מה היה קורה, לו אל ראש פינה שנבנתה בעת העלייה הראשונה היו שולחים בכפיה את היהודים שהיו ספונים בירושלים ונתמכים בכספי החלוקה? האם תיאורים עוצמתיים כמו ב"גיא אוני" היו נחקקים בתודעתנו?
מה היה קורה לו טרומפלדור במקום למסור את נפשו שלו בתל – חי, היה מביא יהודים בכפיה מארצות אירופה למסור את נפשם על הגנת היישוב? האם המשפט המכונן "טוב למות בעד ארצנו" היה מונחל לדורות הבאים?
האם אי פעם היה מצב בו אדם, קבוצה או עם חלמו לממש חזון דרכם של אנשים אחרים? האם אותם אנשים שנפחו נשמתם בניסיונם לעלות אל הארץ, שמתו כזבובים בביצות ובהגנה על האדמות שעיבדו, עשו חשבון עם כל אותם אלפי יהודים שאינם רוצים למסור את נפשם ונשארים בגלות?
ברור שלא!
כוחו וייחודיותו של החזון, הוא בנשיאתו בתחילה על ידי מעטים בקשיים וסבל רב. רק לאחר הצלחתו מצטרפים אליו האחרים. זוהי זכותם של אלו המוסרים עליו את הנפש. אין הם מקנאים כלל באלו שלא העיזו או לא רצו להרים את הכפפה. הם מתחיים מחזונם.
אולם בשנים האחרונות צצה ועולה תרבות חדשה. מובילים חזון על גבם של אחרים! זהו תמצית חזון הרמייה של ה"שיוויון בנטל".ברגע שהחזון אותו נטלת על כתפיך אינו מחייב אותך אלא את האחרים, סימן ברור הוא שאין בו ממש. סימן שהעקרות הפנימית היא המניע לחפש את פגמם של האחרים ולשאוף ל"תיקונם".
אל החזון הריק הזה הצטרפה החברה הדתית לאומית, דרך נציגיה בכנסת, מתוך תקווה שחבירה זו תפתח לה פתח השפעה והכרה של הציבור הכללי.
פתיחת המשא ומתן עם הפלסטינאים ושחרור האסירים הקשים המתוכנן, מלמדים כי התהליך הולך לכיוון ההפוך. נתינת הלגיטימציה לחזון שהוא הבל, מוליד הבל נוסף.
טועים אלו החושבים כי ניתן להבליג על ההחלטה על שחרור המחבלים כל עוד אין מדברים על החזרת אדמה. שחרור מחבלים אינו רק עניין של "מחווה". "דם" ו"אדמה" חד הם. דם האדם נגזר מן האדמה הן מילולית והן תוכנית. וויתור על הדם, הינו כוויתור על אדמה. משם יימתח קו ישיר אל הוויתור על חלקי הארץ השונים. את זאת מזהים הפלסטינאים הרבה יותר טוב מאיתנו.
לצערנו, גם למהלך הזה הצטרפו הבית היהודי. בעוד יאיר לפיד מצליח להעביר מסר ברור שלא ניתן לשחק איתו אפילו בנושא הסנקציות הפליליות בחוק הגיוס אף שלא נכללו כלל בהסכם הקואליציוני, הרי אולטימאטום מצד הבית היהודי לסמן את נושא שחרור האסירים כקו אדום שאינו נחצה, לא הועלה.
האם הלגיטימציה לשלטון אותה מחפש הציבור הדתי לאומי ונציגי הבית היהודי, יכולה לעבור דרך שתי הנתיבים הללו של חוק הגיוס ושותפות במשא ומתן הנוכחי? ספק מאוד. שתי ההערות שהוסיף היועץ המשפטי לממשלה לחוק הגיוס בעניין ההסדר וגיוס הבנות הדתיות ושחרור הרוצחים כבר בעת פתיחת המשא ומתן, מרמזים, לא רק שהמלוכה אינה עוברת בנתיבים אלו, אלא שהציבור הדתי לאומי עוד עתיד לאכול את התבשיל בבישולו היה שותף. את ההיגררות אחרי מהלכי הבל שכאלו ניתן לעצור רק על ידי ייזימה והצבת תוכניות מקוריות ועצמאיות שאנו מאמינים בהן באמת ועמידה בתוקף ובעקביות על מימושן.