֙ אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔יתִי מֵעַ֖ל פְּנֵי֥ הָֽאֲדָמָֽה:

רש"י:ארבעים יום – כנגד יצירת הולד שקלקלו להטריח ליוצרם לצור צורת ממזרים:

 

רש"י פרשת נח פרק ו:

(יג) קץ כל בשר – כל מקום שאתה מוצא זנות ועבודה זרה, אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים:

 

רש"י בראשית פרק ט:

(ה) מיד כל חיה – לפי שחטאו דור המבול והופקרו למאכל חיות רעות לשלוט בהן, שנאמר (תהלים מט יג) נמשל כבהמות נדמו, לפיכך הוצרך להזהיר עליהן את החיות:

 

 

תוהו ומים – תכלית העונש

בראשית פרק א

(ב) וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵי֣ תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם:

 

בראשית פרק ז

(יא) בִּשְׁנַ֨ת שֵׁשׁ־מֵא֤וֹת שָׁנָה֙ לְחַיֵּי־נֹ֔חַ בַּחֹ֙דֶשׁ֙ הַשֵּׁנִ֔י בְּשִׁבְעָֽה־עָשָׂ֥ר י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה נִבְקְעוּ֙ כָּֽל־ מַעְיְנֹת֙ תְּה֣וֹם רַבָּ֔ה וַאֲרֻבֹּ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם נִפְתָּֽחוּ:

רש"י: תהום רבה – מדה כנגד מדה, הם חטאו ברבה רעת האדם (בראשית ו ה) ולקו בתהום רבה:

 

רש"י פרשת נח פרק ו

מבול – שבלה את הכל, שבלבל את הכל, שהוביל את הכל מן הגבוה לנמוך, וזהו לשון אונקלוס שתרגם טופנא, שהציף את הכל והביאם לבבל שהיא עמוקה, לכך נקראת שנער שננערו שם כל מתי מבול:

 

ספר החינוך פרשת מצורע מצוה קעג

ובטעם המים שיטהרו כל טמא, אחשוב על צד הפשט כי הענין הוא כדי שיראה האדם את עצמו אחר הטבילה כאילו נברא באותה שעה, כמו שהיה העולם כולו מים טרם היות בו אדם, וכמו שכתוב [בראשית א', ב'] ורוח אלהים מרחפת על פני המים, ויתן אל לבו בדמיון כי כמו שנתחדש בגופו יחדש גם כן פעולותיו לטוב, ויכשיר מעשיו, וידקדק בדרכי השם ברוך הוא.

 

רמב"ן בראשית פרק א' א':

והחומר הזה, שקראו היולי, נקרא בלשון הקדש "תוהו", והמלה נגזרה מלשונם (קדושין מ ב) בתוהא על הראשונות, מפני שאם בא אדם לגזור בו שם, תוהא ונמלך לקוראו בשם אחר, כי לא לבש צורה שיתפש בה השם כלל. והצורה הנלבשת לחומר הזה נקראת בלשון הקדש "בהו",…

ואחר שאמר כי בתחלה במאמר אחד ברא אלהים השמים והארץ וכל צבאם, חזר ופירש, כי הארץ אחר הבריאה הזו היתה "תהו", כלומר חומר אין בו ממש, והיתה "בהו", כי הלביש אותה צורה:…

 

המבול כמקוה

ר' צדוק הכהן מלובלין – צדקת הצדיק אות קז

תיקון למקרה הוא הטבילה כי על ידי זרע לבטלה מגיע עונש המבול כמו שאמרו בנדה (י"ג ב) ומקבל על עצמו גם כן דוגמת מבול כרגע ותיכף יוצא … ולכך משה רבינו ע"ה שהוא סוד הדעת תיקונו. ורצה לתקן זה כמו שנתבאר לעיל (אות צ"ו) ומן המים משיתיהו הוא בסוד המקוה.

 

תורה אור, האדמו"ר הזקן, פרשת נח:

כי הנה לכאורה אינו מובן ענין המבול שאם היה רק להעביר ולשחת האנשים החוטאים למה הוצרך לבחי' רעש גדול כזה הלא ברגע א' היה ביכול' ה' להעבירם אף בלא המבול. אך באמת היה המבול בא לטהר את הארץ שנאמר כי מלאה הארץ חמס ונתקלקלה מאד והיה נצרך לטהרה ולזאת בא המבול דוקא שהוא בחי' מים בכדי לטהר את הטמאים שהוא כדוגמת המקוה מ' סאה שהיא מטהרת את הטמא כמו כן היה המבול בא בכדי לטהר את כל הארץ וכמ"ש (יחזקאל לו) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם כו' ולזאת נקראים מי נח שנעשה מזה נייחא דרוחא כו'.

 

אוצר ליקוטי שיחות, הרבי מילובאוויטש, כרך א', פרשת נח:

בתורה אור פרשת נח מוסבר שהמבול לא היה רק עונש, אלא גם פעולה של טהרה, הוא טיהר את העולם. לפני המבול הארץ היתה לא טהורה, והמבול הביא לטהרתה.לכן נמשכה ירידת המבול ארבעים יום, דוגמת המקוה שיש בו ארבעים סאה.

 

תוהו ותורה

תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד א

דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, ה"א יתירה למה לי? – מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה – אתם מתקיימין, ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו.

 

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צז עמוד א

תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי עלמא, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח.

רש"י: שתי אלפים היה תהו – תחת שלא ניתנה עדיין תורה והיה העולם כתוהו, ומאדם הראשון עד שהיה אברהם בן חמשים ושתים שנה איכא אלפים שנה כדמוכחי קראי,

 

רש"י בראשית פרק ז פסוק ב :

(ב) הטהורה – העתידה להיות טהורה לישראל, למדנו שלמד נח תורה:

 

אורות, הראי"ה, זרעונים, ג'- נשמות של עולם התוהו

סדר, גבולות והיררכיה בתיבה

 

בראשית פרק ו

(יד) עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ תֵּבַ֣ת עֲצֵי־גֹ֔פֶר קִנִּ֖ים תַּֽעֲשֶׂ֣ה אֶת־הַתֵּבָ֑ה וְכָֽפַרְתָּ֥ אֹתָ֛הּ מִבַּ֥יִת וּמִח֖וּץ בַּכֹּֽפֶר:…(טז) צֹ֣הַר׀ תַּעֲשֶׂ֣ה לַתֵּבָ֗ה וְאֶל־אַמָּה֙ תְּכַלֶּ֣נָּה מִלְמַ֔עְלָה וּפֶ֥תַח הַתֵּבָ֖ה בְּצִדָּ֣הּ תָּשִׂ֑ים תַּחְתִּיִּ֛ם שְׁנִיִּ֥ם וּשְׁלִשִׁ֖ים תַּֽעֲשֶֽׂהָ:…(יח) וַהֲקִמֹתִ֥י אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ךְ וּבָאתָ֙ אֶל־הַתֵּבָ֔ה אַתָּ֕ה וּבָנֶי֛ךָ וְאִשְׁתְּךָ֥ וּנְשֵֽׁי־בָנֶי֖ךָ אִתָּֽךְ:…(כ) מֵהָע֣וֹף לְמִינֵ֗הוּ וּמִן־הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ מִכֹּ֛ל רֶ֥מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֖ה לְמִינֵ֑הוּ שְׁנַ֧יִם מִכֹּ֛ל יָבֹ֥אוּ אֵלֶ֖יךָ לְהַֽחֲיֽוֹת:

רש"י:

קנים – מדורים מדורים לכל בהמה וחיה:

תחתים שנים ושלשים – שלש עליות זו על גב זו, עליונים לאדם, אמצעים למדור בהמה תחתיים לזבל:

(יח) אתה ובניך ואשתך – האנשים לבד והנשים לבד, מכאן שנאסרו בתשמיש המטה:

(כ) מהעוף למינהו – אותן שדבקו במיניהם ולא השחיתו דרכם, ומאליהם באו, וכל שהתיבה קולטתו הכניס בה:

 

בראשית פרק ח

(א) וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־נֹ֔חַ וְאֵ֤ת כָּל־הַֽחַיָּה֙ וְאֶת־כָּל־הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בַּתֵּבָ֑ה וַיַּעֲבֵ֨ר אֱלֹהִ֥ים ר֙וּחַ֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וַיָּשֹׁ֖כּוּ הַמָּֽיִם:… (טז) צֵ֖א מִן־הַתֵּבָ֑ה אַתָּ֕ה וְאִשְׁתְּךָ֛ וּבָנֶ֖יךָ וּנְשֵֽׁי־בָנֶ֖יךָ אִתָּֽךְ:(יז) כָּל־הַחַיָּ֨ה אֲשֶֽׁר־אִתְּךָ֜ מִכָּל־בָּשָׂ֗ר בָּע֧וֹף וּבַבְּהֵמָ֛ה וּבְכָל־הָרֶ֛מֶשׂ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָ֖רֶץ הוצא הַיְצֵ֣א אִתָּ֑ךְ וְשָֽׁרְצ֣וּ בָאָ֔רֶץ וּפָר֥וּ וְרָב֖וּ עַל־הָאָֽרֶץ:…(יט) כָּל־הַֽחַיָּ֗ה כָּל־הָרֶ֙מֶשׂ֙ וְכָל־הָע֔וֹף כֹּ֖ל רוֹמֵ֣שׂ עַל־הָאָ֑רֶץ לְמִשְׁפְּחֹ֣תֵיהֶ֔ם יָצְא֖וּ מִן־הַתֵּבָֽה:

רש"י:

(א) ויזכור אלהים את נח וגו' – מה זכר להם לבהמות, זכות שלא השחיתו דרכם קודם לכן ושלא שמשו בתיבה:

(יז) ושרצו בארץ – ולא בתיבה, מגיד שאף הבהמה והעוף נאסרו בתשמיש:

(יט) למשפחתיהם – קבלו עליהם על מנת לידבק במינן:

 

הפרדת מדרגות החיים

בראשית פרק ו

(טז) צֹ֣הַר תַּעֲשֶׂ֣ה לַתֵּבָ֗ה וְאֶל־אַמָּה֙ תְּכַלֶּ֣נָּה מִלְמַ֔עְלָה וּפֶ֥תַח הַתֵּבָ֖ה בְּצִדָּ֣הּ תָּשִׂ֑ים תַּחְתִּיִּ֛ם שְׁנִיִּ֥ם וּשְׁלִשִׁ֖ים תַּֽעֲשֶֽׂהָ:

רש"י:

קנים – מדורים מדורים לכל בהמה וחיה:

תחתים שנים ושלשים – שלש עליות זו על גב זו, עליונים לאדם, אמצעים למדור בהמה תחתיים לזבל:

 

איסור תשמיש

רש"י פרשת נח פרק ו

אתה ובניך ואשתך – האנשים לבד והנשים לבד, מכאן שנאסרו בתשמיש המטה:

 

מידות התיבה

רמב"ן פרשת נח פרק ו

(יט) מכל בשר וגו' – ידוע כי החיות רבות מאד, ומהן גדולות מאד כפילים וכראמים וזולתם, והרמש הרומש על הארץ רב מאד. גם מעוף השמים מינים רבים אין להם מספר, וכמו שאמרו רבותינו (חולין סג ב) מאה ועשרים מיני עופות טמאים יש במזרח וכלם מין איה הם, ולעופות טהורים אין מספר. והנה יצטרך להביא מכלם שיולידו כמותם. וכאשר תאסוף לכלם מאכל אשר יאכל לשנה תמימה, לא תכיל אותם התיבה הזאת, ולא עשר כיוצא בה. אבל הוא נס, החזיק מועט את המרובה:

 

"מבחן כניסה" – וגם איסור תשמיש

רש"י פרשת נח פרק ו

(כ) מהעוף למינהו – אותן שדבקו במיניהם ולא השחיתו דרכם, ומאליהם באו, וכל שהתיבה קולטתו הכניס בה:

 

רש"י פרשת נח פרק ח

ויזכור אלהים את נח וגו' – מה זכר להם לבהמות, זכות שלא השחיתו דרכם קודם לכן ושלא שמשו בתיבה:

 

רש"י פרשת נח פרק ו

(יט) ומכל החי – אפילו שדים:

שפתי חכמים שם:

דהא כל הענין משתעי בלשון כל בשר, מכל החי למה לי, אלא להביא אפילו שדים דלא הוו בכלל מכל בשר:

 

קשה להיכנס

 

רש"י פרשת נח פרק ז

מפני מי המבול – אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא המבול ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים:

 

רש"י פרשת נח פרק ז

(ה) ויעש נח – זה ביאתו לתיבה:

 

סדר גבולות והיררכיה ביציאה מהתיבה

 

בראשית פרק ט:

(ב) וּמוֹרַאֲכֶ֤ם וְחִתְּכֶם֙ יִֽהְיֶ֔ה עַ֚ל כָּל־חַיַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְעַ֖ל כָּל־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם בְּכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר תִּרְמֹ֧שׂ הָֽאֲדָמָ֛ה וּֽבְכָל־דְּגֵ֥י הַיָּ֖ם בְּיֶדְכֶ֥ם נִתָּֽנוּ:(ג) כָּל־רֶ֙מֶשׂ֙ אֲשֶׁ֣ר הוּא־חַ֔י לָכֶ֥ם יִהְיֶ֖ה לְאָכְלָ֑ה כְּיֶ֣רֶק עֵ֔שֶׂב נָתַ֥תִּי לָכֶ֖ם אֶת־כֹּֽל:(ד) אַךְ־בָּשָׂ֕ר בְּנַפְשׁ֥וֹ דָמ֖וֹ לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ:(ה) וְאַ֨ךְ אֶת־דִּמְכֶ֤ם לְנַפְשֹֽׁתֵיכֶם֙ אֶדְרֹ֔שׁ מִיַּ֥ד כָּל־חַיָּ֖ה אֶדְרְשֶׁ֑נּוּ וּמִיַּ֣ד הָֽאָדָ֗ם מִיַּד֙ אִ֣ישׁ אָחִ֔יו אֶדְרֹ֖שׁ אֶת־נֶ֥פֶשׁ הָֽאָדָֽם:(ו) שֹׁפֵךְ֙ דַּ֣ם הָֽאָדָ֔ם בָּֽאָדָ֖ם דָּמ֣וֹ יִשָּׁפֵ֑ךְ כִּ֚י בְּצֶ֣לֶם אֱלֹהִ֔ים עָשָׂ֖ה אֶת־הָאָדָֽם:

רש"י:

(ב) וחתכם – ואימתכם

(ג) לכם יהיה לאכלה – שלא הרשיתי לאדם הראשון לאכול בשר אלא ירק עשב, ולכם כירק עשב שהפקרתי לאדם הראשון, נתתי לכם את כל:

(ד) בשר בנפשו – אסר להם אבר מן החי, כלומר כל זמן שנפשו בו לא תאכלו הבשר:

(ה) מיד כל חיה – לפי שחטאו דור המבול והופקרו למאכל חיות רעות לשלוט בהן, שנאמר (תהלים מט יג) נמשל כבהמות נדמו, לפיכך הוצרך להזהיר עליהן את החיות:

 

מלבי"ם בראשית פרק ח פסוק כא':

ועי"כ ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, שיש הבדל בין בעבור ובין בגלל, שבגלל מציין הסבה הקודמת ובעבור מציין הסבה המאוחרת, ור"ל שמה שקלל את האדמה לא היה בגלל האדם, היינו לעונש בגלל חטאו, רק בעבור האדם, היינו לתועלת האדם ולטובתו, ששני פעמים קלל ה' את האדמה, הראשון מה שקלל את האדם אחרי אכלו מעץ הדעת שאמר ארורה האדמה בעבורך, שהיה ג"כ לטובתו, שע"י שאכל מעץ הדעת ונתערב החומר עם הנפש וגברו בו התאוות ותכונות הרעות, קלל את האדמה שהיתה מוציאה מזונותיו בלא פסולת ובלא קליפה, ועי"כ מצא מזונותיו בלא טורח ועמל, וע"י המנוחה ורוב שלוה ילך אחרי יצרו הרע, וקללה לטובתו כדי שיעמול על מזונותיו ולא יהיה לבו פנוי לחטוא, אבל עדיין גבר החומר על הנפש, כי האדמה בימי עלומיה היה כחה גדול מאד, והחומריית היה חזק והיה עשוי לאורך ימים, שע"כ היו אז הברואים חזקי הגוף וענקים וגבורי כח, כמו שמוצאים עד היום בעמקי האדמה עצמות הנפילים והענקים ובע"ח משונים בגדלם שנמחו בעת המבול ולא נשארו דוגמתם אחרי כן, וכן יעידו ע"ז הארכת ימיהם, ומה שספרו חז"ל במדרש שהיו עוקרים ארזים ואריות והנמרים היו בעיניהם כנמלים, וע"י תגבורת החומר נחלשה הצורה, וגבר העפר על הרוחני, ולכן עשה זה לטובתו וקלל את האדמה בעת המבול שנשחתה גם הארץ, והחליש את הטבע שמאז נעשה שינוי בהאויר ובמזונות וביסוד העפר עד שמאז לא נולדו ענקים כאלה ונתקצרו הימים, ובזה תגבר הנפש והגוף יכנע לפניה ולא יתגבר על הרוחניות בגבורתו, וזה נודע מענין קרבן נח שהכניע את הגוף ומסר אותו לקרבן במחשבתו שיעלה כליל על מזבח אהבת ה' וריח הרוחניות עלה לרצון עד שידע ה' שמעתה לא יצטרך עוד לקלל את האדמה לטובת האדם הרוחניות שהוא נשמתו. כי כבר הוחלש כח האדמה והחומריות.

 

מלבי"ם בראשית פרק ט פסוק יג':

(יג) את קשתי נתתי בענן. הנה הקשת הוא ענין טבעי, ויבא עת יפלשו ניצוצי השמש נגד ענן דק הזולף מים, אז יתחקה על זילוף המימי ההוא מראה הקשת, וכן יתראה הקשת אם נעשה זילוף מים בשפע נגד אור השמש יתחקה עליו מראה הקשת, ויש בו תנאים ידועים. א] שלא יתראה רק אם תזרח השמש נגד הענן, דהיינו שהענן לא התפשט על כל האופק רק על חציו ולנגדו יאיר השמש אז יתחקה הקשת מניצוצי השמש הזורחים כנגד הענן. ב] שלא יוחק הקשת רק על עננים דקים מזלפים שיוכל ניצוץ השמש להתפלש בהם לא על עננים עבים שחורים שאין ביכולת לניצוץ השמש להתפלש בהם, שאז לא יתראה הענן גם כשחצי השמים טהורים מן העננים והשמש זורח כנגד הענן. וכבר אמרנו שקודם המבול לא היה הגשם יורד רק א' לארבעים שנה, ובעת ההיא התקבצו עבים גסים עכורים ושחורים ויכסו את כל כדור הארץ והיה לגשם שוטף, עד שלא היה אפשר שיתראה הקשת בהם משני טעמים. א) מפני גסות העבים, שהיו שמנים ועפרורים לחוזק טבע הארץ וחמריותה, ולא היה אפשר שיעבור בם ניצוץ השמש, ב) מפני שבכל עת גשמים כסה עב הענן את כל כדור הארץ, שאז אין אפשריות לשיתראה הקשת אף אם היו העננים קלים, וכפי חוזק טבע העננים כן היה חוזק גסות הארץ וחמריותה, עד כי גבר החומר מאד והיו האנשים עצומים וגבורי כח טבועים בתאות ובחמריות וישחיתו את דרכם על הארץ. אבל אחרי המבול נשתנה טבע הארץ ונחלש כח גסותה וחמריותה, עד שהגשם יורד כדרכו כמו עתה בכל עת שימלאו העבים גשם יריקוהו תיכף על הארץ, והעננים הזדככו ונעשו קלים וזכים ולא יתקבצו אדים רבים עכורים ועפרורים עד שיכסו כל כדור הארץ, וכ"ש עד שיהיו למבול לשחת כל בשר, וכן הוחלש כח הגופים ויתחזק כח הרוחני והנפשי כנ"ל, עד שאין טבע הארץ מוכן אל המבול, כי נשתנה טבע העננים. וכן אין סיבה לזה מפני החטא, כי גבר ענין הרוחני על החומרי, וזה היה אות הקשת בכלל, שזה היה הוראה שהוסר גשמיות הארץ ועכירותה, ושמעתה לא יגבר החומר כ"כ עד שישחת המין כולו במעשים חמריים מתועבים ומגואלים. וז"ש את קשתי נתתי בענן והיה לאות ברית ביני ובין הארץ, שזה סימן ואות שנשתנה טבע הארץ והגשם והגשמיות והחמריות חלף הלך לו:

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.