שובר שוויון – הכשל והאלטרנטיבה

להורדה כקובץ PDF – לחץ כאן

השוויון – חלום האנושות של העת החדשה! אולם מה קורה כשהופכים אותו מאמצעי למטרה, ומוחקים בשמו את ייחודיות העמים והמגדר? המאמר שלפניכם, מוביל אותנו מן הרדידות המסוכנת אליו מוביל השוויון בתפיסתו כעצם התרבות, אל חזון תרבותי הבנוי דווקא על הייסוד ההולדתי הנשי המשפחתי והלאומי, כבסיס להעמדת היחיד ותרבות העמים

הפיכת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו לחוקת שוויון מהותנית

 

בשנת 92 יצר נשיא בית המשפט העליון את המהפכה החוקתית. את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו בכנסת[1], הציג ברק כקביעה עקרונית מהותית המציבה מעתה את יסוד השוויון כבסיס תרבותה ותפיסתה המוסרית של מדינת ישראל[2].

הוא אף קבע, כי יסוד זה מעת שנקבע, נותן בידי הרשות השופטת לבטל כל חוק שתחוקק הראשות המחוקקת, שאינו עולה בקנה אחד עם חוק יסוד זה[3].

במאמר זה איני מתייחס למהפך החוקתי שיצר ברק בקביעתו נורמות חדשות אקטיביסטיות ביחס שבין מעמד הראשות השופטת, מול הרשות המחוקקת, אלא למהפך שיצר מעצם יציקתו לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, את הפרשנות הרדיקאלית של מעמד השוויון. בעוד החוק על פי דעת יוזמי החוק, מתייחס לזכויות הפרקטיות, אליהן זכאי כל אדם ללא הבדל דת גזע ומין, בנושאים כדוגמת ההעדפה בנתינת שירות, או בתעסוקה וכו', הרי אהרון ברק הוביל פרשנות ערכית, תרבותית של שוויון, הכוללת בתוכה הן את השוויון בהגדרת הלאום והן את השוויון המגדרי.

מאמר זה בנוי מארבעה שלבים:

א.      בשלב הראשון ניגע במקור ובתהליך הופעת השוויון כערך תרבותי בעולם. הסיבות להופעתו והצלחתו הגדולה.

ב.      בשלב השני נתייחס להשפעתו העצומה של ערך השוויון התרבותי על הגדרת זהותה הלאומית של מדינת ישראל ועל השפעתו על הגדרת הזהות האישית והמשפחתית.

ג.       בשלב השלישי אנו נתייחס לכשל המהותי שבתרבות השוויון ולמחיר שאנו משלמים ומשלם העולם בהשלטת התפיסה התרבותית הזו עלינו.

ד.      בשלב הרביעי אנו נתייחס לאלטרנטיבה התרבותית שיכולה מדינת ישאל להציב הן כלפי פנים בתוככי מדינת ישראל והן כלפי חוץ – בפני העולם כולו – פריצת דרך תרבותית שיש בכוחה לא רק לתת מענה לכשלים שגרמה תרבות השוויון לעולם, אלא ליצוק ערך מוסף הנהגתי ותרבותי שלא מומש עד כה.

כאמור, קידום ערך השוויון כפי שהוביל נשיא בית המשפטי העליון בדימוס אהרון ברק, אינו מצומצם לצדדים הפרקטיים של הפליה על בסיס אתני לאומני או מגדרי במתן שירותים או הזדמנויות בתחומי החיים השונים, אלא כתפיסה מהותנית תרבותית. תפיסה תרבותית זו אינה מתחילה כמובן מהשופט ברק, אלא היא נחלת העולם כולו. מה משמעות תפיסה זו ועד היכן היא מגיעה.

ברמת הלאום. תפסה מהותית זו רואה את בני האדם כשווים מהותית כשהשונות האתנית שבין הלאומים השונים, הינה תוצר של הבנייה חברתית בלבד. תפיסה זו התרחבה ביתר שאת מכוח המהפכה התעשייתית ותהליך הגלובליזציה שהתחזק והפך את העולם כולו להיות "שטוח"[4]. הפיתוח התעשייתי והמדעי, הובילו לכך שנושא המסחר, הכלכלה, התקשורת ורווחת הפרט, הפכו להיות הגורם המרכזי בהתנהלות העולם. התרבות האתנית הלאומית, פינתה את מקומה לתרבות הצריכה וממילא החלה למחוק גבולות בין עמים ולאומים, מתוך הצורך הגובר והולך, להתחזק כלכלית. דוגמא טובה לכך היא היווסדות גוש האירו בשנת 1998 והפיכת מטבע האירו כמטבע הרשמי של המדינות החברות בו, תוך ביטול המטבע הלאומי של אותן המדינות!

מה הרוויח העולם מתרבות השוויון

התחזקות המגמות האינדיבידואליות בתרבות העולם, והחלשות התרבות האתנית הלאומנית, לא הגיעו במקרה. העולם ובמיוחד אירופה, הגיעו לידי סביאה מן המלחמות הלאומניות בשטחם שהובלו על ידי המלכים השונים בעיקר מתוך גחמות אישיות, שהביאו מיליוני הרוגים, לא רק מחרב המלחמות אלא מן הרעב והמחלות שבאו בעקבותיהן. המתיישבים שיצאו מאירופה ליישב את אמריקה חמושים באידיאולוגיה הפרוטסטנטית, פרשו במפורש על מנת לבדל את עצמם מהריגושים האתניים היצריים לטובת פיתוח הפרט, בתמיכת הדת הפרוטסטנטית הרואה ב"עשיית כסף" חלק ממתת האל ורצונו להביא לפיתוחו של האדם[5]. מלחמת העולם השנייה והיצריות הנאצית[6], דחפו להקצנה נוספת לכיוון הגלובליזציה ובתוך כך הקמת ארגון הבריאות הבין לאומי, הצלב האדם האו"ם ועוד, שנולדו על מנת להביא את העולם לפעול על בסיס המכנה המשותף הקיומי הבסיסי ביותר של האנושות להביא לרווחת הפרט – כלכלה, מדע ורפואה.

שווה היה לעולם לשם כך לוותר על כל הריגושים האתניים אותם הוא דחק לרמה של "רב תרבותיות" מינהגית וטקסית, תוך יצירתו תחליף פוסט מודרני של "קהילות מדומיינות"[7], המאוגדות בתוך עצמן סביב ערכים ותחומי עניין בשותפים, ללא קשר לגבולות והימצאות פיזית. המגמות האינדיבידואליות שהתחזקו עם התחזקות מגמת השוויון, יצרו את התחושה (שאינה משוללת אמת), כי בכוח הפרט להגיע להשפעה גלובלית רק אם ירצה, השפעה חוצת גבולות[8].

השוויון המגדרי, נולד אף הוא מאותה המגמה המתרחקת מן האפיקים היצריים שאינם פרי בנייתו של האדם, אל האינדיבידואליות האישית ללא הגדרת מין[9]. גישת השוויון המגדרי, מבטלת לגמרי את ההבדלים בין הגבר והאישה כהבדלים מולדים ורואה בכולם (התנהגות, ההעדפות צבע, מקצוע ואפילו את המשיכה המינית וכו') למעט עצם מעשה ההולדה הפיזי, הבנייה חברתית.

מתוך החופש האישי שמקנה תפיסה זו, מופיעות בתרבות המערבית הלגיטימציה ל"זוגיות" ול"משפחתיות" הומו סקסואלית או לסבית. וכן שינויי מין טרנסג'נדריים[10].

גם פה מביאה גישה תרבותית זו כוח רב בידי האדם, בהגדרתה את רצון האדם כגורם היחיד המשפיע על התנהלותו וקביעת חייו. תפיסה זו תרמה רבות להורדת רמת ההפליה המגדרית והשפלת הנשים שהיו נחלת תרבויות רבות, מתוך המעמד הנמוך שזכו העיסוקים הנשיים הקלאסיים, במיוחד לאור התפתחות המדע והטכנולוגיה ופתחה בפניהן תיפקודים רבים שלפני כן היו חסומים בפניהן.

לאחר שנגענו בסיבות להופעת ערך השוויון הלאומי והמגדרי, כחלק מתהליך הגלובליזציה העולמי וההתמקדות ביכולות האינדיבידואליות של האדם, ללא התייחסות תולדתו האתנית, צורת וצבע עורו והבנייתו הגופנית המגדרית, אנו חוזרים להשפעת תרבות זו על מדינת ישראל.

השפעת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו כתפיסת שוויון מהותני, על תרבות מדינת ישראל

כאמור לעייל, הגורם המחולל המרכזי של תרבות השוויון במדינת ישראל, הינו בית המשפט העליון בשבתו כ"בג"צ. את השפעתו יוצר בג"צ הן ברובד הלאומי והן ברובד הפרטי בהתייחסותו לסוגיית המגדר.

מגמת השוויון המהותני בהגדרת הלאום, באה לידי ביטוי, בכמה וכמה פסיקות בג"צ, ביניהם נציין את בג"ץ קעדאן, שכפה על הישוב קציר לקבל אליו את משפחת קעדאן הערבית. בג"צ מינהל מקרקעי ישראל, שכפה (ב2001) ייצוג ערבי במנהל מקרקעי ישראל. פסילת חוק המסתננים ב2013, שכפה על מדינת ישראל למנוע את כליאתם של מסתננים לתקופה משמעותית.

כפיית עירוב מגורים בין יהודים וערבים, נתינת ייצוג ערבי במנהל מקרקעי ישראל והקדמת זכויות הפרט למסתננים בלתי חוקיים כנגד האינטרסים האתניים של מדינת ישראל, חורגת הרבה מעבר לשמירה הפרקטית על זכויות הפרט, כיוון שבסוגיות אלו נדחה האינטרס הלאומי האתני של מדינת ישראל כמדינת היהודים. בכך למעשה מקדמות פסיקות אלו את היות מדינת ישראל מדינת כל אזרחיה.

במגמה זו אכן הודה נשיא בית המשפט העליון ברק לאחר פרישתו, כי על פי תפיסתו, חוק השבות נועד רק למי שהוא יהודי. אולם ביחס לכל מי שכבר נמצא בתחומי מדינת ישראל, התפיסה הנכונה היא כ"מדינת כל אזרחיה"[11].

את השפעת מגמת השוויון כתפיסת תרבות מהותנית, מקדם בית המשפט העליון גם בנושא המגדר.

ביחס לסוגיה זו, נזכיר את בג"ץ אליס מילר (1995) שכפה שוויון בין המינים בצה"ל בעקבות עתירתה של אליס מילר שרצתה להתקבל למיוני הטייס, בג"ץ יוסי בן ארי 2006, שכפה רישום זוגות הומוסקסואלים כנשואים במרשם האוכלוסין. כפיית בג"צ ב2016 על בית הדין הרבני הגדול למנות סמנכ"ל אישה לבתי הדין הרבני. ועוד.

הקביעה כי לא קיים הבדל מגדרי בין גברים ונשים ועל כן לא ניתן להדיר מגדר מסוים ממסגרת כלשהי (בתי הדין הרבניים או המערך הלוחם) והרחבת נורמות ההתייחסות לזוגיות, נישואין ומשפחה, אינן קביעות פרקטיות. הן מפרקות מסגרות מהותיות קיומיות וקובעות נורמות קיום והתנהגות חדשים לטווח הארוך. בהפיכת פסקי דין אלו לתקדים משפטי מחייב, נוצרת תשתית תרבותית חדשה, המשטיחה את הייחודיות הקיומית המולדת הן של הלאום והן של המגדר, ומשליטה קונפורמיות תרבותית אחידה.

אמנם, מגמת השוויון כתרבות, אינה נחלת קידומו של בית המשפט העליון בלבד והיא מקודמת על ידי גורמים אזרחיים שונים בעלי השפעה, גם ללא צורך ב"דחיפת" בג"צ. בהקשר לכך נציין את תהליך הערבוב המגדרי בצבא המקודם כיום דרך שינוי תפיסת הצבא מפקודת השילוב הראוי ל"פקודת השירות המשותף". הרחבת הגדודים המעורבים בצה"ל ותכנית שילובן של בנות במערך הלוחם בטנקים. מגמות אלו מקודמות בצה"ל, לא מכוח אילוצו של בג"צ, אלא מכוח הובלת בעלי האג'נדת השוויון התרבותי והשפעתה על נושאי התפקידים הצבאיים הבחירים.

הבנת כל תהליך התחזקות מגמת השוויון במדינת ישראל, כתהליך תרבותי מהותני, מבארת לנו מדוע אין התחשבות בקשיים ובכשלים המעשיים במימוש מגמות אלו. ברגע שהמדובר ביצירת נורמות תרבותיות, שאלת הפרקטיות מתגמדת. על כן, גם אם התאמת הקורסים הקרביים השונים למגדר הנשי, מביא להוצאות כספיות אדירות, גם אם רמתן המקצועית או הפיזית של הלוחמות בחיילות השונים, הינה נמוכה מן הנורמה המצופה בצה"ל, גם אם יתברר כי ילדים הנולדים לזוגות הומוסקסואלים, נפגעים מקיום תא משפחתי שאינו הטרוסקסואלי, לא ישנה הדבר מקידום המגמות הללו, כיוון שכשהמדובר בהקניית מגמות תרבותיות עקרוניות, מכופפים הצרכים הפרקטיים לטובת העיקרון המהותי, כל עוד לא מביא הדבר לכשלים מוחלטים שלא ניתנים לשליטה.

הבנת מרחב השפעתה של תרבות השוויון על מדינת ישראל, מביאה אותנו לשלב הבא של בחינת ההשלכות ההרסניות שיש לתרבות זו בהשפעתה הן על מהות הלאום, המשפחה, הזוגיות ומאפייני התרבות העולמיים. התבוננות על סוגיות אלו, במשקפיים עולמיות, מאפשרת לראות את מרחב ההשפעה של תרבות זו, בקנה מידה רחב שאינו רק בפרספקטיבה מקומית המושפעת מקשיים וצרכים נקודתיים כגון הסכסוך הישראלי הערבי, או סוגיות הביטחון הכרוכות בשירות נשים, המסית את הדיון מתרבות השוויון עצמו, לקשיים הנקודתיים.

השפעת השוויון על מחיקת צביון הלאום – אירופה כמקרה בוחן.

השפעת תרבות השוויון בקנה מידה עולמי, ניתנת לבחינה מעמיקה וארוכת טווח באופן מיוחד באירופה. שם יישמו הלכה למעשה את מגמת השוויון ביחס לתפיסת הלאום. יישום מגמה זו מופיעה בכמה כיוונים. האחד – פתיחת גבולות הלאום בכל אירופה והפיכתה לגוש אחד – גוש האירו הכולל בתוכו 19 מדינות בהם המטבע הרשמי הפך להיות מטבע האירו כשהסמכות המוניטרית העליונה אינה בידי המדינות החברות בגוש, אלא בידי הבנק המרכזי האירופאי. באופן רחב יותר איחדה עצמה אירופה סביב ה"איחוד האירופאי" הכולל בתוכו 28 מדינות, שקבעו לעצמם פרלמנט משותף ושוק ללא גבולות פנימיים.

מהלך זה יצר בלא משים להתערטלות העמים המרכיבים את הגוש, מלאומיותם. הגורם היחיד המשמעותי לעמים המרכיבים את האיחוד הפך להיות אך ורק הגורם הכלכלי, כשהעמים מאבדים את כבודם וייחודיותם האתנית, תוך שהם מפתחים תלותיות במדינות העשירות ובראשן גרמניה. מגמה זו היא שהובילה לנפילתה של איטליה, ספרד יוון. אותה יוון שהחזיקה בידה את מטבע ה"דרכמה" כהמשכיות לזו היוונית הקדומה, ויתרה עליה לטובת מטבע שכל משמעותה כלכלית בלבד[12].

מהלך נוסף שיצרו 29 ממדינות אירופה ב"אמנת שנגן" האיצה את תהליכי ההגירה בתוך ואל הארצות הללו. אמנה זו, הסירה את ביקורת הגבולות בין המדינות החותמות ("אזור שנגן"), והביאה לצמצום תהליכי מעבר הגבולות גם במעברי הגבול החיצוניים, כלפי מדינות שמחוץ לאזור ההסכם. המשמעות של הסכם זה הייתה מטלטלת. היכולת לעבור ממדינה למדינה בתוך אירופה ללא ביקורת וללא כל עיקוב, יצרה הגירת עמים ממדינה למדינה, תוך ערבוב אתני לא נשלט. מיליוני פולנים היגרו לבריטניה. מיליוני תורכים היגרו לגרמניה. המדובר היה בזרם "הגירת עבודה", כשמצד המהגרים האינטרס למצוא עבודה מכניסה יותר למשפחותיהם ומצד המדינות הקולטות את ההגירה, כוח עבודה זול לאותם מקצועות שבני הלאום ה"מארח" כבר לא היו מוכנים לבצע. הגירה נוספת שנוצרה בשנים האחרונות בעקבות ה"אביב הערבי", הינה הגירת הפליטים בעיקרם מוסלמים, מאזורי הקרבות והסכסוך השונים כדוגמת לוב וסוריה. כאן בא לידי ביטוי באופן חריף הקונפליקט שבין מגמות הגלובליזציה שעל בסיסן פועלות מדינות האיחוד, לבין המאפיינים האתניים של הלאומים השונים. תפיסת עולמם של מצדדי הגלובליזציה, הרואה את האדם מצד מרכיביו האישיים הפרטיים המשותפים לכל אדם, צפתה כי מכנה משותף זה יביא להיטמאות המהגרים בארצות קליטתם, תוך שהם שומרים על הזיקה האתנית שלהם ברמת פולקלור אישי במסגרת הרב תרבותיות. אולם לא כך היה^[13]. הזהות האתנית המוסלמית נשמרה ואף הועצמה בארצות אירופה, כשהמהגרים לא רק שומרים על זהותם המקורית, אלא אף מרחיבים את השפעתם על אחרים. אירופה יצאה נדהמת מן העובדה כי רבים מן הטרוריסטים של דעאש שפעלו בארצות אירופה ואף הלכו אל אזורי הקרבות בכדי לעזור לדאעש, היו בניהם של אותם מהגרים שכבר נולדו בארצות ההגירה[14].

הפגיעה בזוגיות והרצון לילודה

את הפגיעה האנושה שהובילה תרבות השוויון אנו מוצאים גם ביחס לתחום האישי – תחום הזוגיות. מגמת השוויון הגורסת כיום שכל ההבדלים בין גבר ואישה הינם הבדלים מכוח הבנייה חברתית, הובילו לכך שמבנה הזוגיות כיום אינו מבנה של השלמה (בין זכריות ונשיות), אלא חיבור הסכמי! גם פה נוצרה כפי שנוצרה ברמת הלאום מגמות "מדומיינות" – זוגיות מדומיינת, הנקבעת על פי רצונו וצרכיו של האדם. לא רק בין גבר ואישה אלא אף בין גברים וגברים ובין נשים ונשים. אין פה רק ביטוי להעדפה מינית, אלא הרדדה לחלוטין של קשר הנישואין. מכאן נוצרים אחוזי הגירושין הגבוהים, בין זוגות שנישאים. מכאן גם נוצר חוסר הרצון להביא לעולם את פרי הנישואין הללו – הילודה, לעולם.

מנתונים דמוגרפיים שהתפרסמו כבר ב2008 עולה כי 34 מדינות אירופאיות (מזרח ומערב) רבות ובתוכן גרמניה וברית המועצות וכן יפן ביבשת אסיה, נמצאות במדרון תלול של איבוד אוכלוסייה. אם לשם גידול אוכלוסייה מעבר לאחוזי המיתה, יש צורך בילודה הגדולה מ2.09 ילדים לאישה, הרי במדינות אלו המצב נמוך יותר בהרבה כשעל פי התחזיות בשנת 2050 יאבדו חלקן של המדינות הללו 25 אחוז מכמות האוכלוסייה שבהן[15]. מגמה זו מוסברת ברמה החיצונית מצד הקשיים הכלכליים מחד, ומאידך (כגון ביפן) מפאת התחרות הכלכלית והתעסוקתית המאפיינים את העולם המערבי. העובדה שמגמה זו אינה נחלתם רק של אלו הנמצאים במצוקה כלכלית, מלמדת כי המדובר בתרחיש עומק בתוך החברה המערבית. גם פה, כפי שראינו ביחס להגדרת הלאום, התחליף לחיבור הזוגי העמוק ופריון עומק זה במעשה הילודה, הינו הפריון הכלכלי הרדוד. אם ברמת הלאום מצאנו את השעבוד הכלכלי שיצרה הגלובליזציה, הרי כאן אנו מוצאים את השעבוד להישגיות התעסוקתית והכלכלית המהווה תחליף לפריון הזוגיות.

11 בספטמבר, דאעש וה"אביב הערבי"- ההתנגדות האלימה לתרבות השוויון

הנושא השלישי ששהינו תוצאה ישירה לתהליך השוויון או הגלובליזציה העולמית, הוא תופעת הטרור או השפעת האסלאם הקיצוני שהועצמו מאירועי 11 בספטמבר 2001 בפיצוץ מגדלי התאומים על ידי ארגון הטרור האסלאמי אל – קאעידה, המשכו בהקמת דאעש וסדרת ההתקוממויות של ה"אביב הערבי". אירועי ספטמבר 2001 והקמתו של דאעש בשנת 1999 שהפך עצמו ל"מדינה האסלאמית" בשנת 2014, הפרו את כל כללי הגלובליזציה העולמית, שראתה את העולם מתקדם לקראת אחדות ושיתוף פעולה כלכליים. "ה"אביב הערבי" שהחל מהתקוממויות עממיות החל מדצמבר 2010 בתוניסיה והתפשטו למדינות רבות כדוגמת מצרים, תימן, לוב וכו' לא שיפר את המצב אלא אף הביא לאכזבה גדולה עוד יותר. מהלך זה, לא רק שלא הוביל להתקדמות הדמוקרטיות באזורים אלו, אלא נתן דחיפה חזקה לחיזוקו של דאעש בכל אזורי ההתקוממות כדוגמת מצרים, סוריה ולוב והפך בעיני רבים מ"אביב ערבי" ל"חורף האסלאמי".

המתבוננים בזרמי העומק הכלל עולמיים, מזהים כי דאעש כמייצג את התנועות האסלאמיות הקיצוניות, אינו רק תוצר של הגלובליזציה העולמית, מצד ערעורו על תפיסת מדינת הלאום הטריטוריאלי בשאיפותיו החורגות מעבר לגבולות מדינת הלאום, בהצעתו מבנה מדינתי חדש, ובשימושו באמצעים גלובאליים, ובתקשורת ובכלכלה העולמית לחיזוק מעמדו, אלא בעיקר מצד היותו תגובת נגד לתהליכי הגלובליזציה – התרסה כנגד תהליכי ההאחדה וההשטחה הגלובליים הדורסניים ובתוך כך התנגדות ללאומיות ולמדינת הלאום הערבי, המהווים מבנים רעיוניים ומעשיים מערביים.[16]. הבנה זו, יש לה השלכה ישירה כלפי סוגיית הסכסוך הישראלי הערבי. הראייה הכלל עולמית של העימות האסלאמי מערבי, כעימות בין תרבויות, מלמדת כי גם את הסכסוך הישראלי הערבי אין לראות כסכסוך גבולות, אלא כחלק וכגרעין העימות הגלובאלי בין האסלאם לעולם המערבי. מדינת ישראל הציונית מכוח חזונו הריבוני של הרצל, נחשבת למדינת לאום מערבית לכל דבר וממילא נטע זר בתוך התרבות השמית המזרח תיכונית.

סיכום ביניים

למדנו אם כן עד עתה, כי השוויון כתרבות המתעלמת מן הייחודיות האתנית של העמים, והייחודיות המגדרית של האיש והאישה, שהביא ליכולות האדירות של האדם, לקדם את שאיפותיו הפרטיות, את הלאומים לידי שיתופי פעולה מדעיים וכלכלים וחיזוק מעמד האישה ממצב שיעבוד וניצול שהיו מנת חלקה בתרבויות רבות., גרם במקביל להשטחת 'מאפייני הלאום, לעקירות הגירה עולמיות, שעבוד לכלכלה ולאילי ההון, איבוד האדם את ייחודיותו המינית, הרדדת הקשר הזוגי ולהופעת האסלאם הקיצוני.

ההצבעה על המגמות ההרסנית שמביא השוויון התרבותי על מבנה העולם, מעבירה אותנו לשלב הבא של הצבת אלטרנטיבה. כבר בשלב זה, אנו מבינים כי האלטרנטיבה חייבת לכלול בתוכה את המגמות החיוביות שהשיגה תרבות השוויון. כמו כן, היא חייבת להיות בעלת מגמות השפעה הוליסטית – לא רק על מדינת ישראל והאזור הגאוגרפי הים תיכוני אלא על עמי העולם כולו. מבחינה זו הגלובליזציה מהווה לדידנו לא רק אילוץ, מצד שאיננו יכולים להציב תפיסת לאום או תרבות שלא תהיה מקובלת על מדינות העולם, אלא אתגר אמיתי, להציב מגמה תרבותית שיש לה השפעה מעגלית כלל עולמית.

השאלה הנשאלת היא, מהיכן אמורה להגיע אותה אלטרנטיבה?

היהדות – אלטרנטיבה לתרבות ה"שיוויון"?

לאחר שפרנסיס פוקויאמה^[17], חזה ב"קץ ההיסטוריה והאדם האחרון" את ניצחונה של התרבות המערבית, השלמת תהליך הגלובליזציה והגעה אל השלום העולמי, מנפץ סמואל הנטינגטון בספרו "התנגשות הציווליזציות", את "חזון אחרית הימים" הזה, ומעלה את הטענה כי דווקא ההומוגניות התרבותית המערבית, תביא ליצירת הקרע וההתנגשות הבאה – והפעם בין הציוויליזציות, מתוך התעקשות התרבויות הדתיות והאתניות על מעמדן ותרבותן.

מכאן אנו למדים, כי בסופו של דבר האתניות הקדומה והדתות, טומנות בעומקן, כיווני תרבות שונים, שלא תמיד יוצאים כראוי על פני השטח. אולם גם אם ינסו למחקן, הן יצוצו בשלב זה או אחר מחדש^[18].

מה אם כן, יש לתרבות היהודית להציג מול תרבות השוויון? בהצגתו את שמונת הציוויליזציות המרכזיות כיום בעולם, מדלג סמואל הנטינגטון על התרבות היהודית, בראותו אותה ברובה נטמעת בעיקר בקרב התרבות המערבית.

לבושתנו, אכן ניתן לומר שמדינת ישראל שהייתה אמורה להיות המייצגת המרכזית של התרבות היהודית, לא זאת בלבד שלא השכילה להוות ציוויליזציה משמעותית לאנושות של העת החדשה, אלא היא אף הטפילה עצמה לחלוטין אל הציוויליזציה המערבית.

אולם, למי שמסוגל להתייחס למקורות התורניים יותר מאשר אוסף של הלכות והוראות, יוכל לראות כי היהדות מציגה תפיסה תרבותית הפוכה לחלוטין מזו ה"שוויונית" המערבית. בולטת בה ביותר ההבדלה והדגשת השונות. ההבדלה והשונות שבין יהודי וגוי. ההבדלה והשונות שבין כהן, לוי וישראל, ההבדלה והשונות בין השבטים אף במקומות מגוריהם. וכמובן, ההבדלה והשונות המגדרית – בין גבר ואישה.

הדגשה זו מעלה באופן מיידי את השאלה ואת החשש, האם בכך אנו שוב חוזרים אחורה, אל ההפליה והגזענות בין המגזרים השונים. אותה רעה חולה שהביאה את התרבות המערבית למחיקת השונות הזו לגמרי?

התשובה לקושי בסיסי זה, נמצאת בבנייתה של היהדות את תרבותה דווקא על יסוד נשי – היסוד הרחמי.

הרחם כיסוד קיום מחולל תרבות

מהי תוכנו של יסוד תרבותי זה?

הוא מופיע בארבעה הלכות יסודיות:

1. יהודי הוא הנולד אך ורק מאימא יהודייה^[19],.
2. בכור נחשב רק פטר רחם – בכור מן האם^[20].
3. אין הבכורה מתקיימת, אלא במהלך יציאה שלם של הוולד – מן הרחם ועד לפתח היציאה מגוף האישה. "יוצא דופן" שנולד בניתוח קיסרי – אינו בכור^[21].
4. מעשה ההיריון הרחמי, הוא הקובע את שייכות הוולד ולא ביצית האם (אם פונדקאית)^[22]

 

תלות הגדרת מיהו יהודי בהולדת האישה, קיום הבכורה המקורית בישראל על פי היוצא ראשון מרחם האישה וקביעת התהליך הרחמי את הבכורה והשייכות ההורית, מלמדים כי הרחמיות הזו מכוחה של האם, אינה רק תנאי מקדים או אמצעי להופעת קומה נוספת – קומת הרוח על גביה. תלות זו הינה חודרנית מידי ומשפיעה על יסודות בסיסיים מידי, מכדי להיות רק אמצעי. השפעת העומק הזו על מאפייני התרבות המרכזיים של הוולד – הן בקביעת לאומיותו והן בקביעת בכוריותו הנחשבת למרכזית בתרבות הישראלית[23], מחייבת להבין כי היא עצמה מהווה את כור ההיתוך לעיצוב האופי ותכונות של הוולד, מהם ייווצרו בהמשך שייכות הלאום וכוח היצירה והתרבות העצמיים של האדם.

מסקנה זו מחייבת אותנו לבחון מהיכן מגיע הכוח המחולל הזה ומהם יכולותיו.

קריאת התורה לבכור "פטר רחם", תלות קיום הבכורה בבכור, במעברו תהליך רחמי שלם וקביעת אם הילוד על פי האישה בה התקיים התהליך הרחמי, מלמדים כי הרחם האימהי הוא המחולל את השייכות הזו.

הגדרת התורה את הרחם כ"מקור דמיה" של האישה וכ"ערווה", פותחים את הפתח להבנת העוצמה הזו באישה.

מקום גילוי מקורות החיים

 

"וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה (גילה – רש"י) וְהִיא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם" (ויקרא כ', י"ח).

הכתוב מלמד אותנו, כי מקור המושג ערווה אינו שלילי אלא חיובי – ערווה מלשון "מְקֹרָהּ הֶעֱרָה" – גילוי מקור. מכאן לומדים חז"ל כי "כל ערוה שבמקרא לשון גילוי" (בראשית מ"ב, י"ב).

ערוות הגוף היא אם כן, המקום בו מתגלה הגוף במהותו המקורית. באישה, מקור דמיה – הרחם, הוא מקור החיים שבה.

זווית ראייה חיובית זו את ה"ערווה", מודגשת על ידי חז"ל בהרחבתם את תכונת ה"ערווה" באישה עד שערה וקולה, משיבוח הכתוב אותם, בשיר השירים.

"אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר ׳כי קולך ערב ומראך נאוה׳. אמר רב ששת: שער באשה ערוה, שנאמר ׳שערך כעדר העזים׳". (ברכות כ"ד ע"א).

רש"י במקום מחדש לנו חידוש עצום בביאורו כי משיבוח הכתוב את המקומות הללו באישה, אנו למדים על היותם מושא לתשוקה.

 "קולך ערב – מדמשבח לה קרא בגוה, שמע מינה תאוה היא".

ברור, שרש"י לא בא "לספר לנו" באילו אברים באישה קיים כוח התשוקה והתאווה. הוא מותח קו מקשר בין ערווה, תאווה ושבח ברמה של תורה. ה"ערווה" היא מקום עם עוצמת תאווה והתאווה היא מעלה ושבח בעיני התורה. ההתייחסות החיובית והשבח, אינם רק למציאות ה"ערווה" אלא גם לתשוקה הקיימת בה. אי הצורך ללמוד על מקומות התאווה, משיבוח הכתוב את אותם המקומות (עובדה הידועה לכל בן אנוש), וכן ההצבעה על שער האישה ואפילו קולה כ"ערווה", קביעה הנחשבת לנו קיצונית ביותר ואף לא הגיונית, מחייבת אותנו להבין שההתבוננות של התורה על ה"ערוותיות" והתאווה הנובעת ממנה, היא ממקום אחר לגמרי מזו שאנו מכירים מן התרבות השולטת כיום. את מגמת השיבוח של ה"ערוותיות" והתאווה שבה ברמה של תורה נוכל להבין אך ורק על בסיס הבנתנו לעייל את ה"ערווה" כ"גילו מקור".

הערווה והתאווה אותם משבח הכתוב, הינם תוצאה מן המגע במקור החיים שבגוף. משיכת בני האדם אל מקומות הערווה, נובעת מהיותם מקום גילוי של חיים. המפגש עם יסודות הקיום, טומן בחובו התפרצות של חיים וריגוש עצומים, עד אין קץ. ברור אם כן, שהערווה והתאווה אותם משבח הכתוב בשיר השירים, הינם הרבה מעבר ל"חווייה המינית" אותה אנו מכירים בעיקר מן התרבות המערבית. בהבניית התרבות הישראלית המקורית, המשיכה המינית, אינה הבנייה סוציולוגית חברתית פטריארכלית כפי שסוברת התפיסה הפמיניסטית המערבית ואינה מצד שני, אינסטינקט חייתי, אלא תוצאה ישירה ממשיכת מקור החיים שבגוף, שממנו נמתח קו רציף עד לרמה של ההבניה התרבותית. הטבע הגופני אינו מציאות נפרדת מן ההבניה התרבותית, אלא המחולל המרכזי שלה.

הם ביטוי חווייתי גופי של תשוקה אינסטינקטיבית, הנובעת מן הכמיהה להתחבר למקור בו מתגלים ונוצרים החיים, לשאוב מכוחו. המגע הזה העוצמתי, יוצר פרץ של כוחות וחוויית חיים שאין לה גבולות[24].

הרחבת השפעת מקור החיים שבגוף האישה, אל שערה, קולה, אישהּ וביתה

את הבסיס ה"ערוותי" כמקור יצירה של חיים, אנו מוצאים במקומות ההולדה שבאיש ושבאישה וכן מקום ההנקה שבאישה. אמנם, פוטנציאל גילוי המקור שבהם, נצרך להמון סייגים ותנאים, כיוון שקיומו וקיום והתשוקה הנלווית לו, נחווים יותר ברמות הנמוכות שלהם. מסיבה זו הערוותיות יש לה פנים שליליים אפילו בתורה^[25]. אולם, כשתנאים אלו מתקיימים, כפי שנביא בהמשך, מתפרץ הכוח הזה באישה, להיות נוכח ופועל אפילו בשערה וקולה. לעומת פרץ חיים זה בגוף האישה, אצל האיש, גדר ערווה מינימאלי בלבד. מעבר למקום הערווה עצמו של האיש, אפילו שער הערווה עצמו, אינו מקיים אצל האיש את עוצמת מקור הקיום[26]. עוצמתו הגדולה יותר של כוח המקור שמן הגוף באישה מאשר באיש, היא המביא לכך שהן הלאום, הן הבכורה והן שייכות הוולד, נקבעים על פי השייכות הרחמית. השהייה במקור זה במצב של הכלה מוחלט, מקבעת בוולד את יסודות הקיום, שיאפשרו לו בעתיד לפעול בישרות ובהתאמה לאותם היסודות, המוטמעים ברחם מכוח היותו מקור היווצרות .

אולם בכך לא מסתיימת הרחבת השפעת מקור החיים שבגוף האישה את השפעתו.

התבוננות נוספת, על יחסי הגומלין שבין האיש והאישה מלמדים כי רחמיות זו של האישה, המתרחבת אף לשערה וקולה להיות "ערווה", מרחיבה את השפעתה באופן תמידי בקשר הזוגיות שלה עם אישהּ ומשם על כל ביתה.

התבוננות בדרך התייחסות חז"ל לקשר האישות, מראה כי התרחיש הרחמי, הינו מרכזי אף בקשר הזוגי שבין האיש והאישה. את הקשר הזוגי הם מגדירים כקשר אימהי.

"מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ (לשון חבלי יולדה – רש"י) אִמֶּךָ שָׁמָּה חִבְּלָה יְלָדַתְךָ" (שיר השירים ח', ה') .

קשר הזוגיות – "תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ" הופך בתהליך האישות לקשר אימהות, בו האישה מולידה את אישהּ מתוכה – "שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ."

הבנה זו מלמדת, כי תרחיש ההולדה מן האם, אינו תרחיש חד פעמי בעת הלידה, אלא תרחיש הווי קבוע יום יומי של הכלה והולדה של האם את אישהּ.

הגדרת האישה כאמו של האיש – כזו היולדת אותו, מלמדת א) שמשם לא רק מופיעים החיים, אלא לשם כונסים החיים. האיש כונס אל האישה במעשה האישות ומתחדש ממנה. ב) תרחיש ההולדה מן האם, אינו תרחיש חד פעמים בעת הלידה, אלא מצב הווי קבוע יום יומי של הכלה והולדה של האם את אישהּ בתרחיש תמידי. אישיות האיש ופועלו, מולדים מתוך הכינוס התמידי אל האישה במצב הזוגיות שביניהם. קביעת הגמרא כי "כל הנושא אישה נמחלין עוונותיו"[27]‎א, אינה קביעה "דינית", אלא תוצאת מציאות. מכוח חיבור האישות התמידי של האיש עם האישה, הוא חוזר אל מקורה ונולד בהתחדשות ללא עוון.

קריאת האישה בשם "בית"[28], מרחיבה את היקף פעולת המקור הרחמי של האישה אל כל בני ביתה ותחומי הבית. כל מערכת העשייה בבית, אינן פעולות פרודוקציה יצרניות בעלות ערך כלכלי כפי שטען הפמיניזם המרקסיסטי, אלא חלק בלתי נפרד ממרחב השפעת ההכלה הרחמית, הפועלת על כל בני הבית באופן קבוע אף לאחר מעשה הלידה. ההכלה הקיומית הקבועה הזו, כוללת בתוכה הן את המרכיבים הפיזיים של חיבור האישות שבין האיש והאישה, הן את הפעולות והמצבים השונים המאפיינים את הבית (שהייה, אכילה, שינה וכו'), והן את המאפיינים הרגשיים והנפשיים הנובעים מן ה"בית" – יכולת ההקשבה הנקייה, יכולת ההכלה הנפשית ויכולת השיקוף. כל אלו מהווים את גורמי החיברות והסוציאליזציה המרכזיים של תרבות האדם. רחמיות זו וביתיות זו, הן האחראיות ליצירת תולדות בעלות ישרות, תואמות מקור, הן מוסרית והן תרבותית. ילדים בעלי נפש גדולה, יצירתיים ויוצרים המביאה את האישים הפועלים במציאות לידי פעולה ישרה תואמת מקור. את האיש מביאה רחמיות זו של הבית, לידי פעולה ישרה תואמת מקור ביציאתו מביתו ומן החוץ היא מחזירה אותו אל ביתו ליישר עצמו להיות שוב עצמו[29].

במבנה הבית האידיאלי, בכניסתו של האיש אל הבית, הוא נכנס אל מקדש חיו אל משתית קיומו[30], לכנוס אל מקור חייו, בו הוא יכול לבחון האם פעולותיו בחוץ אכן תואמים את היסודות הללו, האם סטה מהם האם פעל מספיק למימוש הפוטנציאל הטמון בו. במצבים שלא כך, הוא מקבל את הכוח להשלים זאת ביציאתו הבאה, או סופג ביקורת על סטייתו מקו חייו. במצב בית תקין, אכפתיות האדם וחשש האדם במצבים של סטייה, גדולים הרבה יותר מביתו מאשר מן החוק, מבית הדין או מגורמי ביקורת אחרים. הבית הוא המתקן, המיישר את הדרך והנותן כוח ממקור קיומו התמידי של האדם. האישה היא אילת המקדש הזה ואבן השתייה הזו, מכוח הייסוד ה"ריחמי" הקיים בה.

הרחבת השפעת הנשיות מן היסוד הרחמי אל הבית ואל כל היושבים בו, מופיעה בהרחבה נוספת של היסוד הנשי – ברמת הלאום.

תרגום הייסוד הנשי – לרמת הלאום

תרגום היסוד התולדתי מן האם ברמת הלאום, מופיע מצד אחד, בכינוי האישה בשם "ארץ" ו"קרקע עולם".

"…רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ – במדור התחתון שבמעי אמי (תהלים קל"ט, ט"ו ורש"י שם) – "…ואחשוב קראה ארץ כענין אסתר קרקע עולם היתה (סנהדרין ע"ד ב')" (אלשיך במקום).

מהצד השני, היחס לאדמה הוא בד בבד הן כאימו של האדם והן כאשתו – "יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ", כפי היחס שהכפול שראינו של האיש אל אשתו[31], כשאל מעשה ההתיישבות בארץ מתייחס הכתוב כאל מעשה אישות.

"ומאי משמע דהאי בית הבעל לישנא דמייתבותא (לשון יישוב – תרגום) היא – דכתיב (ישעיהו ס"ב) כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ, ומתרגמינן: ארי כמה דמיתותב עולם עם בתולתא יתייתבון בגויך בנייך" (מועד קטן ב', ע"א).

מהשוואות אלו אנו למדים, כי האישה והארץ הינן מציאויות תואמות, שקשר האדם אליהן תואם אף הוא. אין המדובר (למי שחושד), בקשר מטפורי, אלא ממשי ובעל השלכות מהותיות בסיסיות בחייו של האדם. החיבור אל האדמה הוא המביא את פעולת האדם (במלאכות השבת) להיות יצירה^[32] והוא התנאי להתגברות כוח יצירתו במלאכות אלו^[33].

מקשר זה של האדם עם האדמה, נוצר דפוס הלאומיות, השונה לחלוטין מזה המופיע בתפיסת השוויון.

לא זכות ההגדרה העצמית היא המובילה בהמשכה למימושה בטריטוריה, אלא הטריטוריה היא המולידה מקרבה את הלאום הנמצא עמה בקשרי גומלין תמידיים, כייחס הבן\האיש אל האם\האישה. דפוס הקשר הראשון הוא קשר של שליטה וניצול – דפוס הקשר הגברי, ואילו דפוס הקשר השני הוא דפוס קשר אינטימי של השלמה – דפוס הקשר הנשי.

ברור אם כן, שאם בתפיסה השוויונית יכולה זכות ההגדרה העצמית לכלול באותה טריטוריה, בני לאומים רבים, הרי בתפיסת הלאום התולדתית הנשית, שייכות בני האדם ללאום אחד, תלויה בשייכות אל אדמת תולדתם. חיבור זה הינו הכרחי על מנת ליצור בני אדם נאמנים לתרבותם וייחודיים ביצירתם.

הזכר – כוח הזיכרון והעוררות, של מגמת המקור בזהות הנשית

הבנת מרכזיות הנשיות הן בחיבור הזוגי שבין האיש והאישה והן בהגדרת הלאום, מחייבים באור מחודש את מיקומה של הזכריות במערכת הזוגית שבין האיש והאישה וברמת הלאום.

על תפקודו של האיש במערכת הזוגית אנו למדים מן העובדה שערך ה"ערווה" שבאישה, המהווה את זהות המקור שבה, שייך אך ורק באישה הנשואה, אך לא ברווקה.

"אמר רבי יצחק: טפח באשה ערוה. למאי? אילימא לאסתכולי בה (אם אשת איש היא – רש"י) – והא אמר רב ששת: למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים – לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף! …אמר רב חסדא: שוק באשה ערווה (באשת איש – רש"י)…אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר (שיר השירים ב') כי קולך ערב ומראך נאוה. אמר רב ששת: שער באשה ערוה, שנאמר (שיר השירים ד') שערך כעדר העזים" (ברכות כ"ד, ע"א).

מדברי הגמרא עולה כי הוויית המקור של האישה קיימת רק כאשר היא נשואה, כשמעשה הנישואין מרחיב את כוח המקור שבאישה מן המקור, אל שאר גופה ואפילו שערה וקולה. קיום גדר זה רק בעקבות מעשה הנישואין, מלמד כי המפגש הנקבי עם הזכרי, הוא המחולל\המעורר בגוף האישה את הוויית המקור. ללא זאת, גופה נטול רמת חיות זו.

הזכריות היא הכוח ה"מזכיר" ומעורר את הגוף להוות הוויית מקור. זיכרון הזכר הטבוע בגוף הוא המאפשר הולדת גוף בעוצמה זו.

יחסי גומלין אלו שבין האיש והאשה, הם המביאים לכינוי האיש והאשה בשם 'זכר' ו'נקבה'. הבעל מכונה 'זכר' מלשון זכירה – כוחו לעורר באשה את מקור חייה, והאשה מכונה 'נקבה', כי כוחה לנקוב ולרדת עד מוקד ותהום היצירה שבגופה. מכאן יוצאת מסקנה עצומה – הזכריות, אינה מטרה, היא כוח מחולל. מצד אחד מרכזיותו מוכרחת. ללא הוא נשאר הגוף ברמת קיומיות דלה. מאידך, אין הוא המטרה, אלא הצביון הנשי.

שיפור ההבדלה המגדרית, את פוטנציאל ההעצמה בחיבור בין המינים

הבניית ה"זכרון" שבאיש, אל מול הבניית המקור הרחמי שבאישה, יוצרת הבדלה מהותית בין האיש והאישה. מצד האיש – גופניות דלה יחסית באיש. בעוד ששער ראשה של האישה מגיע לדרגת "ערווה, אצל האיש, אפילו שער הערווה, אינו מגיע לדרגה של "ערווה"[34]. כוח המשיכה החזק הזה של גוף האישה, אל הוויית המקור שבגופה, מייחד אותה להיות כארץ וקרקע עולם[35], שאינה משתנה מהפועלים עליה[36], אלא המתנקזים אל תוכה הופכים להיות כדוגמתה. מאידך, הזכר שייך לעולם המלאכי[37], בעוד לאישה אין נגיעה בעולם זה[38]. משום כך, דווקא לאיש תהיה השייכות לתורה[39], למניין[40] ולמצוות עשה הקשורות בזמן ובפעולות הדיינות[41] והמלכות[42], שמהותם הוא הקניית הזיכרון אל המציאות.

באופן אבסורדי, הרצון הפמיניסטי לחלוק עם הגברים את תפקודי ה"זכירה" (כגון בבית הכנסת ובדיינות), מונע מתפקודי ה"זכירה" הללו מלהיות כלים להשלמת התיפקוד והעוצמה הנשית, ומעוות כלים אלו להיות כלי שליטה, הנהגה וכפיה פטריארכליים, המנציחים את שלטון הגבריות בתפיסה תרבותית מעוותת.

הפטריארכיה המדגישה את שלטון הגבר לא רק בתא המשפחתי אלא גם במערכת החיים החברתיים, הינה עיוות בתפיסת התרבות הישראלית יהודית, לא רק של המערכת הזוגית, אלא גם של המערכת החברתית והתרבותית כולה. בארגז הכלים התרבותי העולמי הנוכחי אנו רואים במושגים של "הנהגה", "הובלה", "ניהול", "ניצחון", "תנועה", "מלחמה", "כפייה", "עוצמה", ביטויים תכליתיים. אולם על פי המהלך שהתווינו עתה, כל המושגים הללו הינם אמצעים וכלי זיכרון לתרבות שמושגיה התכליתיים הם – "בית", "הכלה", "הולדה", "הקשבה", "מנוחה", "שיקוף" ו"יצירה".

הבנת מיקום הזכריות ככוח מחולל, אך לא כמטרה ולעומתו הנשיות כמטרה, נותנת מענה ברור לשאלה ששאלנו לעייל – האם ההבדלה והדגשת השונות המגדרית מחד והאתניות הלאומית מאידך, אינם יוצרים פתח לחזרה לגזענות שתרבות השוויון כה התאמצה להתרחק ממנה.

תרבות מעגלית מול תרבות פירמידה היררכית

התשובה טמונה בהבדל שבין אופן ההתרקמות התרבותית הנהוגה כיום לבין זו שהצגנו עד אתה במאמר. בתרבות הנוכחית גם זו התורנית, המחשבה והרוח הם היוצרים והמובילים את התרבות. הרוח, המחשבה והתבונה, הינם פועלים זכריים. משום כך מגמתם היא מגמה של שאיפה לעוצמה, שליטה והובלה. מתוך כך כל הבדל בין אדם לאדם ולאום ולאום, מתורגמים אוטומטית להיררכיה בו כל גורם שואף להיות עליון על האחר. אולם בתרבות שאנו מציגים במאמר זה, גוף האדם ברמת הפרט והאדמה ברמת הלאום, הם גורמי החיברות (סוציאליזציה) והתירבות. שם מרכז המסה להתפתחות המוסר, היצירה, וההתחדשות התרבותית. הגוף שיסודו הקיומי הוא הרחם, פועל בדפוס מעגלי (כצורת הרחם), בניגוד לרוח והחשיבה, הפועלות בדפוס היררכי פרמידי (כצורת הזכריות). תרבות זו, המופיעה דרך כלים "נשיים" כדוגמת "הכלה" ו"הולדה", לא השליטה היא מגמתה, אלא דפוס פעולה של הרמוניה והשלמה, המרחיקות לגמרי את מגמות השליטה, ההוראה, הניצול ומשיכת העוצמה[43], הקיימות בתנועה הזכרית. מגמה זו מעקרת מן היסוד את החשש לשימוש בשונות האתנית או המגדרית לשם ניצול, שליטה או אדנות. החלוקה וההבדלה למגזרים האתניים והמגדריים השונים – בין לאומים, בין יהודי ולא יהודי, בין ישראלים כוהנים ולוויים ובין גבר ואישה, לא רק שאינם עלולים להיות מנותבים לניצול ויצירת היררכיה בין הקבוצות, אלא להפך – הם מאפשרים העמקה מקסימאלית של הזהות האינדיבידואלית של כל מגזר ומתוך כך, יצירת אינטראקציה והפרייה הדדיים[44].

סוג הקשר הזה, אינו מתאפשר בתרבות השוויונית. בהיותה מחייבת הרדדה של התפקודים השונים על מנת לשמר את השוויון בין המינים, היא נעדרת את צורך ההשלמה והתלות האבסולוטית הקיימים בין האיש והאישה, כאשר ייחודיותם מובלטת עד לרמת הקצה והיא מסתפקת ואף מעודדת קשרים הסכמיים, חברתיים וכלכליים הבנויים כולם על אינטרסים חיצוניים. ה"הכלה" וה"הולדה", מעבר למעשה הפיזי עצמו של לידת הוולד, לא יתקיימו בזוגיות זו, כיוון שרמת הקשרים הינה שיתופית בין שווים. מתוך כך, הרצון ליצירת קשרים אלו יורד וכשהם נוצרים, אינטרסים נוגדים צרים, מביאים לפירוקם ואף הרצון לפרי משותף לחיבור הזוגי הינו דל.

שינויים מרחיקי לכת בסוגיות הלאומיות והעולמיות שעל הפרק

הבנת המרכיב הנשי שבתרבות האתנית התולדתית, הן במישור המגדרי ברמת הפרט והן במישור האתני ברמת הלאום, מאפשרת לנו לבאר את הדרך בה התרבות הישראלית היהודית, יכולה לתת מענה למצוקות והשסעים הלאומיים והעולמיים בהם נגענו בחלקו הראשון של המאמר. אנו ניגע בכמה מהם.

• שינוי אופי ההנהגה העולמית – כיוון שהמגמה הפטריארכלית היא זו ששולטת עד עתה בעולם (גם כשהמנהיג הוא אישה), המגמה המדינית השולטת ביחסי הגומלין שבין הלאומים היא המגמה הראליסטית^[45] הרואה כל מדינה ככזו הרוצה להגיע למקסימום עוצמה, כשזו יכולה להיות רק על חשבון האחר. מתוך תפיסה זו נוצרה החשדנות במערכת היחסים הבין לאומיים בין המדינות, כשכל מדינה חושדת בחברתה וממילא מגבירה את עוצמתה מתוך חשש לעתידה. מגמה זו בתרבות הפטריארכלית אינה יכולה להשתנות, כיוון שבסיס ההנהגה הזכרית הוא בסיס היררכי המחייב ממילא שליטה וניצול של האחד את השני. הכנסת הממד האתני בתפיסת הלאום הפטריארכלית, רק הגבירה את רמת המידור בין העמים והובילה לגזענות, השמדה וניצול של העמים את מי שהחשיבו נחותים מהם. הגופניות הפכה כלי שרת להעצמת השליטה והניצול של העולם המערבי את העולם האסיאתי והאפריקאי. העצמת הבניית הלאום על האתניות התולדתית, שדרך השפעתה אינה היררכית אלא מעגלית,מאפשרת פתיחת פתח לפיתוח ייחודיותם של הלאומים השונים, בלא שהדבר ילווה ביצירת היררכיה שולטת ומנצלת, אלא במגמת השלמה ושיתוף פעולה. פיתוח מגמה זו, יש בכוחו לתת מענה לבעיית ההגירה העולמית שהבאנו בחציו הראשון של המאמר.

• טיפול בנגע ההגירה – לעומת התפיסה השוויונית שכללה בזכות ההגדרה העצמית, בני לאומים רבים באותה טריטוריה ואף עודדה הגירה המונית ממקום ההולדה למקומות אחרים על פי צרכי הכלכלה הגלובאלית, תוך דחיקת האתניות למסגרת הצרה והווירטואלית של ה"רב תרבותיות" והקהילתיות המדומיינת והפיכת מיליונים רבים לעבדי הכלכלה העולמית, הריבתפיסת הלאום התולדתית, הבנת חשיבות מיקום כל עם במקום הולדתו הטבעי כתנאי לקיום ייחודיות הלאומים וחוסנם, יש בכוחה ליצור שינוי דרמטי של סדרי העדיפויות בהשקעת הכספים העולמית. במקום בזבוז מיליארדים רבים למימוש צדקנות שקרית של הסכמה באונס של הלאומים החזקים כלכלית, לקבל לאומים זרים אל תוך ארצם, מיקוד השקעת המדינות העשירות את הונם בקיום, פיתוח והחזרת הלאומים הנודדים אל מקום הולדתם. חיזוק המגמה האתנית בהגדרת הלאום, אף תביא באופן טבעי לחיזוק רצונם של העמים להישאר בארצות מולדתם, למרות הקשיים הכלכליים והפוליטיים בארצם.

• העצמת הזוגיות שבין גבר ואישה – הבנת מעמד הנשיות במערכת החיבור הזוגי שבין האיש והאישה ואופן התפקוד הזכרי בזוגיות זו, עתידים להביא לחיזוק תא הנישואין, מתוך ההכרה בתלות ההדדית של תהליך העצמה הנשי והתפקוד הזכרי בקיום זוגיות זו. ההכרה בערך המוסף שבהשלמה הזוגית, תעלה בהכרח את מעמד הילודה שהינה תוצר ישיר ופריה של זוגיות זו ותעצים את פוטנציאל תכונתם של הילדים הנולדים מתוך הזוגיות הזו, ליכולת פיתוח רגשי, יצירתי ותרבותי פורצי דרך.

• הרפיית מתח בסוגיית הסכסוך האסלאמי העולמי והישראלי פלסטינאי – כפי שהסברנו לעייל, מקור הסכסוך הישראלי הערבי, הוא כמקור הסכסוך האסלאמי המערבי. על כן, בבסיסו הוא אינו טריטוריאלי, אלא נובע מתפיסת המערב את הלאום כקיבוץ בני אדם בעלי רצון להגדרה עצמית ואת החיבור אל הקרקע כאמצעי לחיזוק ההגדרה העצמית הזו בעזרת שטח תחום . תפיסת לאום מערבית זו, מהווה לאסלאם בגידה באדמה כיוון שהיא הופכת את האדמה ממקור הקיום לאמצעי ניצול. מכאן גם מגיעה הטענה כי כל ההתיישבות הציונית היא התיישבות קוֹלוֹנְיָאלִית. חזרה אל תפיסת הלאום התולדתית, מחזירה את סוג הקשר עם האדמה להיות תואמת לזו האסלאמית. ממילא היא, עתידה בטווח הארוך, להרפות את ההתנגדות האסלאמית למדינת ישראל ולעולם המערבי כולו, שהינה כאמור התנגדות לצביון הלאום ה"נצלני" שבה. ביטול נקודת המוצא לעימות ולסכסוך הישראלי ערבי, תפוגג ממילא גם את סוגיית המחלוקת הטריטוריאלית.

• מעבר לחינוך אתני – בתפיסה המערבית, על מנת להצליח להכיל את המגזרים התרבותיים השונים המרכיבים את המדינה, יוצרת הישות הלאומית תרבות עצמית, סמלי הזדהות חדשים, דגל המנון וכדומה ומכניסה את אזרחי המדינה לכור היתוך תרבותי, תוך שהיא מדריכה לצמצום התרבויות השונות לרמה של מנהגים וטקסים "רב תרבותיים". האפיק החינוכי פונה באופן טבעי אל אותו מכנה משותף לאומי, מעצים את מעמד הטקסיות הלאומית שנבנתה זה עתה, יוצר היסטוריה חדשה הבנויה על נרטיב הלאומי המחודש ובעיקר מנסה להכניס לתוכה את אותם קבוצות משנה שאינן מזדהות עם הגדרת הלאום המחודשת (כדוגמת ערבים, חרדים). אולם כשל הרב תרבותיות עליו עמדנו לעייל, והכרת המבנה האתני התולדתי עליו מושתת התרבות הישראלית יהודית, כמו גם התרבות האסלאמית, מלמדים כי העצמת התרבות האתנית התולדתית של כל מגזר, היא הבסיס ליצירת הקשר עם המגזרים האחרים, כיוון שדווקא שם טמון העומק התרבותי וממילא הבסיס התקשורתי כלפי מעגלי תרבות אחרים.

שינוי נוסף שאנו עתידים לחוות בעקבות העצמת המגמה התולדתית האתנית הנשית היא, בדרך העצמה הנשית, המתגברת מאוד בדורות האחרונים.

נאו פמיניזם נשי

העצמת המגמה הנשית מהצד האתני התולדתי וההבדלה החדה שבינה לבין היסוד הזכרי, יוצרות מהפך גמור ביחס לתנועה הפמיניסטית (במובנה המקורי – מהמילה הלטינית Femina, שפירושה אישה או נקבה) ודרך ההשפעה שלה על תרבות העולם.

ההצבעה על כוח ההשפעה המייחד את האישה, דווקא מן הייסוד הרחמי שבה, משנה לגמרי את החזון הפמיניסטי. כיום מתמקד המאבק הפמיניסטי בהשגת כוח פעולה ועוצמה גם לצד הנשי. אולם על פי התהליך שהתווינו עד כה, אלו מהוויים זכריים ולא נקביים. משמעות הדבר היא, שדווקא הפמיניזם בהווייתו הנוכחית, מביא להנצחת הפַּטְרִיאַרְכְיָה, מתוך השלטת דרך ההתנהלות הזכרית גם על המין הנשי.

זיהוי העוצמה הנשית דווקא מצד הייסוד התולדתי שבאישה, מתווה שינוי כיוון בתהליך העצמה הנשי. כנגד התפיסה המערבית הרואה ברחמיות מציאות חסרת ערך וככלי הולדה טכני המושכר לכל דורש (אם פונדקאית) והתפיסה התורנית הרואה ברחמיות גורם סגולי, מצע בלבד להופעת תרבות הרוח היהודית – הבלטת הנשיות את כוח ההכלה הרחמי ועוצמת הבית המתרחבת ממנו.

תנועת ההכלה האקטיביסטית, שהובלטה בתורה בכוחן של בנות לוט "להוציא ערוותן אל החוץ"[46] ולשלוט במעשה הביאה של אביהן. ביכולתה של רחל לתת סימניה ללאה[47] לאפשר לה להופיע כדמותה. ביכולתה של לאה להפעיל את רחמה ולהפוך את העובר שבתוכה מזכר לנקבה[48], בעוצמתה של תמר להוביל את יהודה אף כנגד רצונו להופיע את המשיחיות דרכה[49], באומץ של יעל אשת חבר הקיני לנקז את כוחו של סיסרא אליה[50], בכוחה של אביגיל שגילתה שוקה והוליכה את דוד לאורה[51] וכדוגמת אסתר שבמעשה הכלתה את אחשוורוש, משכה את כוחו לבניין הבית על ידי בנה[52], כל אלו הינן דמויות מופת להופעת רחמיות אקטיביסטית. הפעלת כוח המקור באופן בחירי, החזקה יותר מכל מציאות פועלת זכרית.

העוצמה, התעוזה וההנהגה הנשית, המושקעות כיום באופן אבסורדי להעצמה "גברית", אינן מושקעות לחינם ולא לעולם יושקעו לתכלית זרה. לא ירחק היום, והעצמה זו תבצע תפנית חדה, להעצים את משקל הבית בתרבות האישית ותרבות הלאום. בית שלא יהווה מקום בו הבעל והמשפחה "מקבלים שירותים", אלא מקום עוצמתי מעין כמוהו כמקום הרחם באישה, שכוחו לעצב את באי קורותיו כפי מקורם המוסרי והתרבותי, בנאמנות מלאה. שביציאתם משם הם יהיו נאמנים למקור היווצרם ובכניסתם לשם, הם יוסיפו כוח להעצמת הבית, להוליד אותם בכל יום מחדש. כל פועלם יקבל את כיוונו מכוח העצמת הבית וכל כיבושם, לשם העצמת הבית.

סיכום

פתחנו בזיהוי המקום בו נהפך דגל השוויון מרצון להביא להזדמנות שווה לכל אדם להגיע למימושו העצמי הייחודי לו, ל"תרבות שוויון", המוחקת במודע את כל סממני השונות בין הלאומים ובין המינים. נגענו ברווח שהרוויחה האנושות מפנייתה לכיוון הזה ובחיבור תהליך הגלובליזציה למגמה זו. זיהינו את הכשלים הקיומיים שמביאה תפיסה תרבותית זו, לעולם ואצלנו. ובעיקר – הצבנו אלטרנטיבה פורצת דרך – היסוד התולדתי, כיסוד פועל, תרבותי ואת ההשלכות שיש לתפיסה זו הן על המרחב הפרטי והן על מרחב הלאום.

קל לנו יותר להזדהות עם כשלי תרבות השוויון, אך קשה הרבה יותר להטות אוזן לאלטרנטיבה, הנותנת למרחב הגופני ולכוח ההכלה וההולדה הנשיים שנתפסו עד היום כפעולות טכניות (בתפיסה המערבית) וכבסיס סגולי בלבד (בתפיסות התורניות), מרכזיות בעיצוב התרבות והמוסר הישראלי והעולמי.

אולם עלינו לדעת, העצמה הנשית בתקופה זו של הגאולה, לא ניתנת לערעור ולמחיקה. היא חלק בלתי נפרד מהתרקמות הגאולה האחרונה המכונה בשפת הסוד "נקבה תסובב גבר – התעלות הנקבה להיות כתוקף הזכר"[53]. תרבות השוויון, שואבת את כוחה מן המגמה הזו. רק אלטרנטיבה ראויה המקיימת מגמה זו אך באופן ראוי. תוכל לפנות את מקומה לתרבות הטובה ממנה.