הקדמה                                                  
גובה העיניים – כוח של תקופה
עצירה באמצע הדרך
לימוד גמרא בגובה העיניים
האידיאל
מאין תגיע ההתפתחות

הקדמה

איך עלינו לגשת ללימוד התורה, האם בגובה בעיניים שלנו, תוך בחינת הכתובים מנקודת המוצא שלנו הקוראים, או נקודת המוצא שלנו אמורה להיות האמונה הבסיסית שדברי אלוהים אנו לומדים, ועל כן היכולת שלנו לתפוס, להבין ולשפוט את הנאמר והנכתב בתכני התורה השונים הוא מוגבל לכתחילה?

נראה שקיימת אצלנו הזדהות פנימית כלפי שני הצדדים גם יחד. מצד אחד לא ניתן שלא להזדהות עם אמירה שהתורה לא ניתנה למלאכי השרת אלא לנו בני האדם שאמורים לעסוק בה גדולים כקטנים. על כן כשאנו מוצאים במקורות, הן בתנ"ך והן בתורה שבעל פה ביקורת על קדמונינו, איננו יכולים שלא להתייחס לכך. משפט כגון "אין לנו לעסוק בכשלי קדמוננו כיוון שאין אנו טהורים וקדושים כמותם", יש בו ריח של חולשה מלעסוק בתורה כהווייתה מתוך הפחד שחולשת הלומד תגבר על האמת של התורה.

מצד שני קשה שלא להזדהות עם הצד שכנגד, המוצא בהיישרת העיניים כלפי התורה את הסכנה שבהחדרת החולשות, המאוויים, והרמה המוסרית שלנו לתוך הכתוב, תוך אינוסו להתבאר כפי מציאות חיינו ולא כפי המגמה האלוהית שנמסרה לנו בתורה.

המציאות בשטח נותנת אף היא עומק מיוחד לדיון זה. מצד אחד אלו המצדדים בהיישרת עיניים לתנ"ך, "ממלאים ספסלים" בשיעוריהם במכוני ההוראה השונים. קשה לקבל שכל ההרחבה הציבורית הזו כולה מקורה בעידוד ודחיקה זרים הפועלים לפגוע בערכי האמונה של עם ישראל. בולט הוא שהן המלמדים והן הלומדים מעונינים במפגש שכזה לשם שמיים, גם אם כתוצאה מכך פעמים יורדות ה"דמויות המקראיות" לממדים נמוכים אף מזה של הלומד אותם. לעומת זאת תוקף השפעתו הציבורית של הצד שכנגד המתנגד ל"תורה בגובה העיניים" קטן יותר, אך התגובות מפיו חריפות במיוחד ("זו טומאה שאין כדוגמתה, אם זה היה בא בכפייה היינו מכריזים על זה גזירת שמד" וכו'), תוך התייחסות בוטה ביותר ללומדים ולמלמדים במקומות הללו.

נראה שריבוי הלומדים ב"גובה העיניים" המעונינים באמת ובתמים אף הם לפגוש בדבר ה', ומאידך הקנאות הבלתי מובנת לכאורה בקיצוניותה מאידך מחייבים התייחסות כוללת יותר לקונפליקט העומד בפנינו.

 גובה העיניים – כוח של תקופה

המתבונן במציאות החיים הכללית לא רק במגזר הדתי תורני, יודע שתפיסת המציאות, דרכי החינוך והתרבות, בנויים הם כבר זמן רב על תפיסה ב"גובה העיניים". משמעות הדבר היא הדחיפה והצורך במפגש בלתי אמצעי מוחשי וישיר של הלומד, המתחנך, והיוצר, עם המציאות כלפיה הוא מתייחס. צורך זה ותהליך זה קיימים בעולם כולו וניתן לכנות אותם אף בשם – "תהליך ההפרטה". שימת הדגש על עולם הפרט קידמה את צורך היחיד לחיות את המציאות בה הוא נמצא בהרגשותיו ובחושיו עד לדרגה הראשונה במעלה. גישה זו נובעת מהגברה עצומה של המודעות העצמית בקרב אוכלוסיית העולם שכבר אינה מוכנה להתבטל כלפי גורם "עליון" ומוכנה להתחייב רק מתוך מעורבות אישית. ברור שמהלך כזה המציב את המעורבות השכלית, החוויתית וההרגשתית של האדם כגורם הראשון במעלה, לא יפסח גם על הציבור הדתי לאומי שמעורבותו בחיים הכלליים היא חזקה. ממילא מובנת היא הנהייה החזקה כלפי אופן הברור והגישה המוצגים ע"י לומדי התנ"ך "בגובה העיניים" גם בלא עזרת "האיחוד האירופי והנצרות", מתוך רצונם להיות מעורבים בכתובים. בעולם המטיל את כל האחריות וההתקדמות על הפרט, לא תצלח דרך המבקשת ציות גמור בלא התייחסות לפרטי הכתוב, כיוון שזו משאירה את הלומד הרוצה להידבק בתורה מחוץ ל"מעגל ההתרחשות". גם לימודי האמונה הכלליים לא יוכלו לכבות את אש הקירבה האישית לפרטי הפרטים אותה מבקש הלומד הממוצע.

ברור על כן שבקרב על נפשו של הלומד, יגבר אופן הגישה החושף בפני הלומד כל פרט בפרטי הכתוב תוך מעורבותו המלאה בתכניו, על אלו המסרבים להיישיר מבט לכתוב, מפני החשש להוריד אותו לרמת האנוש הקרוץ מחומר.

אכן, התייחסותם של אלו המתנגדים להיישיר מבט לכתוב, להתקדמות העולם להוביל מכוח הפרט, היא התייחסות שלילית ברובה. הקיצוניים רואים בהפרטה מעשה שטן, אך גם אלו המוכנים להתייחס אליה כמציאות חיובית, רואים בכך מגמה המתחילה מן האדם, המחייבת אמצעים דידקטיים שיתייחסו ל"אני העצמי". אך ברור שאין מגמה זו חשובה ומהותית מצד עצמה כחלק מהשגחה אלוהית המובילה אותה עד כדי שתשפיעה על דרכי הלימוד התורני.

כפי שהוביל הרב קוק בדורו כך ממשיכים תלמידיו ותלמידי תלמידיו לראות ב"כלל" את הכוח הדוחף את המציאות, למרות נטייתו להחליש את מעורבות הפרט שהרי גם אם יתנגד למהלך האלוהי, הוא יהווה כלי להופעתו. מובן הוא שבמצב שכזה עומדים אלו המתנגדים להיישרת עיניים מול התנ"ך (ושלא במקרה, רובם מתלמידי הרב צבי יהודה זצ"ל) בעמדה דחוקה ונחותה מול המציאות האומרת את דברה באופן המפורש ביותר. קשה שלא לזהות את חוסר האונים העולה ממשפטים כגון "כל מי שלמד ומלמד במקומות כאלו הוא מורעל והוא מרעיל" או "אסור ללמוד במקומות כאלה בשום פנים ואופן זה בבחינת ייהרג ואל יעבור ממש". סגנון המוכר יותר מה"פשקוויילים" החרדיים. נראה הוא שאנו האמונים על "…אינו קובל על הרשעה אלא מוסיף צדק כו', מגיעים למצב זה רק מתוך מצב של חוסר אונים בו אנו מרגישים חוסר יכולת להוסיף צדקות ועל כן מה שנותר הוא לזעוק והתריע במילים הבוטות ביותר שאפשר. על חולשה זו "עלו" המבקרים ואף ציטטו מדברי המתנגדים למכוני ההוראה – ש"לתלמיד הממוצע המגיע למכון מהישיבה בה למד כמה שנים אין שום הגנה מול האמירות האלה של ביקורת המקרא". אמירה זו יותר משהיא חריפה ביחס ללומדים בדרך ביקורת המקרא היא חריפה עוד יותר כלפי אלו הלומדים בישיבה. אכן נראה שחולשה זו תהיה נחלתם של אלו שתפיסתם את מציאות ההשגחה האלוהית בדור זה ממשיכה להיות מכוח האמונה ה"כללית" המשאירה ממילא את המציאות הפרטנית, הן מצד פרטי הכתובים והן מצד הפרטים הלומדים מחוץ למפגש עם האלוהים. ניסיונות הדחקת עצמיות הלומדים מלהתייחס לכתוב בדרך של התרסה – "האם לך יש את הסברה של הרמב"ן, האם לך יש ראשית ואחרית כמו שהיו לרמב"ן" לא יואילו מול החשק הרב הקיים כיום להיות מעורב.

 עצירה באמצע הדרך

אולם התבוננות על ה"צד שכנגד" שהיטיב להשתלב עם המציאות המתפתחת, מראה בעיה אחרת חמורה אולי אף יותר. ההתבוננות "בגובה העיניים" אינה מוחלטת ונעצרת באותו המקום בו נמצאות העיניים שלנו. ואשתמש בדוגמאות שהשתמשו כותבי מאמרים שונים בעניין ואוסיף עוד מעט עליהן.

אמנם לא ניתן להתעלם מן הפסוקים ודברי הגמרא המדגישים את גודל חטאו של דוד שלא רק שבא על אשת איש, אלא אף שולח את בעלה למותו. אולם נראה שגם ההבנה שעיקר מעלתו של דוד היא על התשובה שעשה, נראית מוזרה דווקא על פי המתבוננים על המקרא "בגובה העיניים". חסרה פה ההנחה הפשוטה שכפי שרוב הקוראים את התנ"ך לא היו נכשלים במשכב אשת איש וק"ו שלא בשליחת אדם למותו, כך גם אין הדבר הגיוני ביחס לדוד. זאת נקודת מוצא לוגית ולא רק אמונית. ממילא ההתבוננות הישירה מול הכתובים היא שמחייבת לדרוש ולהבין אילו "עיניים" היו לדוד שגרמו לו להגיע למצב שכזה.

נקודה דומה אנו מוצאים אף ביחס לאבי שבטו של דוד – יהודה. כידוע, נופל יהודה כפרי בשל למעשה הזנות של תמר. גם פה ניתן למהר ולומר שגדלותו של יהודה היא ביכולתו לחזור בתשובה. אולם דווקא ההתבוננות בפרטים מחייבת ישרות מקדימה יותר. אם כל אדם הגון ברמה בינונית לא היה נופל בדרכו אצל זונה, אין מקום לראות זאת כדבר הגיוני אצל יהודה שהוא מאבות האומה. יותר מכך התבוננות במעשי תמר מראה שהיה וודאי לה שיהודה ייפול ברשתה, וודאות זו מצריכה התבוננות מעמיקה על כל הפרשה. גם פה ברור שתשובה כגון " ממני ומאיתי יצאו הדברים" אינה מספקת, ואנו נצרכים להתבוננות עמוקה ופרטנית על כוחם של בני שבט יהודה שלא במקרה גם אבי השבט (יהודה) וגם המלך היוצא ממנו (דוד) "נופלים" בצורה דומה. אפילו ה"גט למפרע" (שפעל לאחר מותו של אוריה מזמן צאתו למלחמה) מכוחו ניצל דוד מזנות אשת איש, הוא מקור חשוב להבין את הכוחות הפועלים בדוד ובשבט יהודה כולו. דווקא המתבונן "בגובה העיניים" על מושג ה"גט למפרע" צריך להבין שאין למושג זה שום משמעות על פי התפיסה האנושית. לעולם לא ניתן להשיב מציאות שהייתה – לאחור, לאחר שכבר נוצרה. כך גם לא ניתן על פי התפיסה המציאותית האנושית להפקיע קידושין למפרע לאחר שאלו חלו במציאות. בתפיסת המציאות הנורמאלית האנושית שינויים ניתן ליצור רק מכאן ולהבא. היותו של הגט למפרע – נקודת המפלט של דוד ביחס ליכולת התשובה המייחדת את בני יהודה "להפוך זדונות לזכויות" שאף היא מדברת על שינויים למפרע, מחייבים התייחסות מחודשת ומחודדת הרבה יותר ביחס למעלותיהם וממילא אף לכישלונותיהם של צאצאי שבט יהודה שכנראה חוקי החיים שלהם הם מעל לדרכי המציאות האנושית. יוצא אם כן, שהיישרת העיניים מול פרטי הכתובים לא רק שאינה מביאה לחולשת הדמויות שבכתובים אלא יש בה אף בכדי לחדד את משמעותם העל אנושית באופן המביא להשלכה ברורה כלפינו, שהרי "גט למפרע" ו"אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה" (גיטין ל"ג א') אינם מתייחסים ל"דמויות מקראיות נעלות", אלא הם מושגים הלכתיים תקפים לכולנו. דווקא ההבנה שחוקי מציאות שהם מעבר למציאות מהווים חלק בלתי נפרד מחיינו, יש בה לא רק בכדי להרים את קרנם של אבותינו בעינינו אלא אף בכדי להרים את עצמנו להיות כמותם. ביאור כישלונו של דוד בסגנון של "הכתוב מבקש ללמד אותנו גם את עוצמתו המשחיתה של השלטון ושל הכוח, את המדרון החלקלק שמלך יכול להתדרדר בו וכו', שהוא לכאורה ביאור ב"גובה העיניים", נראה שאינו פגיעה רק בעיני אלה שהתפיסה האמונית היא נר לרגליהם אלא אפילו דווקא יותר בעיני אלו המעונינים להיישיר מבט בגובה העיניים עם הכתובים. אם מיישרים מבט מול הכתובים חייב הדבר להיעשות עד הסוף. התבוננות שכזו הלוקחת באמת את כל הפרטים ואינה מתחמקת כלל מן הכתוב, ברור שתוביל ל"עיניים" גבוהות ביותר כלפי הכתוב ולא רק מתוך האמונה הכללית בגדולת האבות אלא מתוך פרטי הכתובים עצמם.

נביא דוגמא נוספת המחייבת, דווקא מתוך התבוננות היישר בגובה העיניים, מפגש גבוה ביותר שמשום מה מתפספס אצל "הלומדים בגובה העיניים". ידוע הוא המושג "אין מוקדם ומאוחר בתורה". דווקא בספר שמות בפרשות יתרו, משפטים, תרומה תצוה, וכי תישא בולט אי הסדר הכרונולוגי של הבאת דברים. הצעת הדיינים של יתרו המגיעה רק לאחר יום כיפור מופיעה בכתוב לפני מעמד הר סיני. פרשת נדב אביהו והזקנים המתרחשת לפני עליית משה להר, מופיעה דווקא לאחר מעמד הר סיני. פרשות תרומה, תצוה וכי תשא העוסקות בעניין המשכן שנצטווינו רק לאחר ירידת משה עם לוחות שניים ביום כיפור, מופיעים במקרא לפני חטא העגל. דווקא אלו הלומדים בגובה העיניים צריכים היו להגיע למסקנה לוגית פשוטה ביותר. אם התורה אינה מקפידה על כתיבה מסודרת של הפרשיות כפי שהיו במציאות סימן הוא שאין מטרתה ללמד אותנו את התהליכים ההיסטוריים שנוצרו בעם ישראל בעברו. המטרה היחידה שניתן למצוא בהבאת הכתובים היא ליצור את היסודות העכשוויים להתקדמות עם ישראל הן כעם והן כפרטים, להגיע לתכלית האלוהית. ברור שמסקנה שכזו מחייבת "להפוך" את כל הדמויות המקראיות כולן מאנשים לעקרונות חיים, כשהמפגש שביניהם והתהליך הנשזר על ידם ודרכם לאורך כל הכתובים הוא תהליך המשכי אחד, מתחילתו ועד סופו שנועד להביא לתכלית הנכספת – המפגש עם האלוהי. תפיסה שכזו העומדת דווקא על בסיס ההתייחסות הישירה לכתובים יש בכוחה להעלות את רמת ההתייחסות לדמויות בתנ"ך אף מעבר למה שיכולה כל תפיסה אמונית כללית לעשות, זאת כיוון שאת הגודל האלוהי אנו פוגשים בצורה זו לא רק בהתייחסות אמונית כללית אלא במפגש ישיר פרטני שהוא הכוח המרכזי בהוויתנו כבני אדם.

אתן דוגמא נוספת לא רק ביחס לתנ"ך אלא גם ביחס לגמרא:

 לימוד גמרא בגובה העיניים

ידוע הוא שבישיבות התיכוניות ואף בגבוהות ישנו קושי רב בביאור הצורך בלימוד הגמרא מתוך היותה כתובה באופן שלכאורה אינו רלוונטי ואף נוגד את הלוגיקה הבסיסית ביותר.

ברור שאף ביחס למישור זה יבלוט ההבדל שבין התפיסה האמונית המתייחסת באופן אקסיומתי אלוהי כלפי הכתוב, לבין אלו המתבוננים "בגובה העיניים". בעלי התפיסה האקסיומתית כלפי הכתוב יחלו לדון ולאמץ את שכלם רק מהשלב בו תציג הגמרא דיון או מחלוקת, ולא ישאלו שאלות בסיסיות על עצם הנחות היסוד של הגמרא בהם יש לכאורה משום עירעור על הלגיטימציה הבסיסית של הגמרא. לעומת זאת המתבוננים לכאורה ישירות בגובה עיני הגמרא לא ירתעו מלומר שהסוגיה אינה מסודרת בסדר לוגי, הדיון נעשה חלקים חלקים בהקשרים שונים שפעמים רבות אינם מהותיים. פעמים נקודות שלכאורה משניות באופן יחסי – נידונות באריכות בעוד הדיון העקרוני כלל אינו מופיע". אלא שגם פה המתבוננים בגובה העיניים אינם מתמידים בדרכם ונעצרים באמצע הדרך. הם ממהרים להסיק משאלותיהם הנבונות ש"העובדה (שהעקרונות) אינם מופיעים בגמרא, מלמדת על אופיו הגלותי המיוחד של לימוד ההלכה". (מתוך דבריו של אחד מן הספרים העוסקים ב"תורת ארץ ישראל"). ברור שאם היו ההולכים בדרך זו שהנחתה אותם עד לסופה, לא היו יכולים להגיע למסקנה שכזו שהרי התבוננות זו בגובה העיניים שמביאה אותנו לזהות שאין הגמרא כתובה לכאורה באופן לוגי אלא אף באופן הסותר הגיונות בסיסיים, היא שצריכה הייתה להביא להנחת יסוד נוספת – שלא יתכן שדיונם של האמוראים היה כל כך לא מסודר וכל כך לא עקרוני שהרי אופן כזה של לימוד אינו קורה אף בבתי הספר היסודיים שלנו. יותר מכך, המתבוננים "בגובה העיניים" מוכנים לייחס אופן עבודה מבולבל שכזה גם לכתיבת הגמרא שהייתה לכאורה אמורה לעבור עריכה מינימאלית. דווקא הלימוד בגובה העיניים צריך היה לגרום להבנה הברורה שסידור המשניות והגמרא מחייב שכל הנושאים ומהלכי הגמרא מסודרים כהוגן, כשאין פרט היכול לצאת מסדר זה, כיוון שזוהי דרישה בסיסית שלא יתכן שנעלמה מעיני עורכי המשניות והגמרא לדורות. נקודת מוצא שכזו אמורה להטיל עלינו את האחריות לעמול ולבאר איך כל הכתוב שנראה מוזר, שאינו במקומו, או מיותר וכו' הוא דווקא מהותי ונצרך בדיוק במקום. אופן התבוננות שכזה מחייב בהכרח אותנו לעמוד על העקרונות שמעבר לגלוי על פני השטח על מנת לגשר על הפערים הללו, וכך להפוך את הגמרא מנקודתית למערכתית. יוצא אם כן שאלו הנוקטים לכאורה בדרך ההתבוננות "בגובה העיניים" אין הם נאמנים לדרכם זו באופן מוחלט. כפי שביארתי בתחילה, אכן נקודת המוצא של מגמתם היא חלק בלתי נפרד מהתפתחות ערוץ החיים הפרטני האינדבידואלי שההשגחה האלוהית שבדור הזה היא המתווה אותה. אלא שבתהליך זה הם נעצרים באמצע הדרך ואין זה במקרה. העצירה נעשית באותו המקום בו מחויב השכל להגיע למסקנות הנחשבות ללומד השכלי "מטה – פיזיות". כאן נעצר הלומד בגובה העיניים ונותן לעצמו את הפרושים היותר נתפסים בשכלו, בלא להתבטל התבטלות מלאה לדרך לימודו. בכך הוא נהפך להיות עבד לעיניים שלו עצמו. לעומת זאת הבונים את תפיסתם בתורה על הבסיס האמוני הכללי, נרתעים מלהתייחס כלל לפרטים הבונים את התורה מתוך התייחסותם הנחותה לכתחילה למישור הפרטני כמסוגל להופיע תכנים אלוהיים. בדרך זו הם מרחיקים מן המפגש הישיר עם התכנים האלוהיים, מפגש שעתה הוא חלק בלתי נפרד מן המציאות העכשווית.

אם נסכם את דרכם של שני הצדדים ביחס לתורה, נראה ששניהם יחדיו נופלים. התפיסה האמונית הכללית אינה מעונינת ואף מפחדת להתייחס לפרטי הדינים ומעדיפה לבנות את ההתייחסות האלוהית לדינים אלו מתוך התפיסה האמונית הכללית. מכיוון שכך, היא חסרת אונים מול הלוגיקה הפרטנית, שהיא הגורם היותר מרכזי בחיינו. מכיוון שהיא גם אינה מתמודדת מול הסתירות שבין הלוגיקה האנושית לבין זו האלוהית היא אינה מצליחה להוביל את מישור החיים האלוהי להופיע בפרטים הדיניים והם נשארים להתדמות ברמה הפרטנית לחוקי אנוש, וממילא מעוותים ומוזרים. לעומתם המישירים עיניהם לכתוב בגובה העיניים, מתייחסים לדרך הבעת פרטי הכתוב בהווית החיים שלנו, אין הם נותנים אמון מוחלט בכתובים ובמי שכתב אותם עד כדי שהשונות, המוזרות וחוסר יישוב השכל גם בחלק מן הסוגיות הדינים והמאורעות המובאים בכתובים יביא אותם להבנה שאי העמידה הזו בקריטריון המחשבה האנושית, היא סימן לקיום תובנה, חוקיות ותכלית אחרות העומדות מאחרי מערכת הדינים והסוגיות. אין הם מקבלים שאף התורה בהיותה מביעה חיים ובעלת מערכת חוקים מורכבת, היא בהכרח אוצרת בתוכה תודעת חיים ייחודית ודרך התייחסות ייחודית למציאות השונות מדרכי ההתייחסות האנושית להן אנו רגילים. אין בהם את האומץ ללכת עם דרכי התבוננותם, שמא יביא אותם הדבר למחוזות חיים שלא ציפו להם ואולי אף מפחדים מלהגיע אליהם.

 האידיאל

יוצא אם כן שבעיית אופן המפגש עם התורה אינה רק בעיה בלימוד התנ"ך אלא בתורה שבעל פה כולה. אמנם עיקר בעייתה מופיעה בלימוד התנ"ך מתוך דרך כתיבתו הסיפורית המתדמה לכאורה לאורח החיים שלנו, אולם היא קיימת גם ביחס לתורה שבעל פה. הגישה האמונית שאין דיני בבא קמא משתווים לחוקי חמורבי האנושיים ושהדמויות המקראיות הם אלוהיות אינה מספקת עוד בדור החייב לפגוש בדבר ה' בכל פרט ופרט מחוקי התורה. אנו חייבים ואף יכולים לחשוף בפרטי הדינים עצמם איך מגמתם היא אלוהית ושונה ממגמות האדם. בלא מפגש ישיר שכזה, המפגש עם האלוהי הוא חסר וממילא משאיר מקום לביקורות אין ספור. אולם ע"מ שמפגש כזה יהיה אמיתי הבטה זו חייבת להיות הבטה גמורה שאינה נעצרת באמצע הדרך כפי רצונו של הלומד. ובכך תיחשף מגמתה של התורה עצמה עם כל גדולתה ועוצמתה.

 מאין תגיע ההתפתחות

כיוון שהמדובר הוא בהתפתחות הניגשת לפרטי הכתוב ומתבוננת בו התבוננות ישירה, אולם אינה מרפה מהתייחסות זו גם אם פרטי הכתובים מאלצים אותנו לעלות לרובדי התבוננות הגבוהים לעיניים האנושיות, נראה היה לכאורה שהיכולת להוביל מהלך התפתחותי זה יגיע בעיקרו מתוך בית המדרש שגישתו האמונית הכללית היא הבסיס לגישתו לתורה ולא מבית המדרש שהמפגש הבלתי אמצעי כלפי הכתובים היא בסיסו. הסיבה לכך היא שהבסיס האמוני נותן לגיטימציה גדולה יותר להתייחס לתודעת מציאות גבוהה מזו האנושית. לעומת זאת אלו שנקודת הפתיחה שלהם מדגישה את המפגש הישיר הבלתי אמצעי עם הכתוב, שייכותם לעולמם שלהם הוא גדול מדי. ממילא גם אם בחינה שכלית צרופה תחייב להעלות את רף ההתייחסות לכתוב למישור שמעבר לדרכי החיים האנושיים, יסרב שכלם לקבל מגמה שכזו והוא יגדע אותה באיבה.

אולם אודה על האמת. למרות נקודת הפתיחה הטובה יותר שישנה לאלו המבוססים על התפיסה האמונית הכללית (ממנה גם אנוכי יצאתי) להוציא מתוכם את אלו שיקדמו את התורה לשלב הנוסף, חוששני שדווקא מהם צפוי ניכור גדול יותר כלפי אלו שיעשו זאת. הסיבה לכך היא פשוטה. חוסר היטמאותם בהוויית החיים האינדיבידואלית החווייתית, יוצר בהם חוסר אונים גדול, שאינו קיים אצל אלו החיים יפה את המציאות אך חסרים את המודעות ל"על אנושי" שבתורה. על כן כל התפתחות בתורה מפחידתם ומזעזעת אותם.

אולם עלינו לזכור, שאין הכתוב נצרך להגנתו של אף רב, הוא יכול לעמוד בשיא תוקפו וזהרו בכל תקופה. מה שאמור לעניין אותנו הוא יכולתנו להביע בדור שבו אנו חיים את תכניה של התורה באופן הממצא ביותר.

 עד עתה מעטים תלמידי החכמים המאחדים בין שתי הגישות במגמה להוציא מפרטי הלימוד את העוצמה שהייתה טמונה עד עתה רק באופן ההתייחסות האמונית הכללית לתורה. אולם נראה והצורך למפגש הישיר עם התורה מצד אחד, והזעקה כנגד הקטנת התורה לממדנו האנושיים מצד שני יָחְבֵרו בסופו של דבר לפחות אצל חלק מלומדי התורה הצעירים ליצור בהם כלי לימוד חדשים במפגשם עם התורה.

 לשלב זה של התפתחות התורה שבעל פה ניתן אולי לייחס את דברי הרב באורות התשובה[1] – "החוצפה דעקבתא דמשיחא באה מפני שהעולם הוכשר כבר עד כדי לתבוע את ההבנה, איך כל הפרטים הם מקושרים עם הכלל, ואין הפרט בלתי מקושר עם הגודל הכללי יכול להניח את הדעת…". יעויין שם.

 

למאמר כפי שהתפרסם ב"הצופה" – לחץ כאן