תלמיד א': לא הבנתי, מה כתוב כאן? הגמרא הזאת
מסובכת קצת.
תלמיד ב': שהתורה גזרה עלינו לעשות …ככה צריך
להתייחס לזה.
תלמיד א': כן, אבל זה לא הגיוני! אני מעצמי לא
הייתי אומר ככה…
תלמיד ב': בסדר, בדיוק בגלל זה התורה אמרה לך מה
לחשוב. זה מה שנקרא "גזירת הכתוב"!
תלמיד א':טוב …מה שתגיד. תגיד, שמעת מה קרה עם
הישיבה ביצהר, ועם תלמידי הר ברכה, ועם גבעת היובל והקפאת הבניה? זה ממש כמו בבית
השלום ובגוש קטיף…
תלמיד ב': כן, זה פשוט נורא, והכל בשם החוק.
איזה צביעות…הרי ברור שהחוק הזה הוא לא מוסרי. כאילו אחרי שהחוק קובע, זהו. לא
מפעילים שום שיקול דעת וזה קובע את המוסר גם אם זה לזרוק יהודי מביתו בארץ ישראל.
תלמיד א': תאמין לי, אם חוקי התורה היו נוהגים
היום במדינה, זה בחיים לא היה קורה!
תלמיד ב': טוב יאללה, בוא נמשיך ללמוד…
דורשים מהדמוקרטיה אבל לא מהתורה
כשאנחנו מתייחסים לחוקים של המדינה הבאה
בשם הדמוקרטיה, אנחנו מרשים לעצמנו להעביר ביקורת חופשית על מוסריותה של החוקים.
כל החוקים מבוססים על ההגיון הנורמאלי של העולם המערבי.כל חוק וחוק חייב להיות
הגיוני. ברגע שהחוק לא מוסרי הוא מאבד את הלגיטימציה שלו. אנחנו עומדים משתהים
כנגד מהלכים הרסניים של ראשי ממשלות שרומסים ודורסים בשביל להשיג את מה שרוצים,
מחוקקים חוקים, משנים אותם, ומצליחים.
אנחנו יודעים לזהות בחוקים מסויימים של
הדמוקרטיה את העוול ואת חוסר המוסריות הנעשה בהם. יישוב לא חוקי נקבע על פי חוק
"דמוקרטי" כביכול המתיר לגזור גזירות אפילו שהחוק לא מוסרי. חיילים
יכולים לבצע פקודה מבלי לקחת אחריות על כתפיהם למעשים שלהם. מדוע? בגלל עליונות
החוק. "החוק הוא מעל הכל", כשמדובר בחוק הדמוקרטי אנחנו תובעים את המוסר
ואת ההגיון שבדבר.
אבל מה התחליף שיש לנו להציע לדמוקרטיה?
חוקי התורה. אבל שם יש קצת מבוכה. אנחנו חיים בקצת פרדוקס. את עצם הדינים ניתן
לדעת. ברמה בסיסית אין בעיה של ידיעת החוק. הבעיה מתחילה כשמנסים לתת "טעמא
דקרא", כשמנסים לראות בתורה כתרבות. אז ריבוי "גזירות הכתוב" צצות
ועולות.
החשש מהקטנה של התורה
יש חשש של רבים מאיתנו שניסיון לתת
טעמים והסברים לחוקי התורה רק יקטינו את התורה. הרי אדם מצומצם לגבולות של עצמו ותמיד
לעומת מה שהוא חושב בשכלו הקטן בטל לעומת
הרצון האלוהי. אותם אנשים טוענים שעדיף להמשיך לקיים את התורה "כי ה'
ציווה" או כי "ככה ה' רוצה" ובכך מתיימרים להשאיר את התורה
במדריגתה הכי גבוהה, שהרי זה בלי שום נגיעה מצד קטנות האדם האנושי השפל. חוקי
האלוה אינם כמו חוקי הדמוקרטיה. חשש זה לכאורה צודק.
"גזירות הכתוב"- המצב בגלות
אלא שיש בעיה. במציאות הנוכחית של הדור
אי אפשר להישאר ברמה הזאת. אם במשך כל שנות הגלות יכולנו להסתפק ב"ד' אמות של
הלכה" אז היום זה לא מספיק. ככל שהשכינה התרחקה יותר ויותר מהארץ הלכו החיים
והשתנו. התורה פעם היתה התרבות של החיים, לא כמשהו מנותק וחיצוני. בגלל זה האבות
קיימו את כל התורה כולה עוד לפני נתינתה. במעמד הר סיני נהפך החיים לציוויים- בתרי"ג
מצוות, אבל כמובן שגם אז הם נשאו בתוכם חיים. אלא שבעקבות הגלות הצד של הציווי הלך
ותפס את המרכז ואת העיקר. המעשים עצמם נתרוקנו מתוכן ונשארנו רק עם הציווי
ה"יבש". בהתחלה עדיין היה סיבה (לפחות בשכל), אחר כך נהפך הדבר
ל"גזירת הכתוב", ציווי מנותק לחלוטין מהחיים.המטרה הפכה להיות כדי
"לצאת ידי חובה" (שלא לדבר על
תוספת הברכה שבמצווה להיות עיקר ואחר כך ב"לשם ייחוד" וה"יהי
רצונים" למיניהם שנתווספו).
היום כתוצאה מהחזרה לארץ ותהליך הגאולה
שאנו נמצאים בה חוזרת הדרישה להחזיר את גזירות הכתוב מגזירה חיצונית של הכתוב,
לחלק בלתי נפרד מהחיים. חיים של מדינה אי אפשר לחיות על פי ציווים חיצוניים.
מלך פורץ גדר- ההיפך מגזירת הכתוב
למה אי אפשר מדינה שפועלת על פי ההלכה
כי "ככה ה' אמר לעשות"?
בגאולה חוזרת הצורך במדינה, במלכות.
"מלך פורץ גדר ואין ממחין בידו" כי מלך לא מקבל מרות חיצונית, הוא לא
מקבל גזירות כתוב אלא הוא גוזר בעצמו. כמובן שניהול החיים על פי גזירות כתוב לא
מסוגל להגיע לידי מלכות. מדינה שפועלת על פי גזירות הכתוב היא מדינת הלכה. כיום
צריך מדינת תורה ולא מדינת הלכה. זה לא רק ענין של- עד כמה אדם מאמין בתורה.
הרי ברור שגם בלי להבין את המצוות אפשר לקיים אותם. זה לא רק חולשה מצד האדם אלא
זה חולשה של התורה בעצמה. אדם שמנסה למכור מוצר ולא יודע את יתרונותיו קשה
לו למכור ולשכנע אנשים לקנות, הוא לא יהיה ב"רבאק" על המוצר. אבל כאן גם
אם היה האדם המאמין בקדושת התורה ומצוות מאמין דגול, הרי שעצם תורתו תהיה חלשה. לא
יהיה בכוח התורה מסוג זה להוביל כלום במדינת ישראל.(למה לא כולם חוזרים בתשובה?!).
אם כן, מצב של מלך הוא ההיפך ממצב של גזירת הכתוב.
גזירות הכתוב- חיים ב"כאילו"
אצל רבים מלומדי התורה גזירות הכתוב
בתורה הופכות כבר לגישה שלימה ביחס לכל התורה כולה. לא רק שיש מספר של
דינים שהם לא מובנים, אלא כל המטרה של הלימוד הופך למן חיפוש נטול הגיון אחר גזירות
הכתוב. כל שלב ושלב בשקלא וטריא של הגמרא הוא שינוי במה שהתורה החליטה בשבילי מה
לחשוב. אני הופך לרובוט חסר אישיות שאחרי שאומרים לי מה לחשוב אני צועק את זה
בקולי קולות. שניה אחרי זה בשלב הבא של הגמרא שורה לאחר מכן הגמרא אומרת משהו הפוך
וגם אז אני צועק בקולי קולות את מה שאני אמור בעצם לחשוב מחדש. אחרי שהתורה אומרת
לי דין מסויים אין זה מלמד אותי באמת את המציאות מהי ("הקב"ה הסתכל
באורייתא וברא עלמא"), אלא רק איך צריך להתייחס. הכל הופך להיות "כאילו",
מביטים על החיים מבחוץ. לולב שמברכים עליו אינו קדוש באמת, אין משהו מיוחד בענף
הזה, אין כוח אמיתי-מודע בצמח הירוק הזה. נכון שזה תשמיש קדושה, נכון שמברכים עליו,
אבל זה בסך הכל אומר שצריך להתייחס אליו כאל משהו קדוש. אני לא יודע (ולא צריך ולא רוצה) ולא מודע לזה שהלולב בעצמו
הוא קדוש. התורה רק גזרה עלי איך להתייחס ב"כאילו". זה בדיוק
"הציבי לך ציונים" של הגלות, זה רק ציון אבל לא באמת הדבר בעצמו. וזה הולך
ומשתלט על כל החיים.
דרך לימוד
השלב הראשון שצריך בשביל לגשת לתורה זה
אמונה תמימה ואבסלוטית באמיתות ובקדושה של התורה. בלי זה אכן יש בעיה מהיסוד. אבל
זה רק שלב א'. שלב א' זה הנכונות לקבל בצורה מחייבת (גם למעשה בהלכה כמובן, וגם במוכנות
לשינוי התפיסה שלי) את "גזירת הכתוב". אבל זה לא מסתיים כאן. צריך
להבין ש"גזירת הכתוב" לא אומר שאין סיבה לדין המסויים. הכוונה
שיש סיבה אחרת מההגיון הרגיל. אם יש הלכה שסותרת את ההגיון סימן שצריך
להבין משהו עמוק יותר, הגיון מסוג אחר, אבל לא שאין סיבה. גזירות הכתוב אם כן הם
בדיוק ה"חלונות" שדרכם ניתן להתבונן, על מנת לקפוץ ולהתבונן בעולם
המתוקן של התורה. "חלון הראווה" שדרכה יש לנו את היכולת להחזיר את התורה
מתורה של "כאילו" לתורה של חיים. תורה שהיא חלק מהחיים. השלב הראשוני
ביותר המוטלת על לומדי התורה זה בלימוד, בהבנה. השלב של הלימוד הוא השלב של
ה"מעבדה" שממנו צריך להגיע בצורה המדוייקת ביותר לתרבות של התורה. לכן
צריך לדקדק בלי סוף ולהיות נאמן למה שכתוב. אין הכוונה שאי אפשר לפעמים להישאר עם
שאלה טובה אם אין תשובה או הסבר, אבל חייב שתהיה השאלה. שאלת ה"למה",
הדרישה לביטול גזירות הכתוב. דווקא על לומדי התורה שיש להם את האמונה בכתוב מוטלת
האחריות למשימה זו.
אשמח לתגובות.