בשבוע
בו אנו מתבשרים על הצלחת ההפיכה במצרים, נקטפים פירותיו של שלב נוסף בהפיכה אחרת, ארוכת
שנים במדינת ישראל עצמה – הפיכתה של הרשות השופטת נגד הרשות המבצעת. מבצר נוסף של
הרשות המבצעת נשמט מידה – השליטה במינוי הבכיר ביותר בשורות הצבא – מינוי
הרמטכ"ל, עוברת לידי הרשות השופטת. זרועהּ ברשות המבצעת – היועץ המשפטי
לממשלה, בסירובו להגן על מינוי הרשות המבצעת (גלנט), מביא להסרת המועמד לתפקיד,
וקביעת כללים חדשים המתנים את המינוי בעתיד בהסכמתו. מחליפו של גלנט – גנץ, הוא
פרי הפיכה זו.

האם
ישנו מכנה משותף לשתי הפיכות אלו שלכאורה אינן קשורות?
התשובה לכך היא – חוסר יכולתה של הדמוקרטיה לעמוד אל מול עוצמתה של האידיאולוגיה.

כפיפות
הדמוקרטיה אל מול האידיאולוגיה

כך
הוא ביחס להפיכה במצרים. טועה מי שחושב כי קריסת שלטונו של מובארק במצרים, מביאה בכנפיה
את הדמוקרטיה. אווירת הדמוקרטיה האופפת בשלב זה את ההפיכה, עתידה להתמסמס אל מול האידיאל
האסלאמי שישתמש בכלי הדמוקרטיה שהונחו לרשותו בכדי לכבוש את השלטון. אל מול מיליוני
מצרים שדרכם ורצונם אינו ברור להם עצמם, יעמדו קומץ שתפיסתם האידיאולוגית הדתית
ברורה, לקחת את השלטון אל ידיהם ללא כל התנגדות ובאמצעות ותמיכת התהליך
הדמוקרטי.

על
כך עמד כבר לא אחר מאשר הוגה "המזרח התיכון החדש" שמעון פרס, בפגישתו עם
קאנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, בהזהירו מפני העתקת מצרים את מודל עליית החמאס לשלטון
בעזה, שנוצר אף הוא על בסיס בחירות דמוקרטיות.

מהלך
דומה מתרחש אף בלבנון. חוקי הבחירות, משמשים את החיזבאללה לחזק את כוחו. בעזרתם
הוא מסיר את המועמד שאינו לרצונו (סעד אל – חרירי) ובעזרתם הוא קובע את המועמד הרצוי לו (נגי'ב
מיקאתי) לרשות
הממשלה. את ההפרש הנותר, מה שלא מספקים הכלים הדמוקראטיים, משלימים לו מטעני  הצד (רצח רפיק אל – חרירי)!

מהי
הסיבה לחולשה זו של הדמוקרטיה?
תשובה זו נעוצה במהותה – שאינה יכולה לשמש מטרה!

הדמוקרטיה
– כלי, ולא מטרה

הדמוקרטיה
הינה כלי מצוין, אולם אך ורק כלי, להשגת מטרות ולמימוש מהות בדרכה המתונה.
רצון הרוב לכשעצמו אינו יכול להוות מטרה, כיוון שאין בו כל תוכן. על כן, ניסיון
להעמידו כעצם המהות, מביא דווקא להחלשתו, מתוך התפרקותו לרצונות רבים שאינם
מצליחים להתאגד לכדי חטיבה אחת שלמה שיש לה מגמה ברורה. במצב שכזה, קל ביותר
לקבוצות איתנות בתפיסת עולמן וחזונן, להשתמש בכלי הדמוקרטי שהונח לרגליהן להשליט
עצמן על הציבור הכללי, שאינו מאוחד בדעתו.

כאן
מגיע הדמיון להפיכת הרשות השופטת שהבאנו לעיל. את חוסר האונות הזה של הדמוקרטיה
לעמוד אל מול מובילי מהות, אנו מוצאים אף אצלנו. אי הובלתם של נבחרי הציבור חזון
למדינת ישראל מזה שלשה עשורים, מביא לחדירת הרשות השופטת שחזונה בהיר לה, למחוזות אחריותן
של הרשות המחוקקת והמבצעת, לקבוע להן נורמות ההתנהלות עד לפרטי פרטים. ביטול
מינויו של גלנט רק מעצם סירובו של היועץ המשפטי להגן עליו בעתירת בג"צ, רק
מבליט את העוצמה אליה הגיעה הרשות השופטת בקביעתה את נורמות החיים במדינת ישראל.
זאת ללא שנבחרה וללא שהציבור במדינת ישראל הצביע על תמיכתו בתפיסתה.

חיזוק
צד המהות במעשה ההובלה

אם
אנו רוצים ללמוד לקח מן המתרחש סביבנו, לא רק לרחשי הדמוקרטיה אנו נצרכים לשים את
ליבנו, אלא בעיקר לאופן ניצול כלי שברירי זה בידי קבוצות אידיאולוגיות שהרוב אינו מעוניין
בדרכן. אם ברצוננו למנוע ניצול שכזה אצלנו, אם ברצוננו לצקת בכלי הדמוקרטי את
התוכן המתאים, עלינו למקד את המאמץ בהדגשת המהות אותה אנו מובילים והקנייתו
ל"רוב". דווקא הצגת היעדים והייעודים ולא הניסיון לעמעמם ולהתאימם לריבוי
הדעות הרחב האפשרי, היא שתקדם ותביא למימוש מגמתה של הדמוקרטיה. כי ככל כלי גם
הדמוקרטיה משוועת לתוכן המתאים להכילו אל תוכה. הנמכת הייעודים מעקרת את תוכנן מהם.
זהו הדבר האחרון שהדמוקרטיה צריכה על מנת שתתקיים. אם אכן נקלע אל המהות האמיתית
המחוללת אותנו תקדם הדמוקרטיה את החלתה ויהי מה, עד למימושה כתבנית לאומית שלמה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.