ידוע הוא בהיסטוריה, כי חוסר שיקול הדעת הוא שמפיל דווקא
את אותם אלו הנמצאים בשיא הצלחתם, מפני שהכוח שבידם מסחרר את ראשם.
כך איבד
נפוליון את כל הצלחותיו באירופה בתחילת המאה ה- 19, וכך איבד היטלר יימח שמו את
תנופת ה"בליץ קריג" – מלחמת הבזק, במלחמת העולם השנייה.
אמירה זו, כמו שהיא נכונה לעולם האסטרטגיה המלחמתית
והמדינית, היא נכונה אף יותר בזירת המאבק התרבותי.
לשיכרון כוח שכזה אנו עדים במהלכים שעושה לאחרונה
בית המשפט העליון.
הניסיון להחיל תודעה שמילים כמו "שיוויון"
ו"גזענות" הם סממני שפתה, לעולם החרדי שהחרדה (כן, לא במקרה זה שמם!) מכל שינוי היא המניעה אותם (לא רק ביחס שבין אשכנזים וספרדים אלא גם ביחס שבין
"השגחת שארית ישראל" ל"השגחת הרב לנדא"), הוא אווילי בדיוק כמו הניסיון של שופט בית המשפט
העליון אדמונד לוי לדבר על "ציווי מדאוריתא" כגורם בעל משקל בפסיקת בית
המשפט (פסיקתו כדעת יחיד לאשר את אבטחת ההכנסה
לאברכים מטעם "שונות רלוונטית").
ובכל אופן, בית המשפט לא נמנע מלהיכנס לעימות הזה
ובגדול!
מי שעקב אחרי פסיקתו הקודמת של בג"ץ אך לפני
ימים אחדים, אף הוא בעניין החרדים – ביטול אבטחת ההכנסה לאברכים וזאת בעתירה
שהוגשה לפני עשר שנים!
ברור כי העצמת בית המשפט את העימות מול הציבור
החרדי, אינו מקרי, הוא משתלב היטב במגמה מקבילה של מערכת המשפט להביא ל"מסדר
שיפוט" את ראשי הגוף המחוקק של מדינת ישראל, מנשיא המדינה כסמל, דרך ראש
הממשלה, ועוד אישים נוספים שהיו ושעוד יהיו. לא שהאנשים הללו הם "טלית שכולה
תכלת", אולם אל למישהו לחשוש כי מאמץ האדירים להביא להרשעתם, נובע אך ורק מחיפוש
הצדק. המטרה היא הרבה יותר רחבה וחשובה. העמדת אישים מרכזיים אלו על דוכן הנאשמים,
מעמידה בפרופורציה ברורה את היחס שבין הגוף השופט והגוף המחוקק, בכפיפות מלאה של
זה, ובאדנות מלאה של זה. אין לנו אלא להאזין לדבריו של שר החינוך בעקבות משבר החינוך בעמנואל היודע
להסיק את המסקנה הנכונה למי שיודע כיצד לשרוד, כי "פסקי דין של בית המשפט
אינם נתונים לשיקול דעת האם מקיימים אותם או לא".
אין ספק כי מהלך זה של השלטת מרותו של בית המשפט
העליון על החברה בישראל, כבר נושא "פירות". תודעת ה"שוויון" של
"מדינת כל אזרחיה", בין יהודים, ערבים, סודניים, תאילנדים ושאר העמים
שנקבצו לארץ כ"עובדים זרים" מחלחלת ומולידה הגדרות חדשות ל"זהות
הישראלית".
גם פה נוכל להשתמש בדבריו ה"מחכימים" כל
כך של שר החינוך הישראלי היודע לומר כי "רובם של ילדי העובדים הזרים נולדו
וגדלו בישראל ולומדים במערכת החינוך הישראלית ועל כן זהותם זהות ישראלית". הגבולות
שבין עשיית חסד עם אחרים לבין הגדרת הזהות של עצמנו כבר נמחקו לגמרי אצל מי שאמור
להיות שר חינוך. המקור לבלבול הזה הוא ברור וידוע – תפיסת עולמו של בית המשפט
העליון כיום!
אולם דווקא מן המהלך האחרון שנעשה מול ציבור שאינו
אהוד וביחס לנושא עוד יותר לא אהוד של אפליה עדתית, ניתן לזהות את סדקי הקריסה
העתידית של המערכת הכוחנית הזאת.
אי אפשר שלא להבחין עד כמה נעדרת פסיקה זו את
"שיקול הדעת" המינימאלי. רק סיבה אחת יכולה להיות לכך – שכרון הכוח!
מכאן ואילך, הדרך סלולה וידועה. בית המשפט ימשיך וירחיב את כפיית תפיסת עולמו על
הציבור בישראל בגסות ובוטות הולכות וגדלות. אולם דווקא שם טמונה התקווה. ככל
שיורחב האקטיביזם השיפוטי, להחיל בכפיה את תורת "מדינת כל אזרחיה", על
יותר ויותר ציבורים במדינת ישראל, כך תתגלה תלישותה של תפיסת עולם זו. המרחק משם
לקריסת המערכת כולה, הוא רק עניין של זמן. אל לנו גם לפחד כי אל מול ההתנגדות העזה
שרק תלך ותגדל, יתעשת לפתע בית המשפט או ימתן את דהירתו בכפיית חזונו. החיידק הזה
של שכרון הכוח הוא חיידק אלים, הוא אינו מפסיק את אחיזתו באלו שנתנו לו משכן
בתוכם, עד כלות!
ברגע שמחליט האדם כי הוא עצמו החזון, לא יוכל עוד להרפות
מכך עד היעלמותו.
לנו כמובן אין את הפריבילגיה לשבת על
זרי הדפנה של השמחה לאיד, לא זאת המטרה.
אנו צריכים להקדיש את עיקר זמננו
לפיתוחה של תודעה ותפיסת עולם המשקפות את חזון עם ישראל השומר על עצמיותו
וייחודיותו, אולם לא מתוך שהוא חרד לגורלו ומתבדל מן החיים, אלא מצד העדינות
והזהירות המתבקשות בהתגבשות "רחם החיים" על מנת שיוכל להוות מוצא ההפריה
ופתח לפריצת יצירה לכל העולם כולו. דרך המכילה בתוכה גם את הכמיהה הכמוסה שבדרך
התלושה אותה מנווט כיום בית המשפט – שלא להיות מופרשים מקהילת העמים, אך בלא שתביא
להתרפסות וטשטוש הזהות העצמית, אלא מתוך היותה מחולל החיים שלה!